מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת עלו, מעוספיא.
בצילום: עולא (48), אמין (51), הנא (26), ענבל (15). מחוץ לתמונה: כרמל (24), סיוואר (18).
הבית? אמין: "אבא שלי בנה לי את הבית לפני 27 שנים על שטח שהוא קנה. הייתי אז בצבא והוא התקשר אליי ואמר לי, 'אני מתחיל לבנות'. ביקשתי שיבנה בית קטן אבל אחרי חודש אני חוזר ורואה 2 קומות על עמודים. היום קשה מאוד לקנות פה קרקע לבנייה. אנחנו קנינו שטח שצמוד אלינו, חצי דונם במיליון שקל. הרוב לא יכולים לבנות לילדים ולאנשים אין ברירה והרבה עוזבים את הכפר".
עוספיא? אמין: "אני אוהב את הכרמל מאוד. אנחנו יוצאים לשטח ומטיילים הרבה על ההר, וככה גם קראתי לבן שלי".
מה עושים? "מיד אחרי הצבא נכנסתי לעבוד בנמל חיפה ועבדתי שם כל השנים עד השנה כשיצאתי לפנסיה מוקדמת. רציתי לצאת כבר כי זה נכון שזה רווחי כלכלית אבל זה מקום עבודה קשה ופוגע בבריאות. בתפקיד האחרון עבדתי על מנוף בגובה 45 מטר מעל הים והייתי פורק מכולות מהאוניות. אתה עובד מכופף בתא קטן בשמיים, ובחורף הכל מתנדנד וזה מפחיד ומסוכן. יש שם גם מרדף אחרי הכסף כי ככל שאתה עושה יותר אתה מקבל פרמיות וכולם מאיצים בך לעבוד בטירוף כי הם רוצים את הפרמיה. זה הספיק לי והעדפתי להתמקד בתחביבים שלי".
תחביבים? אמין: "למדתי את עולם קליית הקפה, ואחר כך צילום, והיה שלב של טיולים בארץ ובירדן. היינו אני וחבר לוקחים ימי מחלה ויורדים לטייל. אני רוכב על אופני הרים והקפדתי תמיד על אוכל בריא ואורגני. לדרוזים אין מודעות לאוכל בריא".
עולא: "הם שכחו את המקור שלהם ואת האוכל של הסבתות שהיה בריא". אמין: "איזה חבר מהעבודה סיפר לי שקנה מעשנה והדליק אותי אז קניתי גם והתחלתי לעשות ניסיונות. התחלנו להכין פסטרמות ונקניקים בלי כימיקלים או חומר משמר ועשינו ממש עסק מהבית ומכרנו פסטרמות לאנשים בכפר בכל מיני טעמים".
עולא: "אני עודדתי אותו. גבר מצליח רק אם האישה מאמינה בו. אני מתה על אוכל אז מה רע לי. למרות שהיו רגעים שהייתי משתגעת ממנו ורציתי להעיף את הכל. בעיקר שהוא התחיל להתעסק עם מחמצת ולחמים. שלוש שנים שיגע אותי עד שהצליח לו".
מחמצת? אמין: "קניתי אופה לחם והתחלתי לחקור את לחמי המחמצת, ללמוד ולנסות. לקח כמה שנים של ניסוי וטעייה עד שהבנתי איך לגדל מחמצת טובה והתחלתי לייצר לחמים בבית". עולא: "המחמצת זה עולם שלם. את הסוד שלה רק אלוהים יודע. כל יום היא מפתיעה אותך מחדש". אמין: "יום אחד נפצעתי בנמל וישבתי בבית כמעט שנה אז החלטתי להגשים חלום ישן ולקנות טאבון".
טאבון? אמין: "קניתי טאבון איטלקי ביתי והתחלנו להכין פיצות". עולא: "אנחנו אוהבים מאפים וגם התחלנו להיות מקצועיים עם המחמצת". אמין: "הגענו לרמה טובה ופתחנו את הטאבון בכל שישי והזמנתי חברים מהכפר וחברים מהצבא וכל שישי הייתה פה חגיגה של פיצות". עולא: "פעם הזמנו את אבא שלי ואמרנו לו שהגענו לבצק מעולה והייתה פדיחה. הוא אמר לי 'יצא עוויס'. יעני אתה זורק את הבצק לקיר והוא נדבק". אמין: "כל הזמן למדתי וחקרתי. שמעתי הרצאות גם בשפות שאני לא מכיר ותירגמתי עם גוגל. כשהבנתי שאני יוצא לפנסיה החלטתי להפוך את התחביב לסוג של מקצוע ולפתוח בחצר שלנו את 'פיצה עולא'. אבל זה פתוח רק יום אחד בשבוע. ביום שישי".
פיצה? עולא: "אנחנו כל הזמן מנסים דברים. הנא המציאה את הפיצה קרפצ'ו. בשר שאנחנו מעשנים כתוספת על הפיצה עם קצת בטטה בשביל המתיקות". הנא: "אנחנו אוהבים לשלב טעמים שלא קיימים". אמין: "האמת שרוב הלקוחות לא מהכפר. פה קצת ליכלכו עלינו". עולא: "הם אמרו שזו פיצה ליגה, אבל שצריך למכור את הכבד שלך כדי לאכול אותה. מה לעשות זה חומרים טובים ויותר יקר מפיצה משפחתית בכפר". אמין: "הפיצה הפכה לגיבוש משפחתי. אני והילדים מאחורה ועולא שהיא כמו מגנט - היא הפנים של העסק".
עולא? "אני אוהבת אנשים ואוהבת לארח. אני מאמינה במעשים של אנשים ולא בכסף שלהם. לא מעניין אותי שעון יוקרה או הרכב שבו אתה נוסע אלא אנשים טובים. הכי חשוב להיות בן אדם. ככה גם גידלתי את הילדים לפי התרבות והערכים שלנו".
יום בשבוע? אמין: "אנחנו לא מתפרנסים מהפיצה. הפרנסה היא מהפנסיה של הנמל ויש לנו את הבית שאבא שלי בנה לנו. זו עבודה קשה מאוד ומספיק לנו יום שישי. אולי בקיץ נוסיף עוד חצי יום". הנא: "בגלל שכל המשפחה עוזרת אנחנו גם מעדיפים שזה יהיה יום אחד. בשאר הימים כל אחד מאיתנו חוזר לעניינים שלו". אמין: "היום כבר יש לנו טאבון מקצועי שעולה 100 אלף שקל".
החלום שלכם? אמין: "להיכנס לרשימת הפיצות הטובות בעולם. אולי זה עוד יקרה".
הבילוי שלכם? אמין: "אוהבים לנסות מסעדות". עולא: "יש לנו גם סוסה שהילדים רוכבים עליה. קוראים לה שוקוליתה".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: [email protected]
