"לא חיכיתי שמשהו יקרה. אני זוכרת את היום שבו עמדתי מול משרד ריק, אם צעירה ל־2 בנות קטנות, בלי לקוחות, בלי הון התחלתי, רק עם חלום גדול ואמונה בעצמי. אף אחד לא נתן לי מתנות – אז יצרתי אותן בעצמי. נטלתי סיכון, צללתי לתוך עולם שלא חיכה לי בזרועות פתוחות – וגרמתי לו להיפתח בפניי". את המילים מעוררות ההשראה אומרת לוסי לבנה מור, מנכ”לית ובעלים של אלמור קומפוזיסט, שבזמנה הפנוי כובשת את רחבת הריקודים.
לבנה מור גדלה בשכונת שפירא בדרום תל אביב בבית פשוט ודל, קשה יום, להורים פשוטים שלא דיברו עברית. דווקא שם למדתי שהעושר האמיתי הוא בנחישות. עוד כילדה, כשראיתי שהוריי חסרי אונים מול הצריף הרעוע שבו גרנו, לא ויתרתי. בגיל 12 פניתי לשר הבינוי בבקשה לסיוע – ומשפחתי עברה לדירה ביפו".
“כשסיימתי את בית הספר היסודי, הוריי לא יכלו לשלם את שכר הלימוד בתיכון (באותה תקופה תיכון היה בתשלום), שלחתי מכתב לשר החינוך, וביקשתי שיוותרו לי על התשלום – כי אני דור העתיד של המדינה”. משרד החינוך פטר אותה מתשלום. כבר בילדותה היא הפגינה תעוזה יוצאת דופן, עם שורת פעולות אמיצות ששינו את המציאות שלה.
"זו הייתה הילדות שלי – והיא הכינה אותי איך להפוך חלום למציאות. אני מאמינה שהחיים הם כמו ספר – לכל אחד יש מספר עמודים מוגבל, והשאלה היא איך נמלא אותם. אני בוחרת באומץ, ביצירתיות ובהתרגשות. אני לא מוכנה לתת לדפים שלי להתבזבז על פחדים, חרטות או מה יגידו".
המציאות הזאת גרמה ללוסי להיות רחומה ואמפטית, היא ידועה בליבה הרחב ובתרומתה השקטה לאורך השנים לחברה, למוסדות ולנזקקים, תמיד מתוך תחושת שליחות אמיתית וללא רצון לפרסום. היא מוקפת בחברים וחברות, שמוקירים את אישיותה החמה והכנה, ומבקשים להיות קרובים אליה. צניעותה וענוותה ניכרות בכל היבט בחייה – בפשטות שבה היא ניגשת לכל אדם, בגישה הישירה והבלתי אמצעית ובהימנעותה מהתהדרות בחומריות. מי שמכיר אותה באמת, יודע שהערך האמיתי בחייה אינו בדברים חיצוניים, אלא בקשרים האנושיים וביכולת לגעת בלבבות.
מעולם העסקים לבמות העולם
"הנחישות מהילדות המשיכה איתי גם לעולם העסקים – וגם לרחבת הריקודים”, היא מציינת. עולם העסקים שבו היא פועלת – ייבוא חומרי גלם לתעשיית המרוכבים – עולם קשוח. “בניתי את העסק בעשר אצבעות”, היא אומרת בגאווה. "כיום אנחנו מהמובילים בארץ ובזירה הבינלאומית. רק לאחרונה חזרנו מתערוכה בפריז עם עסקאות חדשות ומבטיחות".
אך זה לא היה קל. “בכל ישיבה הייתי האישה היחידה בחדר, תמיד ניסו להסביר לי איך הדברים עובדים, והיו מי שלא האמינו שאחזיק מעמד. זה מקשה שבעתיים על נשים, שצריכות להוכיח ללא הרף שהן מבינות מה הן עושות – מול בנקים, רואי חשבון, לקוחות, ספקים. כולם הרגישו צורך לתת לי עצות – איך לנהוג, ממה להיזהר, כשמדובר בהיקפים כספיים עצומים. אבל אני תמיד פועלת לפי האינטואיציה שלי – וזה מוכיח את עצמו שוב ושוב".
"הצלחה בעסקים היא לא רק מספרים – היא אנשים. אני מוקפת בצוות מדהים, מקצועי ונאמן, שהולך איתי דרך ארוכה ומספק לי כוח להמשיך קדימה. העסק הזה נבנה בעבודה קשה, אבל בלי הצוות שלי – זה לא היה קורה".
גאווה בדור ההמשך
"בנותיי, מעיין ובאלי, לא מעורבות בעסק שלי. מעיין בתי הבכורה עבדה עד לאחרונה בחברה, היא הקימה וניהלה את כל מערך הייבוא בצורה מעוררת פליאה, אבל הגיעה העת לפרוח מהקן ולעשות משהו לעצמה. ובתי השנייה באלי היא צלמת בחסד, כישרון נדיר וייחודי, וכל מי שתזכה להצטלם אצלה, פשוט תרוויח מתנה לכל החיים. רוב התמונות שלי, אגב, בכל הכתבות הן פרי ידיה, כמובן, היא מתבוננת בעיניים טובות ורואה דרך העדשה רק יופי".
"אני גאה בהן על כך שהן דעתניות ובוחרות את דרכן העצמאית. מבחינתי, ההצלחה האמיתית היא שהן יהיו מאושרות – לא משנה במה יבחרו".
הנכדים שמרגשים יותר מזכייה
בין עסק מצליח לרחבת הריקודים היא גם סבתא שמכורה לנכדיה. היא נהנית מהמחמאה, כששואלים אותה בני כמה ילדיה, כשהיא מסתובבת איתם. "באחד הטיולים עם נכדתי דניאל במיאמי מוכרת, שניסתה לפתות אותנו לקנות, אמרה שיש ‘מבצע לאחיות’. דניאל ואני התגלגלנו מצחוק, כשהבנו שהיא באמת חשבה שאנחנו אחיות".
לא מזמן במסיבת יום ההולדת של נכדתה דניאל היא קיבלה ממנה את המחמאה שמרגשת יותר מכל מדליה או עסקה מוצלחת שעשתה: "סבתא, אני רוצה להיות כמוך כשאגדל".
"אביב, הגאון הקטן (בן 12), כבר לומד לימודי העשרה באוניברסיטת בר־אילן. גם הנכדה הקטנה, סול בת השנה, תינוקת יפהפייה וחכמה, מכניסה לחייה שמחה ואושר. “אני לא מחמיצה ביקור שבועי איתה, למרות המרחק והעיסוקים. החיוך שלה כשהיא רואה אותי ממיס אותי. אני הופכת לשלולית. מאוהבת עד כלות בקטנים האלה".
"לא משנה כמה הישגים רשמתי לעצמי – אלו הרגעים שממלאים לי את הלב באמת, יותר מכל עסקה או מדליה".
"החיים הם כמו ריקוד"
היא אוהבת לרקוד, והריקודים תופסים מקום נכבד בחייה. "מהר מאוד הבנתי שזה לא רק הריקוד – זה האנרגיה, הקצב, המוזיקה, השירים, השפה הספרדית שמתנגנת לי באוזניים באהבת ילדות (דוברת השפה), ההרגשה שהגוף שלך מספר סיפור. גם החבר’ה שרוקדים הם אנשים מיוחדים, איכותיים וחברותיים. תענוג גדול".
לאחרונה השתתפה בתחרות יוקרתית בווינה ובישראל. “מרגש לרקוד על במה, מול שופטים, להעמיד למבחן חודשים רבים של עבודה, ולהרגיש שהיא משתלמת”, והיא לא עוצרת. בזמן שאתם קוראים את הכתבה, היא כבר מתכוננת לתחרות נוספת.
"אני לא יודעת מה מחכה לי בעמוד הבא בספר חיי - אבל דבר אחד בטוח: אני ממשיכה לרקוד!"
