כשסיימון דרבן, אוצר ואספן אמנות, נכנס לדירתי בחול המועד פסח והביט אל הקירות, לא העזתי לחשוב מה עולה בדעתו. אחרי הכל, מדובר במי שהיה במשך 15 שנים יד ימינו ומנהל האימפריה העסקית הבינלאומית של "בנקסי", צייר, אמן גרפיטי אנונימי, שיצירותיו האקטיביסטיות, החברתיות והמחתרתיות, מפורסמות בכל העולם.
דרבן לא אמר מילה על ה'אמנות' שאצלי, אבל התחבר, כיהודי, ל'מצה בריי', אותו מאכל מסורתי לפסח. "אני כבר לא עם בנקסי", הוא סיפר. "היום אני אוצר, בודק לאן יכולה העבודה הזו לקחת אותי. במקביל אני נמצא בתהליכי עלייה לארץ", הוא מכריז ומביט על זוגתו הישראלית.
דרבן (54), נולד וגדל בלונדון כבן למשפחה יהודית. הוא גרוש ואב לשלושה (25, 22, 18). במהלך הראיון הבלעדי, סיפר על חייו המקצועיים והאישיים, תוך שהוא תולה את המקום אליו הגיע בצירופי מקרים, ועל הציונות הזורמת בדמו. "התחנכתי באהבה לספורט, בייחוד לכדורגל וקריקט, ולהיותי יהודי. כשהגעתי לארץ לראשונה בגיל 18, הבנתי שישראל לעולם תהיה חלק בלתי נפרד מחיי", אמר.
הוא לא למד אמנות, אלא סיים לימודי תואר ראשון בראיית חשבון וכלכלה. לאחר כשנתיים של עבודה בתחום, הבין שראיית חשבון זה ממש לא הוא ופנה לתחום המוזיקה. יום אחד, סיפרו לו על אמן רחוב צעיר, שעושה עטיפות תקליטים. "ייעצו לי לפגוש את הבחור, אמרו לי שקוראים לו בנקסי, ושהוא יהיה משהו גדול". דרבן הרים את הכפפה, כשפגש את בנקסי במהלך מסיבה באיביזה. "הציגו אותי בפניו, כמי שצריך עזרה בניהול ענייניו. היה חיבור והתחלנו לעבוד יחד".
בנקסי (Banksy) האנגלי, נחשב, כאמור, לאחד מאמני הגרפיטי הבולטים בעולם. מין דני דין מודרני, רואה ואינו נראה, שזהותו לא נודעה עד היום למרות שלל ניחושים בתקשורת הבריטית והאמריקאית. עבודתו כוללת פסלים ומיצגים מיוחדים, שמוצגים על חומות, קירות עירוניים, גשרים ורחובות בעולם. "הדבר הראשון שאני זוכר מבנקסי קרה בפגישה הראשונה", מספר דרבן. "כתבתי לעצמי כל מיני הערות, ובתמימות רשמתי על נייר את המילה בנקסי. כשהוא הבחין בזה הוא אמר לי: 'לעולם אל תרשום את השם בנקסי על שום נייר, וביקש שאמחק. שמרתי בכל רגע בקפדנות על זהותו. למעשה, זה היה החלק הכי קשה וחשוב בתפקיד שלי. זה לחיות בתוך לחץ ואחריות גדולה, לדעת שטעות קטנה אחת יכולה להיות קריטית".
15 שנה עבד דרבן עם בנקסי. שלושה חודשים לאחר תחילת העבודה איתו, בנקסי החליט לעבור לשווייץ. "שוב נקרתה הזדמנות", הוא מחייך. "אמרתי לו, שאני יכול לייצג אותו הכי טוב שם. עלינו על הדרך להצלחה. כל מה שנגענו בו הפך זהב. כל דבר שהוא עשה הפך היסטרי".
עם בנקסי בעזה
במהלך השנים נכח דרבן גם בתעלולים שונים שעשה בנקסי, כשהידוע ביותר התרחש באוקטובר 2018. יצירתו, "ילדה עם בלון", שנמכרה במכירה פומבית במחיר של יותר ממיליון ליש"ט, השמידה את עצמה במגרסת נייר בשלט רחוק שניות לאחר המכירה. לאחר שבית המכירות סות'ביס העניק ליצירה שם חדש "Love is in the Bin" ("אהבה בפח הזבל"), היא נמכרה בשנת 2021 ב-25 מיליון דולר.
"המכירה הראשונה היא רגע שייזכר לעד בתולדות האמנות", אומר דרבן. "זו גאונות טהורה, תכסיס שלא יישכח או ישוחזר, ובוודאי שלא יעשה יותר טוב ע"י אף אמן אחר בעולם".
אם היה כל כך טוב ומעניין, למה עזבת?
"לפני כשש שנים, רגע לפני הקורונה, החלטתי לקחת זמן איכות לעצמי".
דרבן עזב את בנקסי, כשברשותו 60 יצירות שלו. במהלך הקורונה, כשהבין שמחיר היצירות נוסק, מכר 40 מתוכן.
בתוך כל השנים האלו, לא שכח דרבן את שורשיו היהודים והחל לטפח את זהותו הישראלית. את הביקור הראשון שלו בישראל ערך ב-1989, כשהיה כבן 18, במסגרת משלחת נוער. הוא התנדב אז בקיבוץ מגן שבעוטף עזה, 34 שנה לפני שיחזור למקום לאחר טבח ה-7 באוקטובר. "משהו קרה לי בטיול הזה", הוא אומר. "במשך כשלושה חודשים, ששהיתי בקיבוץ ובישראל, הרגשתי סוג של התעוררות מדהימה. היה יום בו עליתי לבד על אוטובוס ונסעתי לירושלים. אני זוכר שהרגשתי מהופנט, כשעברנו ליד הגבעות של שער הגיא. עוד כמתנדב, הרגשתי חיבור עמוק לאדמה. תמיד בתוכי ידעתי, שיגיע יום ואגור כאן. טבעי עבורי, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר, שבימים אלו אני נמצא בהליכי עלייה. לוגית, אי אפשר להסביר את החיבור הזה שלי לישראל".
הביקורים בישראל המשיכו גם לאחר שנישא ונשאב לקריירה שלו. ב-2007 הגיע לישראל לראשונה עם בנקסי, שאינו יהודי כפי שמדגיש דרבן, לגדה המערבית.
למעשה, בנקסי מבטא עמדות פוליטיות דרך עבודתו, לא בהכרח ציוניות. כדוגמה, ב-2005 הוא הגיע לרמאללה, לצייר על גדר ההפרדה, כביקורת על הקמתה, וב-2007 לבית לחם, שם צייר כמחאה על הנוכחות הישראלית בשטחים. ב-2016 פתח מלון בבית לחם, Walled Off Hotel, כי גדר ההפרדה עוברת בצמוד.
"אני מעדיף שלא להרחיב על זה", הוא מבקש לאחר הרהור. "רק אומר, שהחזון של בנקסי היה תמיד לתמוך בצד החלש. אני זוכר את הביקור כחוויה מדהימה, אם כי קצת מפחידה. כשהיינו שם, החמאס עשה מצעד בכיכר, והמנהיג שלהם התהלך שם עם מקלע על כתפו. סגרנו את החנות והתחבאנו בפנים".
פעם נוספת שהשניים הגיעו לישראל הייתה במהלך מבצע צוק איתן, אז בנקסי צייר בבית לחם ובעזה. "אני זוכר, שהחמאס ירה טילים ללא אבחנה לעבר ישראל ופגע באוכלוסיה האזרחית", הוא מספר. "כשהמבצע נגמר, בנינו, בנקסי ואני, תוכנית להגיע לעזה. בנקסי רצה לצייר שם כי זה מקום מסוכן, הוא תמיד רצה לצייר במקומות שאף אחד לא צייר בהם קודם לכן".
מה אתה זוכר משם?
"המארגן הכין עבורנו סיפור כיסוי, אבל לאורך כל המסע הזה הייתי מפוחד לחלוטין. למשל, כשהיינו צריכים לקבל אישורים לעבור במעבר ארז. למרות שהרגשתי שהיהדות שלי יכולה להיות מוסתרת בקלות, עדיין חששתי מלהירצח, מלהיעצר, ממשהו שעלול לקרות לבנקסי. הכי פחדתי לעזוב את בן- גוריון ולהיות מתוחקר ע"י כוחות הביטחון הישראלי. מבחינתי, להיות בעזה אחרי המבצע, היה להרגיש כאילו בגדתי בדת ובאמונות שלי, בעם שלי".
מוזיקת המקרה
פעמים רבות לאורך הקריירה של דרבן ההצלחה הייתה הודות ליד המקרה. "עבדתי בתחילת דרכי אצל מלווה כספים גדול", הוא מספר. "את רוב ימיי העברתי בין שכונת גולדרס גרין לשכונת סטנפורד היל. זה היה קיום של ל'חיות מהיד אל הפה'. יום אחד, אחד היועצים הפנסיונים, שפגש אותי וכנראה מצא בי משהו, הציע לי לפגוש בחור ג'מייקני, מנהל חברת תקליטים במערב לונדון, שחיפש מנהל כספים. כך פגשתי את פיטר האריס, שהיה הבעלים של מותג תקליטים בוטיקי, ב-WestWay, מקום מלא צבע, כור היתוך של תרבויות שונות. התחלנו לעבוד יחד. התקדמתי והפכתי ממנהל כספים למנהל כללי בהפקות. למדתי ממנו המון".
בסוף שנות ה-90 עבר דרבן לעבוד בחברת תקליטים גדולה יותר, דפקטד (Defected). "היה שם צוות של אנשים חכמים, נוצצים, שהוציאו תקליטים מצליחים, שהגיעו למקום הראשון במצעד. חשבתי ש'דגתי את הדג הגדול', אבל בסופו של דבר התברר שהחברה הייתה שייכת ל'מיניסטרי אוף סאונד', והם היו חייבים לה הרבה כסף. המציאות הפכה לסיוט. עם זאת, זה היה חלק מהמסע המדהים של חיי".
כשהבין שגם במקום הזה הוא לא רוצה להישאר, החליט דרבן להקים חברה משלו. "זה היה ב-2003. כבר הייתי נשוי ואב לשתי בנות. ידעתי שאני לוקח סיכון, אבל רציתי חופש, את היכולת לבחור יותר לקוחות, לקחת שליטה על עצמי. זה מסוג ההחלטות, שמבדילות בין שני סוגי אנשים", הוא מדגיש. "להמשיך במקום שלא טוב לך, ולהיות עבד עם משכורת כל החיים, או להיות אמיץ ולקחת את הסיכון מתוך אמונה בעצמך. ידעתי שאני יכול, כי למדתי הרבה מהרוח היזמית של האריס. הבנתי שהדרך שלי לרווחיות היא להפוך להיות הבוס של עצמי. הייתי צריך לקחת שליטה על הזמן שלי. ראיתי שהייתי מאוד יעיל במה שעשיתי, והצלחתי".
בין השואה ל-7 באוקטובר
עכשיו דרבן בישראל. בהתרגשות הוא מספר על תערוכת "07SH10AH23", אותה הוא אוצר, במרכזה טראומת ה-7 באוקטובר, שנפתחת בדיוק ביום השואה הנוכחי. "לוקחים בה חלק למעלה מ-20 אמנים ישראלים, בהם שורדת השבי מורן סטלה ינאי, שתשחזר את דוכן התכשיטים שלה בנובה", הוא מספר. "לא יכולתי שלא למצוא הקבלה, לפחות במחשבתי, בין רצח העם שביצעו הנאצים, לבין מה שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר. אף שהתוצאה שונה, לפחות בהיקפה, הכוונה הייתה זהה. רציתי לחקור זאת לעומק, לשוחח עם אמנים ישראלים ולבחון את יצירותיהם מלפני ה-7 באוקטובר ואחריו. בחלק מהמקרים, היצירות קדמו לזוועות אך נראות מצמררות בנבואתן. התערוכה היא תוצר של השיחות האלו ושל ההבנה הברורה שלי, כי נפשו של כל ישראלי השתנתה מאז אותו יום נורא. הכאב מושרש עמוק, חודר לכל היבט בחיים, ומשפיע על האמנות שנוצרת כיום בקהילה האמנותית. עם זאת, התערוכה היא גם עדות לכוח ולעמידות של המדינה המופלאה הזו".
איך ואיפה חווית את ה-7 באוקטובר?
"ב-6.10 התחלתי ריטריט, הייתי מנותק מהעולם במשך שבוע, ללא גישה לתקשורת או לטלפון. רק ב-13.10 מנהל המקום סיפר לי, שהחמאס פלש לישראל. לקח לי כמה שעות להבין את המשמעות ולחבר בין כל הנקודות. ברגע שלמדתי והבנתי מה באמת קרה, חשתי עצב עמוק ואימה. הבנתי שהפלישה של החמאס הנתעב לישראל היא קטסטרופילית למדינה. כבר בצעירותי קראתי ולמדתי על השואה, על מה שהיהודים עברו אז. כשהבנתי, שישראלים נטבחו בביתם, במיטותיהם, עבורי זו הייתה רמה חדשה של פחד, ידעתי שישראל והישראלים לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו קודם לטבח. הרגשתי את הדחף לנסות ולעזור באיזו דרך, להרגיש מועיל. זה היה רגע בו הרגשתי שלהיות יהודי וישראלי זה לא אותו דבר כמו להיות רק יהודי. הקשר שלי לישראל התחזק, והתחלתי להשתתף בהפגנות תמיכה בישראל. בהמשך הגעתי לארץ, והתערוכה היא עוד חלק מההרגשה הזו".
היית עד או חווית אישית אנטישמיות?
"בהחלט. זה לא נגע בי אישית, אבל כבר יום למחרת הטבח התקיימו בלונדון הפגנות פרו פלסטיניות, מה שלימד אותי כמה מעט צריך לקרות, כדי שחלקים גדולים בעולם ינקטו או ייבחרו בגישה אנטישמית".
איך נולדה התערוכה?
"באחד מביקוריי בישראל, לאחר ה-7 באוקטובר, הוצגתי בפני מנהל מפעל פלדה בדרום ת"א, שנהג להציג בקומה השנייה של הבניין עבודות אמנות שלו. הוא התייעץ איתי, מה לעשות כדי לשים את המקום על מפת האמנות בת"א. זה הביא אותי לרעיון של ליצור תערוכה שמנציחה את ה-7 באוקטובר, דרכה ודרך האמנים הישראלים, לספר את סיפור השינוי, שחל בישראלים לאחר הטבח. התחלתי להכיר ולהתחבר לאמנים ישראלים באינסטגרם, טסתי הלוך ושוב, כדי לבקר אותם בסטודיו שלהם בישראל. בסוף, כולם אימצו את הפרויקט הזה בשתי ידיים, הבינו את המטרה. זה לא יהיה פוטומונטאז' של ה-7 באוקטובר, אלא הבנת השינוי. איך ציירת לפני ה-7 באוקטובר ואיך אתה מצייר עכשיו. האמנות היא כמו מראה שמשקפת את הרגשות".
מה אתה מקווה שיקרה בעקבות התערוכה?
"מעבר לישראלים שיגיעו לתערוכה, הכוונה היא גם להוציא אותה לחו"ל. יש כאן הרבה כישרון, שלא מקבל הכרה עולמית. הייתי רוצה לעשות שימוש בתערוכה, כדי להעלות את המודעות למה שהתרחש בישראל, וכדי להעלות את הפרופיל של אמנים ישראלים בעולם. להראות לעולם כמה כישרון יש כאן בישראל, למרות החוויות הקשות. זה סוג של מערכת הסברה. אין מספיק אמנות שיוצאת מישראל ומגיעה לאוספים בחו"ל, צריך לנסות ולתקן את זה".
מהמקום בו אתה נמצא היום, מה הלאה?
"עכשיו אני אוצר. התערוכה הזו היא פרויקט במשרה מלאה, במקביל לזה שאני גם מנהל כמה אוספים אמנותיים פרטיים בבריטניה, ואוסף גם בעצמי. אני רוצה להמשיך עם עבודת האוצרות הזו, לראות לאן זה יכול לקחת אותי מכאן הלאה. לחקור את הדברים האלה שאולי רוב האנשים לא יחקרו. אם יש דבר אחד חשוב, שלמדתי מבנקסי, זה שמחלוקות עובדות, לכן אני גם רוצה להמשיך את עבודתי כאוצר של תערוכות משמעותיות ומעוררות מחלוקת. אני מאמין שאומנות יכולה לספר סיפור טוב, וגם לייצר נחמה ליוצר ולצופה. נכון, זה יכול להיות קשה לספר סיפור מסוים, שאולי אנשים לא ירצו לשמוע, אבל גם הידיעה הזו, לא תעצור אותי".
התערוכה, 'שואה 071023', נפתחה ביום השואה ותימשך עד ליום העצמאות ב-1.5. רח' בר יוחאי 4, קומה 2, ת"א. בין השעות 12:00 ל-20:00.
