איילה עמאר לא דמיינה שתגיע לרגע הזה. כשברחה מקריית שמונה באוקטובר 2023 מהפחד מפני כוחות רדואן של חיזבאללה, היא סגרה את חלונות חנות הבדים שלה ושל אמה שבמרכז רסקו בעיקר, מול תחנת המשטרה. המחשבה שלה הייתה שתוך שבועיים-שלושה היא תשוב למכור את הבדים המיוחדים והעדכניים ביותר שהקפידה להביא במשך עשור מתל אביב, אבל עכשיו, כמעט שנה וחצי אחרי, איילה החליטה לסגור את החנות.
"חזרתי לקריית שמונה ב-1 בפברואר 2025, ופתחנו את החנות, אבל אנחנו לא יכולות להמשיך ככה עוד", היא מספרת. "רוב התושבים עוד לא חזרו לעיר וליישובי הסביבה המפונים, ואולי לקוח אחד או שניים נכנסים לכאן ביום וקונים מטר בד או שניים. אני לא יכולה להמשיך ולהפעיל ככה חנות ולשלם שכירות ומיסים. במהלך המלחמה לא קיבלנו שקל אחד פיצוי מהמדינה כי אנחנו עוסק זעיר".
שלשום פרסמה עמאר בקבוצות הוואטסאפ המקומיות של העיר פנייה לאנשי העיר בבקשה שיגיעו לקנות את הבדים היפהפיים במחיר עלות. "יש לנו פה סחורה שעלתה לנו מעל לחצי מיליון שקל. לא דמיינתי שאגיע למצב הזה. אין לנו חשק יותר לפתוח את החנות, התעייפנו. חשבנו שאחרי הקורונה נחזור לשגרה אבל אז הגיעה המלחמה. לצערי גם חנות הבגדים שהייתה כאן ברחוב לא תפתח יותר, וגם בעלי חנות התכשיטים הסמוכה הודיעו שלא יחזרו. חנות הבדים הזאת הייתה החיים שלנו וכל בני המשפחה היו עובדים כאן ועוזרים לי ולאמא שלי, בת 80, שניהלה את העסק. אני הרוסה נפשית".
הקניון בעיר נפגע שלוש פעמים מטילים
"אזור מוכה אסון". כך מכנים אנשי עיריית קריית שמונה ויזמי התעשייה והתעסוקה המקומיים את העיר שפונתה מתושביה לפני כשנה וחצי, ועד פרוץ המלחמה הייתה המרכז הכלכלי והמסחרי של כל תושבי המרחב מהקיבוצים והמושבים הסמוכים. הממשלה אמנם הודיעה על חזרת התושבים וביטול מענקי הפינוי, אולם בפועל קריית שמונה נותר עיר רפאים שמחכה לנס.
קניון 8 סנטר, המרכז המסחרי הוותיק שבמרכז העיר, נפגע במהלך המלחמה שלוש פעמים כתוצאה מפגיעות ישירות, והוא עתיד להיפתח רק בחודש אוגוסט לכל הפחות, לאחר שיושלמו עבודות השיפוץ והשיקום. המבנה הפגוע עומד כעת בשיממונו וכ-75 החנויות והמשרדים ששירתו את תושבי האזור והמבקרים סגורים, למעט סניף הבנק בקומה הראשונה.
כ-24 אלף תושבים חיו בקריית שמונה עד פרוץ המלחמה: "העיר הזאת לעניות דעתי תרד ל-14 אלף תושבים בעשורים הקרובים", אומר בתסכול יגאל אדרי, מנכ"ל הקניון. "זו עיר שהיה אסור להקים אותה. מאז ומתמיד המקום הזה פשוט לא עניין את אלו שיושבים שם בירושלים, בממשלה, בין אם זה ימין או שמאל. אני אוהד את ביבי, אבל בתקופתו סגרו את המיון פה. בסוף כשפורטים את התייחסות הממשלה והמעורבות שלה באיזור הזה, אתה מקבל קדחת".
מאז אוקטובר ועד היום ממשיכה העירייה בהנחיית משרד הפנים לגבות תשלומי ארנונה בעבור הקניון הפגוע. "זה נראה לך נורמלי שאני צריך לשלם ארנונה כרגיל ואחר כך מי יודע מתי ישפו אותי על זה? כמו עסקים רבים עצרנו את תשלומי המיסים העירוניים אבל החוב בעירייה הולך ומצטבר". בסניף סטימצקי הנעול מעלים הספרים והמשחקים אבק, כשבחזית מתנוססים עדיין מבצעי ראש השנה מאשתקד.
המרכז התעסוקתי של חברת תקשוב חולש על פני חצי מהקומה השלישית של הקניון. עשרות עמדות שירות לקוחות טלפוני הותקנו בו, והוא היה אמור להיחנך ב-8 באוקטובר 2023, וכעת הרוס כמעט לחלוטין. התושבים בעיר מרגישים בחסרונם של מוקדי המסחר שאהבו לבלות בהם ומצאו בו את מטה לחמם.
"היזמים ובעלי העסקים הולכים לאיבוד"
עד פרוץ המלחמה נאבק ירדן ארליך, מנהל אגף תעשייה עסקים ותיירות בעיריית קריית שמונה, כדי להביא עוד יזמים ולפתח את התעסוקה והכלכלה המקומית. בזמן שבממשלה מדברים כעת על פיתוח האיזור והבאת מפעלים חדשים, הוא מנסה להציל את כבשת הרש ולמצוא מענה למפעלים ובעלי העסקים שפעלו בעיר ולא חזרו אליה, ואלו שעומדים בפני קריסה: "80 אחוזים מהמסחר לא קיים פה עדיין. 60 אחוזים ממקומות התעסוקה עוד לא חזרו ובענפי התעשייה והמלאכה מעסיקים רק 20 אחוזים מכוח האדם בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה", מתאר ארליך.
הוא מסביר כי "הסיפור של קריית שמונה הוא לא כמו בזרעית או מטולה, זו עיר עוגן משמעותית שמשפיעה על כל הכלכלה במרחב. יש פה אירוע ייחודי של איזור שהמסחר, התעשייה והכלכלה בו נעצרו כמעט לחלוטין". לדבריו, "אי אפשר היה לצפות כי מהיום למחר ילחצו בממשלה על כפתור והכל יחזור לפעולה כאילו האיזור הזה לא היה תחת מלחמה ופינוי במשך שנה וחצי. זה אזור שחובה להכיר בו ולתת לו מענה כ'מוכה אסון'. מגזר עסקי שלם כעת מרגיש אבוד ובקריסה. זה משבר אמיתי. משבר תזרימי, כלכלי ושל אמון במוסדות המדינה. היזמים ובעלי העסקים והמפעלים בסך הכל רוצים לחזור ולשקם את הפעילות שלהם, והם הולכים לאיבוד".
באיזור התעשייה הצפוני הטובל בירוק מהפנט מנסה רן נקש, מנכ"ל סאן טקטיקל, לשקם את מפעל מערכות הפריצה הטקטיות שהתעקש להעתיק בחזרה לעיר מסיבות אידיאולוגיות ואמונתו בחשיבותה. הוא עומד חסר אונים נוכח התחושה שהוא לבד במערכה. את מפעל המדפסות תלת מימד שהקים לפני שנים אחדות עוד לא החזיר לעיר, עלות העתקתן בפעם השלישית מאז פונו יקרה מידי.
נקש, יוצא יחידת דובדבן ששירת תקופה ארוכה במילואים במקביל לניהול חברות ההזנק שהקים עם שותפים בקריית שמונה, מרגיש כעת כי בניגוד לשדה הקרב, בתעשייה הגלילית אין כל גורם ממשלתי ש'מחפה לו על הגב': "במשך שנה וחצי לא עזרו לי בדבר. אפילו לא במרחבים מוגנים שביקשנו לקבל כדי להמשיך ולעבוד עד שפינינו את המפעלים ויצאנו מכאן" הוא אומר. "בתור יזם שיש לו שתי חברות תעשייתיות, שלושה סטארטאפים ומיזם ענק של מיקרו-תעשייה, אני מרגיש שלא עזרו לי בדבר".
ההתמודדות שלו מול הבירוקרטיה נראית כמופת של אטימות: "מס רכוש הורו לי להמשיך ולשלם משכורות לעובדים ולהחזיק את העסק חי, והם ישפו אותי על הנזקים", הוא נותן כדוגמא לאחת הזירות איתן הוא מתמודד. "אבל כשהגשתי תביעה בסך 900 אלף שקל רק על עלויות העתקת המפעלים מחוץ לטווח האש, קיבלתי תשובה שאקבל 150 אלף שקל ותיק התביעה ייסגר. לא היה לי אפילו עם מי לדבר אלא להתחנן בפני תיבת אימייל. רק אחרי ששכרתי עורך דין שעלה לי 25 אלף שקל הצלחתי לאלץ אותם לפתוח את התביעה מחדש ולהכיר בטעות שלהם כי 'לא שמו לב שאני בעל מפעל בקריית שמונה' וההוצאות שלי הוכרו אז לצורך פיצויים".
בממשלה מבטיחים: השקעה של קרוב לחצי מיליארד שקל
גורמים במשרד הכלכלה אומרים כי העיכוב במתן מענה לצרכי האיזור עם חזרת התושבים למרחב הוא רק בשל הדיונים על תקציב המדינה שאושר אתמול, ובכוונת הממשלה להשקיע 440 מיליון שקל במגוון תוכניות ופתרונות הוליסטיים ליישובי גבול לבנון המפונים. "ניתן כל שקל שנדרש למען האיזור ונדאג להתפתחותו", מבטיח בכיר במשרד הכלכלה. אך בצפון חוששים כי ייקח עוד זמן רב עד שהתוכניות הגדולות וההצהרות על הכספים הרבים שישפכו על התעשייה המקומית אכן ישפיעו.
ארליך מסביר כי "משרד הכלכלה פועל בצורה של מאקרו, אבל עסקים קטנים שמתמודדים במקביל עם הקשיים במשפחה וההלוואות ובנקים ונושים ועוד - הם לא פוגשים את הפעילות של המאקרו. הם גם לא יודעים איך בכלל להגיע להחלטות הממשלה ולהיעזר בהן". לדבריו, "יש לנו תכנית עבודה, מה שאין לנו לצערי זה זמן, כי נכנסנו לאירוע הזה באיחור. המדינה לא מבינה את האירוע כי אף אחד לא נלחם על הכלכלה כמו שנלחמים על החינוך. היא לא מבינה שעליה להילחם כדי להחזיר לכאן את כל המפעלים והעסקים שעזבו, ואין להם כל סיבה כלכלית לחזור. זה לא שאין רצון מצד המדינה. אנחנו מבינים שמדובר באירוע תקדימי שלא דומה לשום אירוע אחר. הלוואי ובשנה וחצי האחרונות היינו עושים תהליכי חשיבה ובנייה לקראת היום שאחרי אבל לא עשינו זאת".
בימים אלו פועלים ארליך והמנהיגות המקומית, ביחד עם קרנות רש"י, "ביחד" ו"עוגן", לגיוס משאבים מהפילנתרופיה להקמת פלטפורמת RecoveryHub מקומית ואיזורית שתייצר מנגנון ליווי לעסקים, בתקווה שגם המדינה תתגייס ותצטרף למיזם. "אנחנו מבינים שאנחנו אלו שצריכים לומר למה האיזור הזה זקוק. האחריות הזאת היא עלינו, והמדינה זו שצריכה לתת את המענה". ארליך מציין עוד כי "בדרום בעלי העסקים כבר מכירים את מסלולי הפיצוי השונים בצל סבבי הלחימה ויודעים מה עליהם לעשות וכיצד להתמודד, וכאן כולם בכאוס עצום. בעלי עסקים במחזור של מאות אלפי עד מיליוני שקלים, כולם בבלבלה. הם זקוקים לליווי בשנתיים הקרובות במסע הזה כי המדינה יודעת להעניק סכומי כסף גדולים לסיוע, אבל רק למי שיודע להגיע אליה ולבקש".
אנשי מינהלת הפיתוח הכלכלי של קריית שמונה ערכו בחודשים האחרונים חקר עולמי במקומות שעברו אסון טבע בניסיון ללמוד משם על הצפוי בצפון. "ראינו בדיוק את מה שקורה כאן כעת", מספר ארליך. "למדנו משם שחייבים להשקיע בייצוב ובשיקום דבר ראשון, ולא למהר ולגייס מייד כוחות חדשים. קצב ההתאוששות בטראומה הוא הקריטי כדי להשתחרר מהפוסט טראומה".
