מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת ליין, מערד.
בצילום: אנה (49), עדן (10ֿ).
הבית? ״אני פה שנה. בית קטן של 3 חדרים עם חצר גדולה בשכירות. המחירים בערד הם לא כמו במרכז. אני משלמת פחות מ-5,000 שקל. אין לנו הרבה זמן בבית, אבל כשאנחנו פה זה העולם הקטן שלנו. החצר מקדימה זה הפינה שלי, והחצר האחורית היא של עדן. שם הוא בונה דברים בעץ ומשחק עם חברים״.
המבטא? ״הגענו מארה״ב, מסינסינטי לפני 7 שנים. האמת שהמשפחה שלי עשתה עלייה בשנת 1991, הייתי בת 15. כשהגעתי לכאן הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. היהודים זה משפחה אחת גדולה ויש בינינו קשר שמרגישים בגוף. עשיתי צבא ואז ההורים שלי נשארו ואני חזרתי לארה״ב ללמוד באוניברסיטה״.
אוניברסיטה? ״למדתי אנטומיה, פיזיולוגיה ותזונה. הרגשתי תמיד שאני חייבת לחזור לארץ, אבל בסוף נשארתי בארה״ב 23 שנה. לא התכוונתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל החיים משכו אותי. התחתנתי, עשיתי עוד תארים והתחלתי לעבוד במקצוע והשנים עברו. כשעדן נולד אמרתי למי שהיה בעלי שכשהוא מגיע לגיל 3 אני חייבת לחזור, וזה מה שהיה".
שינוי? ״הייתי מורה לאנטומיה ופיזיולוגיה בעיר גדולה. אני זוכרת פעם ראשונה שהגעתי לערד וראיתי את הגמלים במדבר ואמרתי לעצמי ׳מה עשית? לאיזה עולם הכנסת את עצמך?׳. הייתי בטוחה שתל אביב זה המקום שהכי יתאים לי, אבל ערד הייתה הפתעה לטובה, יש פה קהילה מדהימה. הגעתי לפה כי ההורים שלי שגרו בירושלים עברו לערד והחלטתי להיות לידם, למרות שגם אם יש לך עזרה החיים פה קשים״.
חיים קשים? ״ישראל לא מדינה קלה. גם מבחינה כלכלית הרבה יותר קשה לחיות כאן מאשר בארה״ב. גם הבירוקרטיה פה נוראית. בארה״ב הכל הרבה יותר קל. אתה קונה משהו וזה פשוט מגיע בזמן. אבל לגור פה זה משהו שאתה מרגיש שאתה רוצה בלב, ולחיות בערד זה יותר קל מאשר במרכז. יותר זול פה, יש הנחה במס הכנסה ויש קהילה שתומכת בילדים״.
מה את עושה? ״הייתי בטוחה שאחזור להיות מורה, אבל באולפן הבנתי שאני רוצה לפתוח בית קפה. יש בערד המון אמנים ואנשים מעניינים, כאילו נכנסתי לברוקלין, אבל מה שהיה חסר לי זה שאין בית קפה כמו בחו״ל שזה הלב של העיר. יש ארומה, וזה בסדר, אבל לא היה מקום שאנשים נפגשים, עובדים ומדברים. מקום שהוא הבית השני של אנשים. בערים גדולות יש הרבה כאלה, וחשבתי שבערד חייב שיהיה לפחות מקום אחד כזה, אז פתחתי את סטודיו קפה״.
סטודיו קפה? ״לפני שפתחתי שאלתי אנשים אם הם היו רוצים שיהיה מקום כזה, וכולם הסתכלו עליי בזלזול ואמרו שבארה״ב עושים קפה על הפנים, אז טסתי למומחה בקוריאה כדי ללמוד קליית קפה. הוא מסנן את הפולים ומוציא את כל אלה שלא ראויים, זו שיטה מיוחדת ואני הבאתי אותה לארץ. רציתי שהקפה שלי יהיה מעולה כדי להראות לכולם. היום זה הפך ממש למקום שדמיינתי. זה הלב של ערד, ומגיעים המון תושבים, וגם כאלה שעוצרים בדרך לים המלח ולאילת״.
מצב כלכלי? אני בסדר כי יש לי בעצם שלושה עסקים בתוך עסק אחד, אחרת לא יודעת אם הייתי מצליחה לשרוד. אני מוכרת פולי קפה. יש אנשים שרגישים לקפה רגיל בגלל העובש שבפולים. בשיטה שלי הקפה נקי הרבה יותר כי אני מסננת את הפולים, אז אני מקבלת דרך האתר הזמנות מכל העולם, וגם מהארץ. בקורונה, כשאנשים היו בסגר ולא באו לקפה, פתחתי גם מפעל קטן שמייצר עוגיות ללא סוכר וללא גלוטן, ואני מגישה אותו בבית הקפה ומוכרת גם לחנויות בתל אביב ובירושלים. ויש את בית הקפה עצמו כמובן״.
טוב לך? ״לפעמים אני מתגעגעת למקצוע שלי, זה הרבה פחות לחץ, אבל זה עושה כל כך טוב לראות איך הקפה הפך ללב של המקום. אני מאוד נהנית ואוהבת לראות את האנשים שמגיעים מכל מיני מקומות בארץ. אני אוהבת שאנשים נשארים הרבה שעות, כי זה מרגיש כמו משפחה. לא רציתי שאנשים יבואו רק בגללי, כי זה מסוכן לעסק אם הוא תלוי בבן אדם אחד, אבל זה קורה וזה חלק מהעניין. תבין, כשנכנסים לבית הקפה שמים את כל הבעיות בחוץ, לפחות לכמה שעות, ונמצאים בעולם אחר. אני אוהבת לעשות את זה בשביל אנשים״.
הבילוי שלכם? ״הים באשדוד. אני אמריקנית - לנסוע שעה וחצי לים זה ממש לא נורא. אנחנו אוהבים גם להגיע לת"א, אבל אני בעיקר אוהבת לחזור לערד. אוהבת את השקט, זה כאילו עוטפים אותך פה בשמיכה של רוגע. הילדים חופשיים, ואני לא דואגת כשעדן בחוץ. בארה״ב זה לא יכול לקרות״.
תוכניות לעתיד? ״פעם רציתי עוד סניפים של סטודיו קפה, אבל לאחרונה אני מרגישה את הגיל, ואני לא בטוחה שיש לי כוח. הקפה עובד עד שלוש, וזה מאפשר לי להיות עם עדן אחר הצהריים. זה רגוע ומתאים לי״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: [email protected]
