המסעדן הדרוזי ראיף ראשד
(דניאל אדלסון )
החיוך לא יורד לרגע מפניו של המסעדן הדרוזי ראיף ראשד. גם כשהוא מגיש עוד מנת "קרפ דרוזי" עם ממרח "השחר" לסועדת מרוצה, וגם כשהוא מתיישב לשחזר שוב ושוב את הזוועות שעבר מול דוכן האוכל המשפחתי שלו בנובה: החברים שנשרפו לנגד עיניו, הטלפון שנתן לחטוף שנלקח לעזה והזקן של אחיו שביצבץ מתחת לטנדר וגרם לו לחשוש מהגרוע מכל.
ב"טאבוניה", המסעדה החדשה שלו במרכז צ'לסי, ראשד חוזר על סיפור ההישרדות שלו בפני כתבי תקשורת מקומיים ולקוחות סקרנים, לפחות אחת לשעה. שבוע קודם, באירוע בבית הקונסול הכללי של ניו יורק, אופיר אקוניס, מול קהל של משפיענים יהודים, הוא נשמע מאופק יותר. אבל כאן, ליד הטאבון השקט שעדיין ממתין לאישור העירייה כדי להידלק, הוא מרשה לעצמו להיפתח ולדבר בגילוי לב ובכאב על התחושה שננטש ועל ההפקרה של המדינה שלא הייתה שם.
"הממשלה השאירה אותנו שם תחת אש. ברחנו ליער, חבורה של 30-20 איש, וחיכינו שעות. התקשרתי למשטרה ב-9:00, התחננתי לעזרה. ענו לי: 'אנחנו לא יכולים להגיע אליכם, פשוט תתחבאו, תברחו'. ראיתי מסוק צבאי באוויר, אבל אף אחד לא הגיע. אף אחד לא יכול היה לעזור. באותו רגע הרגשתי שהתבגרתי ב-50 שנה. אפילו כשהכל נגמר, כשביקשתי לקחת חזרה את הציוד שלי, לא נתנו לי. הפסדתי שם קרוב ל-10,000 דולר. כשביקשתי פיצויים, אמרו לי: 'יש מלחמה, אנחנו לא יכולים לשלם'. אז נטשתי הכול. לקחתי את הדרכון וחזרתי לארצות הברית".
"שום אוכל לא משתווה לאוכל של אמא"
ראשד, בן 40, במקור מדאליית אל-כרמל, מתגורר בניו ג'רזי מאז 2019. באופן אירוני, רק אחרי הטבח בישראל הצליח להרגיש באמת בבית בארה"ב. הוא היה אמור לחזור לתפקידו כמהנדס בחברה שמייצאת חלקים עבור ישראל, אבל הצלקות שנשא איתו גרמו לו להבין שאינו יכול לקבל יותר הוראות מאף אחד: "לא אחרי כל מה שעברתי". הוא רצה להיות אדון לעצמו, בעל העסק, וכך נולד הרעיון לייבא לניו יורק את העסק המשפחתי שהקים בארץ לפני 13 שנים, אותו עסק שהביא אותו לפסטיבל הנובה.
"ב-10:00, מאבטח ניגש אליי וביקש את הטלפון כדי להתקשר לאמא שלו. שמעתי אותו אומר לה: 'אנחנו ליד החפ"ק עם המשטרה והצבא, אל תדאגי'. זו הייתה השיחה האחרונה שלו". כעבור חודשיים אמו של החטוף רום ברסלבסקי שלחה לראיף סרטון שלהם, ושאלה היכן היו בזמן שהתקשר, "רק אז הבנתי שהוא בעזה"
"האוכל של אמא הכי טוב, זו הסיבה שהתחלתי למכור אוכל", הוא מסביר. "ניסיתי אוכל אחר, אותם מאכלים כמו טאבולה, לאבנה, ממולאים, אבל שום דבר לא הצליח להשתוות לטעם של אמא". מה שהתחיל כעסק צדדי בסופי שבוע ובאירועים - הלך וגדל. "תוך שנה כבר היו לי 10,000 לקוחות", הוא נזכר. "לא חשבתי לעבור לפורמט של מבנה קבע. העסק הנייד היה בדיוק מה שהתאים לי. אני אוהב לנדוד וזה היה מושלם עבורי אז - בחתונות, בפסטיבלים, להיות בכל מקום". ולמרות זאת, כשקיבל את ההצעה לרילוקיישן לארה"ב - לא חשב פעמיים: "השארתי לאחי את הטלפון, את המפתח למחסן, ואמרתי לו 'סיימתי, אני עוזב'. אמריקה הייתה החלום הגדול".
ראשד הקפיד להגיע לארץ מדי שנה לביקור בחגים. "הייתי אמור לטוס חזרה לניו יורק ב-7 באוקטובר, אבל אחי ביקש שאשאר לעזור לו בנובה", הוא מספר. "דחיית הטיסה הייתה במחיר לא הגיוני אבל רציתי להיות עם אחי. עבדנו עם הנובה בעבר, כבר הכרתי שם את כולם. כל המפיקים, כל החברים שהיו מגיעים קבוע, כמו אריק פרץ, ובתו רות", הוא מונה בכאב. "רבים מהם נרצחו לנגד עיניי".
רגע אחד לא עוזב אותו: "ב-10:00 בבוקר, מאבטח צעיר ניגש אליי וביקש את הטלפון שלי כדי להתקשר לאמא שלו. שמעתי אותו אומר לה: 'אנחנו ליד החפ"ק עם המשטרה והצבא, אל תדאגי'. זו הייתה השיחה האחרונה שלו". כעבור חודשיים אמו של החטוף רום ברסלבסקי שלחה לראיף סרטון שלהם, ושאלה היכן היו בזמן שהתקשר, "רק אז הבנתי שהוא בעזה".
אחרי שברחו מהמתחם, ראשד ואחיו חזרו למקום כדי להביא מים לאנשים שהסתתרו איתם ביער. "אנשים עמדו להתעלף", הוא מסביר. "לא נותרה ברירה". כשהגיע למכונית שלו, שמע לפתע קריאות בערבית. "ראיתי מחבלים עושים לינץ'", הוא משתתק לרגע. "אז הבנתי מה קורה שם. זה הרגיש כמו בימי הביניים".
כשאני שואל אם עלתה בפניו לרגע הדילמה האם כדאי להזדהות מולם כערבי, הוא מזדעק: "לא, אף פעם. אם הם היו מגלים שאני דרוזי זה היה אפילו גרוע יותר. אם הם רק היו רואים את הפנים שלי זה היה הסוף. הם שונאים אותנו יותר מכולם". אחרי שכמעט איבד את אחיו בהמולת הירי, השניים הצליחו להתאחד ולהיחלץ מהאזור בעזרת טנדר של אחד האזרחים שהתגייסו לסייע. "כשיצאנו, מה שראינו שם... היה העולם האמיתי. אפוקליפסה, גופות. חמאס יכול ללמד את הוליווד איך לעשות סרטים. אי אפשר לדמיין את זה. חזרנו הביתה בשתיים בלילה, והמראות האלה לא יעזבו אותי".
כעבור חודשים ספורים, ראשד מצא את עצמו ב-Grand Bazaar במנהטן, מפעיל דוכן עם אותו אוכל שהגיש בנובה - רק בשוק הקניות השבועי הגדול והוותיק ביותר ביו יורק. תוך פחות משנה הפכה עמדת ה"טאבוניה" הניידת למסעדה הדרוזית הכשרה הראשונה בארצות הברית, באחד האזורים המבוקשים ביותר בעולם. יותר מכל, היא הפכה למקלט עבור ראשד, בית הבראה, והוא נמצא בה כמעט 24 שעות ביממה: "ניסיתי ללכת לטיפול מקצועי, אבל האוכל - זאת התרפיה האמיתית שלי".
צוות המסעדה מגוון כמו הלקוחות - דרוזים מלבנון, מסוריה ומישראל: "כמו משפחה קטנה", אומר ראשד. "כולם מבינים את המשמעות של המקום. זאת לא סתם עוד מסעדה"
הטאבון שעל שמו נקראת המסעדה מחכה כאמור עדיין לאישור העייריה שלאחרונה הקשיחה את התנאים על אפייה באש גלויה ודורשת התקנת בקרי פליטה יקרים שיפחיתו את פליטת הפחמן ב-75%. אבל בינתיים, המקום מתמלא בריחות של קפה שחור, זעתר ולימון כבוש, בצלילי משחקי שש-בש, ובאווירה גלילית, כשצנצנות שוקולד השחר מבצבצות מהמדפים.
המעבר מדוכן שמגלגל בין 2,000 ל-5,000 דולר בשבוע למסעדה בסגנון "פאסט-קז'ואל" בלב צ׳לסי, עם דמי שכירות של קרוב ל-25 אלף דולר בחודש, דרש כמובן לא מעט השקעה - ושותפות שנולדה כמעט במקרה. ראשד יצא לקנות מצרכים לדוכן ב-Restaurant Depot, סופרמרקט פופולרי למסעדות בעיר, ושאל את אחד הקונים איפה מוצאים בצק לפיצה. "הוא ענה לי בערבית. שאלתי אותו - איך ידעת שאני מדבר ערבית? חשבתי שהוא איזה סטוקר שעוקב אחרי. אבל אז הוא אמר - 'דרוזי'!. שאלתי - 'מאיפה אתה יודע שאני דרוזי?', והוא ענה לי שהוא דרוזי. שם זה התחיל".
מתברר שרג'ב רדואן בן ה-34, אמריקני ממוצא דרוזי-לבנוני, מחזיק בבעלותו שלוש פיצריות בצ'לסי. "כל כך התרגשתי לפגוש אח", רדואן אומר. למחרת, הביא את אביו לדוכן של ראשד לטעום את האוכל, וכבר באותו יום השניים לקחו את ראשד לסיבוב בין נכסי המשפחה כדי לבחור את המיקום הנכון לעסק המשותף. כך, חנות קנאביס בלב שכונת צ׳לסי המבוקשת הפכה תוך זמן קצר למסעדה דרוזית בסגנון "פאסט קז'ואל" - כזאת שמציעה אוכל איכותי יותר ממסעדת פסט-פוד, אך במהירות ובמחיר נמוך יחסית למסעדות מסורתיות, תוך אווירת נינוחה ושירות עצמי או שירות מינימלי.
"כל חומרי הגלם שאנחנו משתמשים בהם מגיעים מהארץ"
רדואן אומר כי תמיד רצה להיות בעסקי המזון, "אבל מעולם לא דמיינתי שאמכור אוכל דרוזי. זה חלום בשבילי. היית צריך לראות את הפנים של אבא שלי", הוא מחייך. "הוא דרוזי קשוח, אבל הוא היה כל כך גאה במהלך הזה. אפילו אם האוכל לא היה משהו, לא אכפת לו. הוא פשוט התלהב שיש כאן מישהו מהקהילה לעשות את זה איתו. אנשים בארצות הברית לא יודעים מה זה דרוזים. אומרים לי - 'אה, יהודי? ערבי? ואני פשוט אומר כן, כי אין לי כוחות להסביר. אבל דרך האוכל זאת היכולת שלנו לקרב אנשים, להסביר על התרבות וגם לאחד ביננו".
צוות המסעדה מגוון כמו הלקוחות - דרוזים מלבנון, מסוריה ומישראל: "כמו משפחה קטנה", אומר ראשד. "כולם מבינים את המשמעות של המקום הזה. זאת לא סתם עוד מסעדה". ואכן, בין השולחנות אפשר לשמוע שיחות בעברית, ערבית ואנגלית, כשהמכנה המשותף הוא האהבה לאוכל האותנטי.
התפריט משקף את הערבוביה הזאת: מצד אחד מנות מסורתיות כמו הטאבולה המפורסם של אמא, וזיתים במשקל, ומצד שני חידושים שנועדו לחך האמריקני כמו בורקס עם תערובת תבליני Everything Bagel - שילוב ניו יורקי-ישראלי שהפך ללהיט, או גרסת "הפיצה הדרוזית" ל"בורקס פינוקים" הידוע, שכוללת מילוי גבינות, ביצה קשה, חמוצים וטחינה גולמית. "אנחנו משתמשים רק בחומרי גלם מהארץ", מדגיש ראשד. "החמוצים, הזיתים, אפילו השוקולד לקינוח שאנחנו קוראים לו 'קרפ דרוזי'".
"אף פעם לא השתמשתי בסיפור שלי כטריק שיווקי. אנשים באים לשמוע את הסיפור שלי כי הם רוצים לדעת מה קרה, ממקור ראשון. אף פעם לא רדפתי אחרי זה"
בין הסועדים הקבועים אפשר למצוא את טס בורשנשטיין, תושבת השכונה בת 26, שמגיעה כמעט מדי יום. "האוכל מחזיק יותר מהסיפור של ראשד", היא אומרת. "וזה אומר הרבה, כי הסיפור מדהים". גבריאלה יענקוביץ׳, בת 27, מוסיפה: "שמענו על המקום בפוסט של נועה תשבי, ומאז אנחנו קבועות פה". לקוחות אחרים עוצרים, מחבקים את ראשד, מספרים שביקרו בישראל, שמעו את הסיפור שלו והיו חייבים לבוא. "הסיפור של ראיף הוא סיפור של גבורה ישראלית ושל שותפות גורל אמיתית", אומר הקונסול אופיר אקוניס. "הוא טילטל את כולנו עם סיפורו האישי מול זוועות מפלצות החמאס ב-7 באוקטובר. הוא חדר ללבבות של כל אחת ואחד מאיתנו".
מסעדות ישראליות רבות או כאלה בבעלות יהודים בניו יורק, סובלות מהטרדות ומקרי השחתה מאז תחילת המלחמה בעזה. גם המסעדה הדרוזית הנוספת שפועלת כיום בניו יורק, גזאלה, של גזאלה חלבי, אף היא במקור מאדליית אל-כרמל, סבלה מוונדליזם של מפגינים פרו פלסטינים. כתובות "Free Palestine" רוססו בכניסה וחלונות ראווה נופצו. ראשד לא חושש מגורל דומה. "המקום שלנו מחבר בין אנשים דרך אוכל ואנרגיה", הוא אומר. "אני מדבר שלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית, ואני מקבל בברכה כל אחד. מגיעים לפה גם פלסטינים, ואני אומר להם 'אני דרוזי מישראל, ברוכים הבאים'. כולם אוכלים ונהנים".
אני שואל את ראשד, שמתרוצץ במסעדה בחולצה עם הלוגו של נובה, איך הוא מגיב למקטרגים שטוענים שהוא מנצל את סיפורו האישי לרווח עסקי. שהכל גימיק. "אף פעם לא השתמשתי בסיפור שלי כטריק שיווקי", הוא משיב נחרצות. "אנשים באים לשמוע את הסיפור שלי כי הם רוצים לדעת מה קרה, ממקור ראשון. אף פעם לא רדפתי אחרי זה. אנשים מגיעים אלי".
ניו יורק עיר של טרנדים. אין חשש שההייפ סביב הסיפור שלך יירגע ואנשים יפסיקו להגיע?
״לא. אנשים אוהבים את האוכל, את המרכיבים. יש לזה טעם אחר כשאני מכין את זה. כשאתה מכין משהו עם אהבה ואנרגיה, זה מורגש. אולי באים עכשיו בגלל הסיפור, אבל הם חוזרים בגלל האוכל. וזה בדיוק מה שרציתי. יש משהו סמלי בזה שדווקא אחרי הטרגדיה הזו הצלחתי להקים פה בית חדש. כל יום שאני פותח את הדלתות של המסעדה - זה ניצחון קטן על הטרור. אנחנו ממשיכים לחיות, לבשל, להאכיל אנשים ולחבר בין תרבויות. זאת הנקמה הכי טובה שלנו".
