בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת דחה לאחרונה תביעה של תושבת פוריה שבצפון למימוש פסק דין מלפני 40 שנה העוסק בהקצאת נחלות המושב. השופט ערפאת טאהא כתב כי "זכאות התובעת לחתום על חוזה חכירה אינה נצחית, ועליה לממשה בתוך זמן סביר. לא תעשה כן - על רמ"י לשקול ביטול הזכאות".
מדובר בסכסוך הנמשך מזה כחמישה עשורים בנוגע לקרקע שמחזיקה משפחה ביישוב החקלאי. בשלהי 1984 הוחלט להקצות לבני המשפחה 200 דונם לחמש נחלות בת 40 דונם כל אחת. ההחלטה התבססה על מסקנות ועדת הקרקעות המחוזית במינהל מקרקעי ישראל, שמלבד החלוקה המתוארת המליצה להקצות לכל נחלה חלקה א' "בגודל מתאים של כ-2 דונם, להקמת שתי יחידות דיור ומחסן".
בדצמבר 1984 אושרו ההמלצות וקיבלו תוקף של פסק דין, אלא שרק בחלוף שנים רבות הכריע בית המשפט בשאלת זהות בני המשפחה שיוכלו לחתום על חוזי החכירה מול רמ"י. התובעת היא אלמנתו ויורשתו של אחד הזכאים, שהתבקשה על ידי רמ"י לחתום על הסכם חכירה. היא סירבה, והעניין התגלגל לבית המשפט.
בתביעתה העלתה כמה השגות על טיוטת ההסכם, כגון הקצאת חלקה א' הפחותה משני דונם (1.7 בלבד, לטענתה), היעדר רצף בינה לבין השטח החקלאי (אלא מרחק של כשני קילומטרים ביניהם), וחיובה לשלם דמי חכירה ארבעים שנה לאחור, במקום שבע בלבד. מנגד טענה רמ"י שדרישות התובעת חסרות בסיס ואינן מעוגנות בהמלצות שקיבלו תוקף של פסק דין, כך שעל תביעתה להידחות.
השופט טאהא ציין שהסכסוך העומד לפתחו - בגדרו עליו לבחון את סבירות ההצעה של רמ"י - הינו מנהלי באופיו, ומשכך ספק אם נתונה לו הסמכות לדון בו. מכל מקום, משלא הועלתה טענת העדר סמכות עניינית על ידי מי מהצדדים, ועל מנת שלא למרוח עוד יותר את הסכסוך, הוא החליט להכריע בו.
עו"ד שאול אטיאסלגופו של עניין נקבע שלמעט השגה אחת, כלל טענות התובעת כנגד קיפוחה כביכול בהצעה שהעבירה אליה רמ"י הינן חסרות בסיס. כך למשל, אין קביעה הרמטית שלפיה על חלקה א' להיות בשטח שני דונם לכל הפחות, אלא המלצה בלבד ששטחה יהיה "כשני דונם". יתרה מכך, בשום מסמך לא הוטלה על רמ"י החובה ליצור רצף בין חלקה א' לבין השטח החקלאי.
"החובה המוטלת על רמ"י בהקשר זה", חידד השופט, "היא לפעול בהגינות ובסבירות לאיתור שטחים כאמור ולהשקיע מאמץ סביר ביצירת רצף בין השטחים. העובדה שבחלוף 50 שנים מאותן המלצות אין בנמצא מוצר המאפשר יצירת רצף בין חלקה א' ובין השטחים החקלאיים אינה הופכת את ההצעה שהועברה לתובעת לבלתי סבירה".
נדחתה גם השגת התובעת הקשורה לדמי החכירה משום שבפועל מדובר בהצעה מיטיבה שאינה לוקחת בחשבון תקופה נוספת לחיוב. בפסק הדין הובהר שזכאותה לחתום על חוזה חכירה אינה נצחית, ועליה לממשה תוך זמן סביר: "לא תעשה כן התובעת - על רמ"י לשקול ביטול הזכאות".
לפיכך התביעה נדחתה, למעט ניואנס שלגביו נקבע כי יתוקן בחוזה שתעביר רמ"י לחתימת התובעת אחרי פסק הדין. היא חויבה לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד צביקה אייזנברג ו/או עו"ד טל אייזנברג
• ב"כ הנתבעת: עו"ד קרול נורה שתווי (מפרקליטות מחוז צפון אזרחי)
• עו"ד שאול אטיאס עוסק במקרקעין ונדל"ן
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
