לפני כשבוע ביקר כאן עו"ד שניר זהבי את הסרט התיעודי המועמד לאוסקר "אין ארץ אחרת" וטען שהוא "מתעלם מהמציאות המשפטית" ולא מציג תמונה מורכבת, אלא מתמקד בגרסה חד-צדדית המבקרת את בג"ץ והמדינה. אלא שבית המשפט לא סתר את העובדה שהכפרים במסאפר יטא הם בעלי היסטוריה ארוכה, המאוכלסים מזה דורות רבים. למעשה, גם המדינה לא טענה אחרת. עם זאת, ההכרעה נשענה על הקביעה כי בעת הכרזה על האזור בשנת 1980 כשטח אש לא התקיימה במקום "בניית קבע", וכי התושבים התגוררו שם רק באופן עונתי.
- לצפייה בסרט המלא - לחצו כאן
בית המשפט חיפש מבנים בתצלומי האוויר ולא ראה את האנשים שחיים במקום. הבחירה להתמקד בבניית קבע אינה הולמת את הוראות הדין הבינלאומי ומתעלמת מההקשר התרבותי ומהשינויים הדמוגרפיים שהתפתחו מאז. בעוד בית המשפט חיפש ראיות ל"מגורי קבע" במובן המודרני – מבני אבן, תשתיות קבועות ותיעוד רשמי – דפוס החיים המסורתי באזור כלל מגורים במערות, מעבר עונתי בין אזור המרעה לכפר ומבנים ארעיים.
הטריילר של הסרט "אין ארץ אחרת:
זוהי מציאות חיים שהתקיימה במשך דורות, שאותה השופטים התעקשו שלא לראות. בית המשפט בחר להתעלם גם מהמסמכים שנחשפו ובהם הוראותיו של אריאל שרון מראשית שנות ה-80 להכריז על האזור שטח אימונים כדי למנוע את "התפשטות ערביי ההר". מסמכים אלה מוכיחים שהשיקול האמיתי היה פוליטי ולא ביטחוני.
אכן, הסרט מבקר את בג"ץ ואת המדינה - ובצדק רב - אבל הוא לא מתעלם מהמציאות העובדתית והמשפטית אלא מראה אותה בדיוק כפי שהיא: פשע מלחמה של העברה כפויה שמתבצע בהיתר. פסק הדין של בג"ץ, שאישר את הכרזת שטח אש 918, זכה לביקורת נוקבת מצד הקהילה המשפטית. הוא רצוף שגיאות משפטיות מהותיות, אדיש לגורלם של מאות רבות של נשים, ילדים וגברים, ומגלה חוסר התחשבות מוחלט לאורחות חייהן של קהילות הרועים המתגוררת במסאפר יטא.
עו"ד רוני פליאסף פינצ'וקבשל אי-הדיוקים והשגיאות המשפטיות עתרו התושבים וביקשו דיון נוסף בפסק הדין. נשיאת בית המשפט העליון דאז, אסתר חיות, אמנם דחתה את הבקשה, אך הבהירה שהקביעות המשפטיות בפסק הדין מעוררות קושי ואינן מהוות הלכה. העתירה בעניין מסאפר יטא, קבעה השופטת חיות, נדחתה בשל שיהוי בהגשתה שנים אחרי ההכרזה על שטח האש, ובשל טענת "חוסר ניקיון הכפיים" שהועלתה נגד תושבי מסאפר יטא, שבמשך 22 השנים שבהן התנהל ההליך המשיכו לבנות במקום ללא היתרים.
כדאי להתעכב על אותו "חוסר ניקיון כפיים", שיוכל, אולי, להסביר מדוע נטען בסרט שבית המשפט העליון לא יכול להעניק צדק אמיתי לעותרים פלסטינים. טענה זו מתחזקת כאשר משווים את פסק הדין בעניין מסאפר יטא לפסיקות אחרות של בית המשפט העליון.
למשל, חודשיים אחרי פרסום פסק הדין, שהתיר לבצע פשע מלחמה ולגרש את תושבי מסאפר יטא, הרכב מורחב של בג"ץ החליט להכשיר בנייה לא מורשית של מתנחלים על אדמות פלסטיניות פרטיות, בשטח אש, במאחז הלא חוקי מצפה כרמים. בניגוד לתושבי מסאפר יטא, תושבי המאחז זכו לחסד מבית המשפט. פינוי אנשים מבתיהם הוא תוצאה קשה כאשר מדובר בתושבי המאחז, שגם זכות הקניין (של פלסטינים, כמובן) וגם שיקולי הביטחון כופפו ונרמסו בגינו.
אי אפשר שלא להבחין בכך שכאשר פלסטינים בונים ללא היתר, שממילא לא יינתן להם, במרחב שבו הם גרים מזה שנים, ידיהם "אינן נקיות", ואילו כאשר מתנחלים עושים זאת – מייחסים להם "תום לב" וחומלים להם. הסרט "אין ארץ אחרת" אינו מתעלם מהמציאות המשפטית. הוא מאלץ אותנו להישיר אליה מבט, ולראות את תוצאות מעשי ידיהם של המדינה, הצבא ובית המשפט. המראה אינו מחמיא להם.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• הכותבת היא עו"ד באגודה לזכויות האזרח, שייצגה את תושבי מסאפר יטא בעתירה לבית המשפט העליון ובעתירה לדיון נוסף
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
