כיצד נראית המציאות בעוטף עזה 600 ימים לאחר טבח 7 באוקטובר? דוח שמפרסמת מינהלת תקומה, אשר אחראית על השיקום והבנייה מחדש של היישובים בעוטף עזה, מגלה כי יותר מ-59 אלף מתוך 64 אלף תושבי האזור כבר חזרו לבתיהם – שיעור של 92%.
לשיקום הפיזי של העוטף הוקצה תקציב של כ-1.4 מיליארד שקל, 1.1 מיליארד מתוכם מופנים לעשרת היישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר. בתוכנית חומש לפיתוח נוסף, שמטרתה לספק לעוטף תשתיות ומבני ציבור ברמה גבוהה יותר מזו שהייתה שם לפני 7 באוקטובר, הוקצו לפי מינהלת תקומה כ-1.4 מיליארד שקל נוספים. מדובר בין היתר בהשקעה במבני חינוך, ספורט, תרבות ודת, ובהשקעה בנגישות, נוי וגינון.
לפי הדוח, מתוך כ-1,850 מבנים שמיועדים לשיפוץ – כ-970 שופצו או נמצאים בתהליך שיפוץ מתקדם. מתוך כ-420 מבנים שצריכים להיבנות מחדש, כ-110 נמצאים בבנייה. בעוד שחלק מיישובי העוטף שנפגעו בטבח מוגדרים ב"מניעה שיקומית" לחזרת התושבים – זאת אומרת שלא מספיק מבנים שופצו עדיין, יש כאלה שנמצאים "במניעה ביטחונית" – צה"ל לא אישר לתושבים לשוב; ויש מקומות שבהם יש עדיין שילוב של השניים.
לגבי רעים, נירים וכרם שלום אומרים במינהלת כי "הושלמו עבודות השיפוץ הקריטיות ותוסר המניעה השיקומית בקרוב". בשל מניעה ביטחונית, לעומת זאת, תושבי עין השלושה, נירים וכרם שלום צריכים בינתיים להישאר במקומות הדיור הזמניים, ואלה רק דוגמאות.
מה היקף השיקום שנדרש בכל יישוב? בבארי מושקע הסכום הגבוה ביותר, כ-465 מיליון שקל. 290 מבני מגורים מתוך 340 כבר עוברים שם שיפוץ, כמו גם 25 מבני ציבור מתוך 43. כמו כן, ניתן אישור להקמת 20 מבני ציבור חדשים. בעוד שלפי הדוח בבארי כבר נעשו 96% מהעבודות, בכפר עזה, לדוגמה, יש התקדמות של 30% בלבד. התקציב שם הוא כ-203 מיליון שקל. לכיסופים הוקצו כ-84 מיליון שקל, לחולית כ-55 מיליון שקל, לנחל עוז כ-51 מיליון, לנירים כ-43 מיליון, לרעים כ-27 מיליון, לעין השלושה כ-18 מיליון ולכרם שלום כ-10 מיליון שקל. בנוגע לניר עוז עדיין מגבשים את תוכנית השיקום, כך שהחזרה לשם תיקח כנראה יותר זמן מבשאר העוטף.
הנתונים שמציגה המנהלת מרשימים, אולם הם לוקחים בחשבון גם יישובים מרוחקים מהגבול, כמו שדרות שיש בה 40 אלף תושבים. סקר שערך "פורום הביתה", המייצג את היישובים ה"אדומים", אלה שנפגעו הכי קשה בטבח, מציג תמונה שונה: רק 24.3% מהתושבים של בארי, ניר עוז, נחל עוז, כפר עזה, רעים, נירים, סופה, חולית, ניר יצחק, כיסופים ונתיב העשרה שבו להתגורר בביתם.
"הרעשים הסלימו - מתעוררים בלילות בבהלה מפיצוצים"
זוהר ליבנה מזרחי, מזכירת קיבוץ רעים, מספרת: "חזרנו באוגוסט שעבר. מה שבעיקר קבע את מועד החזרה שלנו היה הבת שלי, שלומדת בכיתה י"א. היא מאוד רצתה לחזור הביתה, התחילה את שנת הלימודים בבית הספר האזורי ומאוד טוב ושמח לה שם".
לדבריה, מתוך 428 תושבי הקיבוץ חזרו אליו כ-200. כ-170 נמצאים במגורים הזמניים בתל־אביב, והשאר מפוזרים ברחבי הארץ. "אבל", היא אומרת, "ההתמודדות היא גדולה, בעיקר עם הרעשים שהסלימו. ישנים בלילה ופתאום קופצים מפיצוצים. זה מקשה על על כולם - גם על מי שחזר וגם על מי שמתכנן לחזור. מאוד לא פשוט פה מבחינת רעשי המלחמה. חשוב גם לציין שהם לא נופלים על 'אוזניים בתוליות'. אלה אוזניים ש-20 שנה חווים הסלמות, שחוו את 7/10, שחוו הפקרה. אנחנו גם יודעים שיש שם עדיין חטופים, הבנים שלנו נלחמים שם וזה מאוד קשה. נכון שאנחנו מאוד רוצים שחמאס יוכרע אבל אנחנו קודם רוצים את אנשינו בבית. הרעשים האלה קשים יותר עבורנו. אלה טריגרים אחרים. פעם רעש של תותח היה מבהיל - היום זה נוגע במשהו אחר. יש חרדות. הנפש פצועה".
היא מוסיפה: "המשפחה שלי - כמו הרבה משפחות אחרות - התפצלה. בעלי הוא חקלאי וחזר אחרי שבוע לעבוד פה. אחרי כמה חודשים הבן הצטרף אליו. בעצם היינו מפוצלים ונפגשנו רק בסופי שבוע. הביחד שלנו הוא משאב".
בהקשר הרחב של הקהילה היא אומרת: "בסוף יוני אמור להסתיים לנו המימון לתקופת השהות בתל אביב - ונצטרך לחזור לרעים. אם לפני פסח היו 7-5 משפחות שלא היו בטוחות לגבי חזרה - זה הלך והתרבה והיום אנחנו עומדים על כ-25 משפחות. הן אומרות ׳מה עשיתי בזה? אני מחזיר את הילדים שלי לאותה מציאות׳. מצד אחד רוצים הביתה ורוצים להתאחד ואוהבים את המקום ומתגעגעים, אבל בצד השני של כף המאזניים מונחת הבריאות הנפשית וזה נהיה קשה לקבל החלטה".
עוד היא מבקשת להוסיף: "אני חושבת שלא ייתכן שהמדינה לא תבין את המשמעות של חוסן קהילתי והשמירה על חוסן קהילתי. חשוב שהיא תאפשר למי שצריך להיות עוד זמן בחוץ ולהיות יחד. ויעלה כמה שיעלה. אם יש אנשים שצריכים עוד זמן אז ראוי לתת להם עוד זמן ולא להעביר אותם למקום אחר. הנפשות שלנו זה דבר יקר יותר. נוסף לכך, חשוב שנבחרי הציבור יבינו שכל אמירה לא אחראית שיוצאת להם מהפה יוצרת כאן צונאמי ומטלטלת את האוכלוסייה. זה נותן להם תחושה שמה שהם עברו זה בקטנה".
"לשפץ בניינים זה חשוב, אבל המפתח לשיקום הוא החזרת החטופים"
לישי מירן־לביא, אשתו של עמרי שנחטף מקיבוץ נחל עוז, מציגה צד אחר: "הנתונים שהציגה תקומה לא יכולים לשנות את המציאות הכואבת. בלי חזרת החטופים, לא יהיה שיקום אמיתי ליישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר, כמו נחל עוז, ניר עוז, בארי וכפר עזה, שעדיין מחכים לחטופים שלהם.
"לשפץ בניינים שנפגעו זה חשוב, אבל זה לא המפתח לשיקום אמיתי. בשביל להשיג את השיקום המלא של היישובים ולהכריז שהתגברנו על אסון השבעה באוקטובר, צריך קודם כל להחזיר את החטופים. עד אז, אפשר לזרוק לאוויר איזה מספר שרוצים - שיקום אמיתי יהיה כש-58 החטופים יוחזרו לחיים מלאים ושיקום והמתים לקבורה הולמת".
אביעד פרידמן, ראש מינהלת תקומה: “כבר עכשיו ניתן לראות בחבל את ההתחדשות, הבנייה, ההרחבות והשדרוגים, ואנחנו נמשיך בעבודה המשותפת עם הקהילות בעוטף למען שיפור פני החבל בחינוך, בבריאות, בכלכלה, בחקלאות ובכל תחומי החיים. כולנו מתפללים לשובם של החטופים בהקדם, ופועלים כדי להבטיח שיראו חבל ארץ פורח ומשגשג”.
פורסם לראשונה: 06:00, 26.05.25
