אזהרה: אם אתם יותר מדי ציניים, ובאופן כללי מתבוססים ביום יום הלא תמיד מלבב של מדינת ישראל, זאת כנראה לא הכתבה בשבילכם. אתם עוד פה? אז בואו נצא למסע שיש בו חזון מיוחד: להפוך את הגליל לטוסקנה ולמרכז קולינרי ברמה בינלאומית.
היעד אולי נשמע שאפתני אבל בחדר כנסים מפואר במרכז מיאמי, שם הוצג הפרויקט לקהל של 2,700 תורמים וחברי ארגון JNF-USA (Jewish National fund USA), זה דווקא נשמע ריאלי לגמרי. בגליל העליון, על שטחי קיבוץ גונן, מוקם בימים אלה פרויקט ייחודי – קמפוס קולינרי בינלאומי שיכלול חווה של 12 דונם, קמפוס לימודים, מסעדה, בר יין, מבשלת בירה וסוויטות אירוח. המטרה היא לא רק בית ספר לבישול, במובן הקלאסי של המילה, אלא ממש קמפוס לכל המקצועות סביב עולם הקולינריה, כולל אפילו צילום אוכל, חקר חומרי גלם ופודטק.
הפרויקט הייחודי, תחת השם GCI – Galilee Culinary Institute, כבר קרוב להשלמה, בינואר הקרוב הוא ייפתח להשקה רכה, ובמהלך 2026 תיפתח בו שנת הלימודים הראשונה. עד כה הושקעו בפרויקט 100 מיליון שקל, כולם מכספי תרומות, והוא מבוצע ביוזמת הארגון היהודי JNF-USA, אשר הציג את הפרויקט בכנס השנתי שלו שנערך לאחרונה.
איך בונים כזה פרויקט בלי שום עזרה מהמדינה או מיזמים פרטיים? מעלים לבמה רוקסטאר שילהיב את התורמים ואת אנשי הכנס. ראסל רובינסון הוא האיש. מנכ"ל ארגון JNF-USA הוא אחד שאי אפשר להישאר אדישים אליו והוא ממיס גם את הישראלים הציניים ביותר שכבר ראו הכל: "גדלתי באל פאסו טקסס, ולא היו שם הרבה יהודים, אבל היינו גאים ופעילים. אני זוכר בגיל 9 שסבא שלי תרם במלחמת ששת הימים 2,000 דולר לטובת ישראל, ואת האור שהיה לו בעיניים. עכשיו אני היו"ר, הבת שלי פעילה בארגון וכך גם כמעט כל מי שאני מכיר. ציונות וישראל היא המאחד של העם היהודי. ישראל הופכת את העולם למקום טוב יותר. בואו נספר את הסיפור האמיתי של ישראל. אנחנו זקוקים לישראל, וישראל זקוקה לנו", הוא הלהיב את הנוכחים.
לדבריו, "התפיסה שלי היא שישראל היא אומה של 15 מיליון איש, ש-7.5 מיליון מתוכם חיים בתוך הגבולות שלה. השאר חיים בארצות אחרות, בעיקר בארה"ב. אין עוד אומה שיש לה ארץ שהיא חלק מקיומה. אז יש לי חלק בארץ הזאת כחלק מקיום של מי שאני, ויש לי את הזכות להשתתף בפיתוח ובקידום שלה".
ומה תגיד למוסדות ישראליים שאומרים לך – 'תודה על התרומה הנדיבה, תביא את הכסף ואנחנו נמשיך מכאן'?
"אני מרגיש שיש לי את הזכות להשתתף בפיתוח של האומה והמדינה. זה שאני לא מצביע בבחירות, או לוקח חלק בתהליך הפוליטי בישראל, לא אומר שאני לא יכול להשתתף בפיתוח ובפרויקטים. אני רוצה לגרום לאנשים להבין שאתה לא יכול לשבת בצד. אסור לך. אתה לא יכול. הרוע משתלט כי אנשים טובים לא מובילים. אתה חייב להיות מנהיג, ומכיוון שאנשים רוצים להצטרף למשהו, אתה צריך לתת להם משהו טוב להצטרף אליו, כמו מדינת ישראל. אם אתה לא אוהב את ישראל וציונות, אין לך מה לבוא לכנס ולפעילות שלנו, זה המוצר היחיד שאני מוכר".
"התפיסה שלי היא שישראל היא אומה של 15 מיליון איש, ש-7.5 מיליון מתוכם חיים בתוך הגבולות שלה. השאר חיים בארצות אחרות, בעיקר בארה"ב. אין עוד אומה שיש להם ארץ שהיא חלק מקיומם. אז יש לי חלק בארץ הזאת כחלק מקיום של מי שאני, ויש לי את הזכות להשתתף בפיתוח ובקידום שלה"
מה מצב היהודים היום ברחובות ארה"ב?
"אני מאוד כואב את המצב בקמפוסים. האויבים שלנו עבדו 25 שנה על תוכניות להשתלטות על האוניברסיטאות, ויש שם קבוצות של סטודנטים שלא יודעים כלום ולא למדו שום דבר על העולם האמיתי. אנחנו חייבים לחזור לעבוד קשה, ולקחת בני נוער לישראל בתוכניות לטווח הארוך. בנוגע לרחובות, אני חושב שיש מיעוט שעושה הרבה רעש, אבל חייבים להיזהר. בכנס הזה אני מוציא המון כסף על אבטחה. זה כסף שבמקום ללכת לילדים בישראל או לפרויקטים בפריפריה יוצא על אבטחה, כולל בתוך המלון של הכנס וגם בחוץ. זה מאוד עצוב שאנחנו במצב הזה, אפילו במקום נעים כמו מיאמי".
מחירון תרומה לכל מטבח, סוויטה ובר במסעדה
את הקמפוס הקולינרי בגליל יוביל השף ליאור לב-סרקרז – יליד קיבוץ דן ובעל מותג התבלינים "La Boîte" בניו-יורק – שילווה צוות הוראה הכולל שפים, חוקרים, ומרצים מהאקדמית תל-חי.
במהלך הכנס הוא עלה לבמה, בישל וסיפר על הפרויקט: "אני חושב שזה הזמן הנכון לבנות מחדש את הגליל ולהראות אותו לעולם. אנחנו נגדל בחממות ויחד עם הסטודנטים והשפים נשתמש בתוצרים בבישול במתחם. זה יהיה פתוח גם לסטודנטים, אבל גם לקהל הרחב שיבוא לאכול או ללמוד".
בראיון ל-ynet אומר לב-סרקרז, כי "הפרויקט גם בא לשרת את הקהילה המקומית וגם לחשוף את הסצנה הקולינרית המעולה של ישראל לקהלים מהעולם, ואולי זה הסיכוי שלנו לעשות יחסי ציבור חיוביים למדינה בתקופה לא פשוטה. זה ייצור מקומות עבודה גם במרכז עצמו וגם בעסקים שייפתחו מסביב וייתן פתרון לחקלאים ויצרני מזון שימכרו לנו את התוצרת. אנחנו גם נהיה יעד תיירותי לישראלים שמטיילים בצפון וגם לתיירות חוץ. יש המון אפשרויות פיתוח והזדמנויות".
במה אתם שונים מבתי הספר לבישול שמוכרים לנו כמו בישולים או תדמור של פעם?
"קודם כל הנושא של החווה החקלאית שכל מערך הלימודים מתחיל משם, מהאדמה. הדבר השני הוא שאנחנו לא בית ספר לבישול, אנחנו אקדמיה קולינרית. יש בתי ספר לבישול מעולים בארץ, אבל אצלנו הבישול הוא אולי 25% ממה שאנחנו מתכוונים לעשות. אנחנו נכשיר אנשים בכל עולמות הקולינריה: בישול, כתיבה, ייצור מזון, צילום וכל מה שמסביב. אנחנו נהיה גם פתוחים לקהל הרחב ויהיו המון פורמטים שיתאימו לקורסים קצרים, לשבוע של בישול בירה, לסדנאות של יום או יותר והמון אנשים יוכלו למצוא את הנוסחה שמתאימה להם".
לדבריו, "בשיתוף עם מומחים מהעולם בנינו במשך שלוש שנים את הקונספט ואת הסילבוס של הלימודים, וחלק מהמרצים יהיו אנשי מקצוע שבאים מהשטח והם יתנו לסטודנטים מבט אל החיים האמיתיים בתחום. אני מעריך שבשנה הראשונה רוב הסטודנטים יהיו ישראלים, אבל כמובן שזה פתוח גם למועמדים מהעולם".
חוץ מה-JNF-USA הצלחת גם לגייס אנשי עסקים ישראלים לפרויקט?
"לא, וחבל. כל הכסף הוא מתורמי ה-JNF-USA, ולא הצלחנו לגייס עד כה שותפים פיננסיים מקומיים. אף אחד מהתורמים לא מצפה לראות חזרה את הכסף, אבל הוא רוצה לראות מה קורה עם זה ושהכסף הזה עשה טוב, לאזור ולאנשים. הפרויקט הזה מוגדר למטרות רווח, ואם יהיו רווחים עוד כמה שנים הם יחזרו ל-JNF שיחליטו איפה הם רוצים להשקיע אותו".
במהלך גיוס הכספים, פרטו אנשי הפרויקט את המבנה לחלקים, והתורמים יכולים "לקנות" שטחים כמו המטבח, חדרי הסוויטות, חדרי צוות ועוד, כשלכל מבנה יש תמחור שונה.
"חלפו הימים שהם כותבים צ'ק ושוכחים מזה"
אחד החיבורים המעניינים בכנס הוא בין התורמים לבין ראשי מועצות וגורמים מישראל שהגיעו לספר על מה שקורה בשטח. לדברי טלי צור אבנר, מנהלת JNF-USA בישראל: "חשוב לי שהישראלים יידעו שהם לא לבד, יש כאן קהילה יהודית גדולה ורחבה מאוד, שמרגישה שישראל זה חלק מהזהות שלה, זה חלק מהאחריות שלה, זה חלק מהעתיד שלה".
כנסים כאלה מייצגים הרבה מיהדות ארה"ב?
"אני מאמינה שכן. יש קהל גדול מאוד שמחפש קשר לישראל ומבין שזה לא מספיק שיש לו פה חיים טובים, הוא רוצה שיהיו חיים טובים ועתיד למדינת ישראל, כי הוא מבין שזה ישליך עליו ועל הדורות הבאים. כמעט כל דולר שהם תורמים הולך לפרויקט פיזי ממשי במדינת ישראל, וזה משהו שהם יכולים לראות בעיניים – שבאמת פרויקט קם לתחייה ועושה אימפקט בשטח".
לדבריה, "מצאנו במהלך השנים שהדרך הכי נכונה לעבוד בשביל להשיג את החזון הזה של אכלוס ופיתוח ההתיישבות בנגב ובגליל היא לעבוד מול המועצות ומול ראשי המועצות ומול האנשים עצמם, לשמוע אותם, להשמיע אותנו, לנהל איזשהו דיאלוג שמזהה בדיוק מה צריכה להיות המטרה ואיך משיגים אותה ביחד. אם אנחנו נלך עכשיו דרך פרוזדורי הממשלה בשביל להשיג את מה שצריכים בקריית שמונה, באשכול, ברמת הנגב או בערבה התיכונה, אנחנו נעמוד בתור בירוקרטי שאין לנו שום צורך להיות שם. ההיפך, כארגון פילנתרופי, החובה שלנו זה לשחרר את עצמנו מהמגבלות הבירוקרטיות ולאפשר לעצמנו לעבוד לפי השכל ולפי הבטן ולפי מה שאנחנו רואים בשטח ולא לפי מה מותר ומה אסור ולמה יש תקציב ולמה עדיין חסר. במקרים רבים אנחנו מהווים איזושהי מוטיבציה גם לממשלה להיכנס לתמונה".
מה השתנה בעולם הפילנתרופי היהודי בשנים האחרונות?
"כנסים כאלה הם 'בוסט' של אנרגיה לתורמים שלנו. הם שומעים את הקולות, פוגשים את הישראלים שבאים מהשטח ונרגשים לקבל את הפידבק שלהם. דרך הסיפורים האישיים הם מבינים בדיוק לאן כל דולר הולך. חלפו הימים שהם כותבים צ'ק ושוכחים מזה. אכפת להם מאוד לראות את האימפקט שזה עושה ולאן מתורגמת כל תרומה. ישראל מקבלת כאן חיבוק חם מאוד, ויש לזה חשיבות עצומה".
אחד החיבוקים הוא תמיכה בעסקים קטנים מהצפון באמצעות "מצווה מרקט". מדובר בפרויקט שהחל בימי המלחמה, כאשר המטרה הייתה לתמוך בעסקים שהושבתו אחרי הפינוי הצפון. במסגרת הפרויקט (שנעשה בשיתוף עמותת זמן גליל מערבי) נקנו על ידי תורמי ה-JNF-USA חבילות שמכילות מוצרים של יצרנים קטנים בצפון, והן נתרמו למפונים וחיילים במרכז. חלק מהחבילות או המוצרים גם נקנו ונשלחו לארה"ב. בדרך זאת, עסקים רבים קיבלו הזמנות והמשיכו לפעול גם בתקופות שבהן הצפון היה מושבת.
ואי אפשר לסיים בלי לדבר על רגע אחד מרגש במיוחד. בחור צעיר עלה לבמה ועורר התרגשות עצומה וים של דמעות של אושר. יותר מ-500 יום הוא לא היה כאן, ורק שמו ותמונתו התפרסמו ברחבי העולם. במקום הזה לא היו דולרים, פרויקטים או חזון. רק איש אחד שחזר הביתה וקיבל אהבה אינסופית. ברוך הבא עומר שם טוב, כמה טוב שחזרת הביתה.
הכותב היה אורח ארגון JNF-USA בכנס השנתי בארה"ב
