בינואר עתרה עמותת ישראל חופשית נגד אחד האבסורדים הגדולים של מערכת הרווחה הישראלית - אברך ישלם כל חייו דמי ביטוח לאומי חודשיים של 43 שקל בעוד כל אדם לא עובד אחר משלם 130 שקל, כלומר פי 3. נכון שהאברכים הוצמדו לסטודנטים, רק שסטודנטים בדרך כלל עובדים ומשלמים ממילא אחוזים משכרם, וגם אם הם לא עובדים – הלימודים שלהם קצובים בזמן. אצל האברכים זה יכול להימשך כל החיים.
בטיוטת חוק ההסדרים של האוצר, המשרד הציע לתקן את העיוות הזה ולהשוות את דמי ביטוח לאומי שמשלמים תלמידי ישיבה למה שמשלמים אנשים אחרים שאינם עובדים. סביר להניח שגם באוצר לא האמינו שהמפלגות החרדיות יאפשרו לזה לקרות, וההעלאה צומצמה ל-14 שקל - מ-29 שקל ל-43 שקל - בעוד לשאר האנשים הלא עובדים העלו פי 3 ב-44 שקל.
לשם השוואה לאנשים העובדים, גם לעניים ביותר העלו את דמי ביטוח לאומי ב-48 שקל, גם כן יותר מפי 3 מההעלאה לאברכים.
זו רק דוגמה אחת למסר שממשלות ישראל מעבירות בקביעות, בלחץ הסחטנות של המפלגות החרדיות: בישראל יש עניים ששווים יותר ועניים ששווים פחות. באופן שערורייתי, העניים ששווים יותר הם דווקא תלמידי הישיבה והאברכים, אלה שבוחרים ללמוד ולהיות עניים, במקום לצאת לעבוד ולהתפרנס.
הדוגמה ההיסטורית הבולטת לתופעה הזאת של תפירת הטבות למידות משפחת האברך היא כמובן קצבאות הילדים עד 2003. אז קיבלו הילד הראשון והשני, לא משנה כמה ענייה המשפחה, 170 שקל, ואילו עבור הילד החמישי ומעלה קיבל המשפחה בין 600 ל-850 שקל, מה שייצר קצבאות של 6,500 שקל (פטורות ממס) למשפחה עם עשרה ילדים. את העיוות הזה תיקן שר האוצר דאז בנימין נתניהו ב-2003.
כרטיסי מזון עם העדפה לחרדים
פרשה עדכנית יותר היתה כרטיסי המזון של אריה דרעי. ש"ס ביקשה לחלק לכרטיסי המזון מיליארד שקל, אבל בסופו של דבר הסכום הופחת בגלל המלחמה ל-700 מיליון שקל. כן היא ביקשה לחלק אותם לפי קריטריון בלתי רלבנטי לחלוטין של קבלת הנחה של 70% בארנונה, כפי שכבר עשתה בתקופת הקורונה. למה בלתי רלבנטי? כי בציבור החרדי יש מודעות מאוד גבוהה להטבות מסוג זה ומיצוי זכויות מאוד גבוה, אבל אין לו שום קשר לחוסר ביטחון תזונתי. על פי נתוני אגף התקציבים, 32% מהחרדים היו זכאים לכרטיסי המזון לפי הקריטריונים המקוריים, אף על פי שרק 5% נמצאים במצב של חוסר ביטחון תזונתי חמור (רעב). זאת לעומת 8% בלבד שהיו זכאים לכרטיסים בכלל האוכלוסייה.
מאבק ציבורי שניהלו עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון והתנועה לאיכות השלטון הביא להוספת שורה ארוכה של אוכלוסיות למקבלי הכרטיסים – דוגמת מקבלי קצבת הכנסה מביטוח לאומי ושורדי שואה. ש"ס עשתה כל שביכולתה כדי להגביל את היקף האוכלוסיות האלו. ש"ס מרבה להגדיר את עצמה כמפלגה חברתית שפועלת בעד העניים והשקופים, אך מתברר שמבחינת ש"ס יש שקופים שפחות דואגים להם וכאלה שיותר.
במדינות אחרות בעולם המערבי אברכים אינם יכולים לקבל אגורה מהרווחה. הסיבה לכך היא שהם מפרים את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של מדינות הרווחה – מיצוי כושר ההשתכרות. הרעיון הוא שהמדינה עוזרת רק למי שעוזר לעצמו ומנסה לעבוד, או למי שאינו יכול לעבוד. בישראל מערכת הטבות הרווחה תפורה למידות האברכים, לכן כמעט כל ההטבות ניתנות בלי תנאי של מיצוי כושר השתכרות ולפי מבחן של הכנסה לנפש שתפור למידות משפחת האברך - שבה הגבר לא עובד ולכן ההכנסה נמוכה ויש ילדים רבים, מה שמפחית עוד יותר את ההכנסה לנפש.
כך נוצרה מערכת הטבות בשווי אלפי שקלים רבים, חלקן סכומים שעוברים לאברך, חלקן הנחות. חלקן תלויות בכך שיישאר אברך, חלקן תלויות בכך שיישאר עני ולא יעבוד. ב-2011 המליצה ועדת טרכטנברג לשינוי חברתי לשלב את מיצוי כושר ההשתכרות במבחנים לסיוע בדיור, הן בקניית דירה מוזלת והן בשכר דירה. סביר להניח שזו אחת הסיבות לכך שיו"ר ועדת הכספים הנצחי משה גפני מיהדות התורה היה עוין כל כך להמלצות הוועדה.
הדוגמה הבולטת ביותר להשפעה מרחיקת הלכת של מבחנים שמעדיפים עניים שלא עובדים היא ההנחות במעונות היום. אלו דווקא כוללים מבחן של מיצוי כושר ההשתכרות אבל מחריגים תלמידי ישיבות ומתייחסים אליהם כאילו הם אנשים עובדים. התוצאה: הציבור החרדי מהווה 11% בלבד מהאוכלוסייה אבל 40% מהפעוטות המסובסדים באים מקרבו, והוא נהנה מ-46% מסכומי הסבסוד.
הדבר נובע ממבחן ההכנסה לנפש, שהיא מטבעה נמוכה אצל משפחות עם הרבה ילדים שהאב בהן לא עובד. הציבור היהודי הלא חרדי (חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים) מהווה 68% מהאוכלוסייה בישראל, ו-56% ממשקי הבית עם ילדים בגיל מעונות (3-0), אבל רק 54% מהפעוטות המסובסדים באים מקרבו והוא נהנה רק מ-47% מהסבסוד.
יש מעט הטבות שמזוהות עם החרדים, ובייחוד עם האברכים, כמו ההנחות בארנונה. הניסיון של ש"ס לתפור את המבחנים לכרטיסי המזון לפי מבחני ההנחות בארנונה מראה עד כמה החרדים מחשיבים את ההנחה כהטבה מגזרית. אלא שמתברר ששרי הפנים, שבשנים האחרונות הם בדרך כלל מש"ס, גם מגדילים את היתרון של המשפחות החרדיות הגדולות בקבלת ההנחה בהתמדה. בין 2015 ל-2024 עלה רף ההכנסה שמזכה בהנחה של משפחות עם עשר נפשות ומעלה ב-30%. לעומת זאת, רף ההכנסה המזכה של משפחות עניות לא חרדיות (עד ארבע נפשות) גדל באותה תקופה רק ב-15%.
עוני של אחרים לא מעניין
ש"ס הגבירה את הנחשלות של עדות המזרח והפריפריה בישראל. היא עשתה את זה כשהחליטה שרשת החינוך שלה תכוון את התלמידים לישיבות קטנות שאין בהן לימודי ליבה - ולא לישיבות תיכוניות. בכך בעצם היא מסלילה את החרדים בני עדות המזרח מהמתינות שמאפיינת אותם היסטורית לקנאות חרדית נוסח החרדים האשכנזים, ומעבירה אותם ממסלול של השכלה, צבא ועבודה, למסלול של השתמטות מהשכלה, השתמטות מצבא והשתמטות מעבודה, וכמובן לעוני. בניגוד לחרדים, כשרע"מ של מנסור עבאס סיכמה עם קואליציית השינוי על תוכנית חומש לפיתוח כלכלי-חברתי של המגזר הערבי, היא לא סיכמה על זריקת מתנות כמו כרטיסי המזון, אלא על חכות בדמות שיפור החינוך, יצירת מקומות עבודה ומיגור הפשע.
עד כמה מבחינת החרדים רק העוני שלהם מעניין אפשר ללמוד ממה שחושב שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף על הסיוע לאוכלוסייה הערבית, שהיא הענייה ביותר במדינה. בראיונות הכניסה שלו לתפקיד הוא התגאה שוב ושוב בכך ש“אנחנו החרדים הבאנו לממשלה הנוכחית מתנה, החזרנו להם 51 מיליארד שקל מתוך ה-53, מגיע לנו איזה מעשר או חומש מזה. את זה נדרוש בשביל המוסדות שלנו, בשביל שוויון בזכויות החינוך החרדי".
51 מיליארד השקלים שכביכול החרדים החזירו לממשלה הם כספי התוכניות הרב-שנתיות לפיתוח חברתי-כלכלי של החברה הערבית. במציאות, לאמירה של גולדקנופף אין שום בסיס. רוב כספי תוכנית תקאדום (550) לפיתוח כלכלי וחברתי של החברה הערבית, שמסתכמת ב-30 מיליארד שקל, לא הוחזרו והתוכנית מתבצעת אף על פי שחלק ממשרדי הממשלה מנסים לחבל בה. רוב כספי תוכנית פיתוח הכבישים, בסך 20 מיליארד שקל, עוד לא הוקצו וממילא החרדים לא החזירו אותם. מה שברור זה כמה לא אכפת לגולדקנופף מעוני כשאינו במגזר שמצביע לו.
ראוי לחדד את הנקודה שהעוני החרדי הוא עוני מבחירה, ומערכת החינוך החרדית ומערכת ההטבות לאברכים הן מערכות מעודדות עוני. יש קשר ישיר בין יציאת החרדים לעבודה לבין היציאה מהעוני. בשנים 2022-2015 חלה ירידה בתחולת העוני בקרב משפחות חרדיות — מ-39% ל-34%. באותן שנים עלה שיעור התעסוקה של נשים חרדיות מ-70% ל-80%, ושל גברים חרדים מ-52% ל-54%. והנה עוד דרך לבדוק את זה: לפי דו"ח העוני של ביטוח לאומי, 22% מהמשפחות החרדיות שיש להן שני מפרנסים הן מתחת לקו העוני, 42% מהמשפחות עם מפרנס אחד (בדרך כלל מפרנסת) ו-62% מהמשפחות ללא מפרנסים כלל.
אחד המיתוסים שהחרדים אוהבים לספר לעצמם הוא שלימודים בישיבה כל כך מחדדים את המוח, עד שתלמיד ישיבה יכול להשלים בלי בעיה לימודי מקצוע. בפועל, כמו בכל תחום לימודים אחר, יש ישיבות שהלימודים בהן מחדדים את המוח ויש ישיבות שלא. אין לזה שום קשר לעובדה שהן אנגלית והן מתמטיקה הם מקצועות שהרבה יותר קל ללמוד כשילדים והרבה יותר קשה ולעתים בלתי אפשרי ללמוד אותם כשמבוגרים.
רגע מביך במיוחד מהבחינה הזו היה פרסום תוצאות מבחני PIAAC למיומנויות מבוגרים. בתחום הקריאה הנשים החרדיות, עם 257 נקודות, היו קרובות לממוצע של יהודים לא חרדים (263). הממוצע של גברים חרדים בתחום העיקרי שהם לומדים בישיבה ואמורים להצטיין בו, אוריינות קריאה, היה 245 נקודות - נמוך משמעותית גם מהנשים החרדיות שלא לומדות בישיבה (257) וגם מהגברים היהודים הלא חרדים (259). באוריינות מתמטית הפער בין הגברים היהודים הלא חרדים לחרדים עומד על 20 נקודות, ובפתרון בעיות הוא עומד על 14 נקודות.
לכן, התעקשות גדולי התורה שהגברים החרדים לא ילמדו מקצועות ליבה אינה נובעת מכך שכביכול הם יכולים להשלים את המקצועות האלה מאוחר יותר, אלא בדיוק להפך - מהידיעה שהם לא יכולים. ההתעקשות הזו מיועדת לשמור על עקרון ההתבדלות, כדי שהפרט החרדי יישאר חרדי ולא ייחשף להשפעות זרות, לא ירכוש עצמאות כלכלית, ותימשך התלות שלו בחברה החרדית.
