משה היה שקוע בהכנת דו"ח כספי לאחד מלקוחותיו, כשנשמע צלצול הפעמון של דלת משרדו. "סופי", ביקש ממזכירתו, "תפתחי בבקשה". כשהרים את מבטו לאחר כדקה, ראה איש צעיר ונאה עומד בפתח משרדו, אוחז בידו תיבת עץ גדולה ומעוצבת.
"אתה אליי?" שאל.
"כן. אתה ד"ר משה שרון?"
"אכן. ואתה?"
"עודד, בנה של שולמית", הביט בו הצעיר במבט חודר.
"שולמית?" החזיר משה בלחש, והרגיש איך נשימתו נעשית קשה עליו. "שולמית שלי?"
"ממש לא שלך", ראה משה את פרקי ידיו של עודד מעמיקות את אחיזתו בתיבה.
"שולמית אהובתי", מלמל משה לעצמו ועצם לשנייה את עיניו. הוא נשען על כסאו וחזר כ־40 שנה לאחור. הוא היה אז בסיום לימודיו בתיכון, כשהבחין בה לראשונה בחצר בית הספר בתל אביב הקטנה של אותם ימים. היא שוחחה עם חברה. "הא, אתה מתחיל איתי?" שאלה, כשהסתובב לידה פעם ועוד פעם. "כן", השיב ישירות. זה עבד.
ארבע שנים היו יחד מאותו רגע. צמודים, אוהבים, בלתי נפרדים. נהגה לחכות לו בהתרגשות, כשהגיע לחופשות מהצבא. שולחת אליו מבטי הערצה, נצמדת אליו בחוזקה ולוחשת כמה התגעגעה אליו. והוא, כבני הדור ההוא, "צבר קשוח", היה מחזיר במשפטים קצרים: "גם אני" או "כן, גם את חסרת לי".
לקראת שחרורם הודיע, שהחליט ללמוד בחו"ל. "למה?" הקשתה במבט מיוסר. "יש בארץ אוניברסיטאות טובות". הוא התעקש והציע שתצטרף אליו. היא סירבה, הוא נסע.
משם נהג לשלוח לה מכתבים קצרים, עובדתיים. לא הרבה ברגשות. היא השיבה בארוכים. כשהגיע לביקור מדי פעם, לא היו מרפים אחד מהשנייה. בעיקר אהבו לנסוע לפארק ציורי בסביבת מגוריה, לפרוק מהאוטו שמיכה וסל מטעמים. עם רדת הליל, וכשהפארק היה מתרוקן ממבקריו, היו מתנים אהבה על השמיכה מתחת לאחד העצים.
שנה לאחר תחילת לימודיו קיבל ממנה מכתב. "אם לא נינשא בקרוב, אעזוב אותך", יידעה. "נינשא, אבל בתום לימודיי", השיב ביבושת. לא", השיבה בתקיפות.
להפתעתו, כמה חודשים לאחר אותו מכתב קיבל הזמנה לנישואיה עם אחד מחבריו הטובים. הוא קיבל את העובדה כמוגמרת והתכנס בצערו. הקשר ביניהם נותק.
כשחזר לישראל, פתח משרד לראיית חשבון. הוא הצליח והתעשר, נישא והתגרש, ושוב נישא ושוב התגרש, והפך אב לארבעה. ביום מן הימים, כבדרך אגב, שמע שהיא עדיין נשואה למי שהיה עד לנישואיהם חברו הטוב, גם איתו ניתק את הקשר. יש להם ילדים, סיפרו לו, והוסיפו שהיא מצליחה ועשירה. בניגוד אליו, הבין, היא גם מאושרת. לרגע חזר אל השמיכה שמתחת לעץ, למכתב הפרידה.
באחד הימים, כשיצא ממשרדו בשעת דמדומים, היה נדמה לו שהוא רואה אותה. זיהה את שערה הארוך, את הליכתה. הוא עצר כהלום ברק. עד שהחליט לגשת אליה, היא כבר נעלמה מעיניו. "כנראה דמיינתי", אמר אז לעצמו.
"מה שלומה?" שאל במשרדו את הצעיר, כשפקח את עיניו.
"שולמית, אימי, נפטרה לפני כחודש", הפיל עודד פצצה, ואז התקרב והניח את התיבה על שולחנו. "מה?" שאל משה את עודד בקול חלש, הרגיש איך החשיכה מכסה את החדר.
"אימי הייתה אישה נפלאה ואם מסורה", המשיך הבן בקול יבש. "היא לא הסתירה ממני דבר. כחודש לפני שנפטרה ביקשה לשוחח איתי וסיפרה עליך. עד לאותו זמן לא ידענו עליך דבר. היא סיפרה שבמשך כל השנים המשיכה לכתוב לך מכתבים, ושמרה אותם בצד אלו ששלחתם אחד לשנייה. היא ביקשה שלאחר מותה אמסור לך אותם, ואגיד לך שהיית אהבת חייה, שלא שכחה אותך לרגע".
עודד סיים את דבריו, הניח את התיבה על שולחנו של משה והתכונן לצאת לדרכו. "חכה", עצר אותו משה, לאחר שהתעשת. "אתה רוצה להשאיר את המכתבים אצלך?"
עודד עצר, ושלח מבט נוקב לעבר פניו של משה.
"אני לא יודע למה אני עושה את זה, אבל אני מעדיף להשאיר לעצמי רק כמה מהם", אמר.
עודד פתח את התיבה, הוציא ממנה באופן אקראי כמה מכתבים, ומסר אותה למשה. רגע לאחר מכן כבר נבלעו במעלית.
"למה עשית את זה?" שאלתי את משה בפגישה הבהולה, שביקש ממני להגיע אליה באותו ערב.
"ככה בחרתי", השיב בנוקשות. "שולמית כבר לא תשוב. אני אזכור אותה עם המכתבים ובלעדיהם. חשבתי שאולי גם ילדיה ירצו מדי פעם לקרוא אותם. או שישליכו אותם. בחירה שלהם".
"הכול, בסוף, זו בחירה. אתה מצטער על הבחירה שלך אז?" שאלתי בעיניים דומעות. "היום היית בוחר אחרת?"
משה הביט בי ללא מילים. הוציא מתיקו את המכתבים שהשאיר לעצמו, עצם את עיניו, הריח את הדפים המצהיבים, ודמעה אחת נשרה על פניו.
הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, בטשטוש שמות ומקומות.
פורסם לראשונה: 10:00, 06.03.25
