"עשינו הכל מהלב, זו הייתה זכות גדולה עבורנו לתרום למאמץ המלחמתי ולסייע לחיילים ככל יכולתנו", כך מספרת נורית לוין גלעד, מבעלי מפעל פרופאל אלומיניום, שממוקם בפארק התעשייה גורן, המרוחק שלושה קילומטר בלבד מהגבול עם לבנון.
מפעל פרופאל אלומיניום הוקם לפני כ-27 שנה על ידי ירחמיאל (חיליק) לוין ז"ל, מראשוני הענף בישראל, יחד עם ילדיו יאיר ונורית. לפני המלחמה הוא העסיק כ-120 עובדים, וכיום עומד המספר על כ-70.
כמו כל מדינת ישראל, גם נורית הופתעה ממתקפת ה-7 באוקטובר. "התחושות היו נוראיות", היא משחזרת. "היה חוסר ודאות מוחלט, ממש חרדה קיומית למדינה. יום אחרי, ב-8 באוקטובר, נפתחה גם החזית הצפונית".
זוכרת איך הרגשת?
"רע מאוד. הרבה אנשים נרצחו ונפגעו. לא חווינו דבר כזה מעולם".
זמן לא רב אחרי החליטה המדינה על פינוי היישובים בקרבת הגבול. "עוד לפני החלטת המדינה עזרנו כספית למועצה האזורית מעלה יוסף לפנות תושבים לבתי מלון", מספרת נורית. "אנחנו ומרבית העובדים המשכנו לעבוד במפעל, למרות שחלק לא הגיעו מחשש לביטחונם".
לא חשבת להתפנות?
"בשום שלב לא. המפעל היה פתוח לכל אורך המלחמה, למעט ימים בודדים. קיימנו הערכות מצב רבות עם הגורמים הרלוונטיים. התחושה שלנו הייתה שאנחנו כתעשיינים חייבים לקחת חלק במאמץ המלחמתי עבור החיילים, העובדים והלקוחות. כל המדינה הייתה מגויסת וגם אנחנו" .
פחדת?
"בחלק מהזמן בהחלט. אני מתגוררת בבוסתן הגליל, חצי שעה נסיעה מהמפעל. לא פעם הנסיעה אליו הייתה מלווה באזעקות, וזה בהחלט לא נעים. היו גם כבישים חסומים, והיינו צריכים למצוא דרכים פתוחות כדי להגיע. כשהיו אזעקות באזור המפעל ירדנו למקלטים".
ובמזל המפעל לא נפגע.
"הטילים נפלו מעלינו ולידינו. היה לנו מזל גדול. השבוע עלינו לגג של אחד המבנים כדי לבדוק אם יש נזילות, ולתדהמתנו גילינו שם שברי יירוט ושברי טילים".
במהלך ימי המלחמה דאג המפעל לצרכיהם של עשרות חיילים, שהיו מוצבים בקרבת מקום. "הצפון היה מלא חיילים, וחלקם עברו ממש לידינו", מציינת נורית. "באחד הימים שאלו אותנו אם הם יכולים להיכנס פנימה, וכמובן שהשבנו בחיוב. לקחנו את זה צעד אחד קדימה ודאגנו לכל מחסורם, החל מלינה, דרך אוכל, מקלחות, חימום ועד ממ"ד צמוד. בכל פעם הייתה אצלנו יחידה אחרת"
דור, לוחם במילואים בהנדסה קרבית, ששהה במפעל בזמן המלחמה מספר: "בשלב מסוים הגענו עם הנגמ"שים סמוך למפעל. החננו את הכלים בצמוד אליו, והמפעל הקצה לנו מקום לינה ודאג לכל צרכינו. הייתה תחושה מחממת לב שכל ישראל באמת ערבים זה לזה".
החיילים היו אסירי תודה, אבל נורית מסבירה שלא היה בכך צורך: "עשינו הכל מהלב, זו הייתה זכות גדולה עבורנו לתרום למאמץ המלחמתי ולסייע לחיילים ככל יכולתנו. מדובר על חיילים שלנו, ששומרים על חיינו. מבחינתי זו הייתה הכרת תודה להם".
איך עוד עזרתם למאמץ המלחמתי?
"יש לנו משאיות ומלגזות. התבקשנו על ידי הצבא לעזור לפרוק ציוד ותחמושת, וכמובן שהשבנו בחיוב".
עכשיו, כשהצפון יחסית רגוע והחיים בדרך לחזור למסלולם, ניצב המפעל וכלל תעשיית פרופילי האלומיניום בישראל בפני איום חיצוני - הפעם מסין הרחוקה.
מתברר כי לפני כשנתיים החלו הסינים, באמצעות סובסידיות ממשלת סין, לייצא לארץ פרופילי אלומיניום במחירים נמוכים במיוחד במטרה לשלוט בשוק. בחודשים האחרונים גבר הייצוא מאוד, דבר שמעמיד את תעשייה המקומית בסכנה.
"אנחנו בעד תחרות, אבל בתנאי שהיא תהיה הוגנת", מסבירה נורית. "מה שהסינים וממשלם עושים הוא הכי רחוק מלהיות הוגן. ארצות הברית ומדינות אירופה נחשפו לבעיה דומה, אבל פעלו מהר וחסמו את הסינים".
מה הכוונה?
"הם הטילו מגבלות ומכסים על הייצוא שלהם לפרופילי אלומיניום, ובכלל הגנו על התעשיות המקומיות בשטחם. אם המצב יימשך התעשייה המקומית, שמעסיקה אלפי עובדים, תהיה בעיה קשה".
יהיה מי שיגיד שהצרכן הישראלי ירוויח ממחירים זולים?
"הרווח לצרכן הישראלי הוא שולי, ומי שבאמת מרוויח מהמצב הם היבואנים שגוזרים קופון".
משרד הכלכלה שמודע לבעיה פתח בחקירה משלו לבירור הסוגייה. נורית ושאר התעשיינים בענף מקווים שעד שתתקבל החלטה, יוציא משרד הכלכלה צו זמני שיאסור על הסינים לייצא פרופילי אלומיניום ללא הגבלה כלשהי, עד לקבלת החלטה סופית.
"עצם זה שנפתחה חקירה מראה שהמדינה מבינה שיש בעיה", אומרת נורית. "כבר פעמיים הייתה צריכה להתקבל ההחלטה על צו זמני, אבל פעמיים זה נדחה. בסוף החודש צריכה להתקבל ההחלטה שוב, אבל קיבלנו רמזים שהיא תידחה שוב".
איך התחושות?
"קשות מאוד. אנחנו פטריוטים ישראלים שאוהבים את המדינה. יש פה תעשייה מפוארת ומפעלים שעובדים נהדר. אנחנו מצפים מהמדינה לעשות את הדבר הנכון לענף חשוב שמפרנס כאן אלפי משפחות".
