מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת כץ–מינרבו, קריית שלום ת״א.
בצילום: מיטל (52), איתמר (57), עמנואל (21), עמי (13) והכלבה להב.
הדירה? איתמר: ״קנינו אותה ב-2010 במיליון שקל כשהיא הייתה 65 מ״ר. כל השכונה זה מבנים של 4 משפחות וזה היופי פה. ידענו שיש אופציה להרחיב אותה ולאחרונה שיפצנו וגם הוספנו סטודיו על הגג״. מיטל: ״זה חלום שהתגשם״.
איך הכרתם? מיטל: ״נולדתי בארץ להורים שעשו עלייה. אמא מוונצואלה ואבא מדרום-אפריקה. הם הכירו כאן ואחרי מלחמת יום הכיפורים אמא שלי החליטה שהספיק לה והם חזרו לוונצואלה, שם גדלתי ובגיל 21 חזרתי לארץ. אבא שלי דאג כל הזמן לדבר איתי רק עברית וגדלתי תמיד בתחושה שאני זרה שם והמקום שלי הוא בישראל. הגעתי לקיבוץ ברעם ושם הכרתי את איתמר שהוא קיבוצניק. לא התכוונתי - כל החיים שלי הם זרימה. אין התכוונות מראש וככה קורים דברים נפלאים״.
איתמר: ״אני הייתי חקלאי ולמדתי הנדסה. עזבנו את הקיבוץ כשהייתי לקראת סוף הלימודים וגרנו בכל מיני מקומות בצפון עד שמצאנו את הדירה בקריית שלום בדרום תל אביב. אבל ברעם זה עדיין הבית ואנחנו נוסעים לשם המון. אני עדיין מקבל את העלון של הקיבוץ בכל שבוע וקורא אותו ויודע כל מה שקורה שם. עד היום הקיבוץ הוא שיתופי לגמרי״.
קריית שלום? מיטל: ״אני אמנית והמרכז של האמנות הוא בתל אביב ורציתי להיות קרוב כי ראיתי את האספלט יותר מאת המשפחה״. איתמר: ״זה מעבר גדול אבל אני מאוד אוהב את תל אביב. גרנו שנתיים בשכירות, חיפשנו דירה, והשכונה הזו בדרום תל אביב היא המקום היחידי שעוד יכולנו לקנות״.
מיטל: ״השכונה עברה שינוי מאוד גדול. כשהגענו לפה היו הרבה פחות היפסטרים. לא הייתה מערכת חינוך שהתאימה לנו ושלחנו את הילדים לבית הספר הדמוקרטי ביפו. היום כבר יש כל מיני התארגנויות קהילתיות וגני יער והרבה צעירים שנכנסו ומשנים קצת את האופי של המקום״. איתמר: ״צריך להגיד את האמת, זה לא ממש תל אביב פה. מבחינת התל-אביבים אנחנו מעבר להרי החושך״.
אמנית? מיטל: ״אני אמנית פעילה ובתחילת ספטמבר נפתחה תערוכת יחיד שלי במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. זה הפרויקט הכי גדול שעשיתי עד היום. יצרתי מעין גינה ענקית עם צמחייה ועצים בגודל טבעי - והכל מראטן שזה סוג של עץ, כמו נצרים. זו ממש גינה שאפשר להסתובב בתוכה. זו עבודת נמלים כי צריך לקלוע הכל ידנית ולקח חמש שנים של עבודה. זה מייצר חיבור שלי עם ישראל ומסמל את הרגע שפעם ראשונה אני מרגישה ישראלית. התערוכה מתחברת גם לסיפור החלוצות שלמדו חקלאות באירופה והגיעו לארץ לעבד את האדמה אבל לא נתנו להן. שמו אותן במטבח ובבית הילדים אבל הן נלחמו כדי לצאת לעבוד וגם הצליחו. מעבר לזה אני גם מלמדת, זה חלק מהפרנסה״.
מלמדת? מיטל: ״התערוכה ענקית והצריכה המון מקום כדי ליצור את זה. למזלי לעיריית תל אביב יש תוכנית שהם נתנו לי סטודיו בבית ספר בנווה צדק תמורת שעות שאני מלמדת אמנות ילדים בכיתה א׳. אני אוהבת חינוך והקמתי בעבר יחד עם עוד קבוצת אנשים מיוחדים תיכון מדהים בחולון שלומדים בו דרך פרויקטים. אין ספרות, לשון או היסטוריה. הכל מגיע מתוך פרויקט. למשל יצרנו את מוזיאון המהפכה התעשייתית ולקראת זה למדנו על ההיסטוריה, ספרות, מלאכות עתיקות. היום אני גם מלמדת ציור, רישום ושפת אמנות במנשר, ביה״ס לאמנות בתל אביב ובמוסררה בירושלים״.
איתמר? ״אני מהנדס מכונות במפעל פלסאון בקיבוץ מעגן מיכאל. עדיין מחובר לקיבוציות דרך העבודה. יש די.אן.איי מיוחד של חברי קיבוץ ותמיד יש מתח בין החברים לשכירים. אני שכיר אבל אני מבין את הקיבוצניקים ואני מת על הוויכוחים ביניהם. התחלתי שם מרצפת הייצור והשנה סיימתי 7 שנים של ניהול המחלקה. זה מפעל מאוד מצליח וכמעט כל הייצור מיוצא לחו״ל״.
מצב כלכלי? מיטל: ״להיות אמנית זה מקצוע בעייתי. יש נתיב של מכירת עבודות דרך גלריה שמייצגת אותך או באופן פרטי וזה לא קל. הדרך הבטוחה היא תמיד בהוראה. צריך לעשות הרבה דברים ובמקומות שונים כדי להתפרנס. תמיד יש לחץ כלכלי״. איתמר: ״אנחנו חיים בצניעות. אין לנו רכב חדש בחוץ ואנחנו לא נוסעים לחו״ל כל שנה״. מיטל: ״יש לזה מחיר. אני לא עובדת הייטק וכל יום עולה השאלה אם זה שווה ואם לא צריך לחפש עבודה נורמלית אבל אני אופטימית חסרת תקנה ואני יודעת שאמנות היא הייעוד שלי. כולם משלמים על זה מחיר אבל אני לא יכולה בלי זה. לפחות החיים איתי מעניינים - אתה לא יודע מה יהיה מחר״.
הבילוי שלכם? איתמר: ״לשחות בים. כל השנה מגיעים מוקדם בבוקר בעיקר בסופי שבוע ובכל יום שיש ים שאפשר לשחות בו״. מיטל: ״יש פומו מטורף על הים. כשיש ים פלטה ואנחנו לא מגיעים לשחות אני כועסת על כל העולם. זה תענוג וזה בחינם״. איתמר: ״עשינו קורס כדי לדעת לקרוא את הים, איך להיכנס, איך לצאת, הזרמים וסגנון שחייה שהוא קצת אחר. לבריכה אני כבר לא יכול ללכת. זה משעמם אותי. הים זה סוג של מדיטציה״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: [email protected]
