בית משפט השלום בבית שמש דחה לאחרונה תביעה שהגיש מושבניק מנס הרים להסרת גדר המוצבת במשק השכן ומונעת ממנו גישה לשביל המוליך לדבריו לחניית דירת בנו. השופט אופיר יחזקאל לא קיבל את טענתו שלפיה קמה לטובתו "זיקת הנאה מכוח שנים", ולחלופין רשות נצחית ובלתי חוזרת לעשות שימוש בשביל מכוח הסכם מ-1995.
התובע הוא בר רשות במשק ואילו הנתבעים העיקריים הם בני הרשות במשק הסמוך, גבר ואישה, ובת אחותה הגרה שם בפועל עם בעלה. בשלהי 2021 הוצבה גדר במשק הנתבעים החוסמת שביל שבו עשה התובע שימוש לאורך שנים, ומהווה לטענתו את דרך הגישה היחידה לחניית דירת הבן הממשיך במשקו. אין מחלוקת שהן הגדר והן השביל נמצאים בשטח הנתבעים.
התובע עתר להסרת הגדר לאלתר לצד פיצוי על עוגמת הנפש. הוא הסתמך על שני מקורות משפטיים שלשיטתו מקנים לו זכויות בשביל: האחד, הסכם מ-1995 עם המחזיק המקורי של המשק הסמוך (שמכר אותו לנתבעים ב-2005), המעניק לו כביכול רשות בלתי חוזרת להשתמש בשביל. השני, "זיקת הנאה מכוח שנים" לפי סעיף 94 לחוק המקרקעין.
לעומתו טענו הנתבעים כי שעה שהגדר והשביל ממוקמים בשטחם - הרי שאין לשכנם עילה כלשהי להסרת הגדר וחידוש השימוש בשביל על ידו. אשר לזכות הנטענת מכוח ההסכם שנחתם לפני 30 שנה, טענו בעלי המשק השכן שהם אינם צד לו וממילא אינם מחויבים בקיומו. אשר לזיקת ההנאה נטען שלא מולאו התנאים לקיומה, ומכל מקום היא אינה חלה על מקרקעי ציבור.
עו"ד יובל גנןצילום: יוני ריףואכן השופט יחזקאל דחה את טענות התובע. ביחס לרשות הבלתי חוזרת שלשיטתו קמה לו בשביל, הודגש שקיימים כמה סימני שאלה בקשר להסכם העומד בבסיס הטענה. כך למשל, הוא נרשם בכתב יד ונחתם רק ב-1995, שנים רבות לאחר תחילת השימוש הנטען בשביל, אי שם בשנות ה-60.
יתרה מכך, החוזה לא הובא לידיעת גורם רלוונטי כלשהו כמו רשות מקרקעי ישראל. אם בכך לא די, הרי שהצד שכנגד להסכם - כלומר הבעלים המקורי של המשק הסמוך, שנטען כי הסכים לשימוש - לא זומן לעדות.
בתוך כך קיבל השופט - שכחלק מבירור ההליך אף ביקר פיזית במקום - את גרסת בעלי ומחזיקת המשק השכן שלפיה עצם השימוש של התובע בשביל הצמוד לחצרם, כולל מעבר מכוניות, מהווה מטרד עבורם. הוא העיר שלתובע קיימים פתרונות חלופיים בקשר לחניית רכבים סמוך לדירת הבן הממשיך, כך שאין הצדקה להמשך השימוש שלו בשביל. מה גם שטרם מונה בן ממשיך במשק.
נדחתה גם טענת התובע שלפיה הוא זכאי להמשיך להשתמש בשביל בגלל "זיקת הנאה מכוח שנים". בראש ובראשונה צוין שהטענה סותרת לזו הקודמת, של שימוש מכוח הסכם. מעבר לכל זה הובהר שמעמד הצדדים להליך הוא כ"בני רשות" במשקים שבבעלות המדינה. המשמעות היא שהשכנים לא היו יכולים להעניק לתובע את הזכות להשתמש בשביל, ולפי החוק והפסיקה אין אפשרות לקנות זיקת הנאה במקרקעי ציבור. בנסיבות אלה הורה השופט על דחיית התביעה במלואה ועל חיוב התובע לשלם לשכניו שכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו
• עו"ד יובל גנן עוסק במקרקעין ונדל"ן
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
