בית משפט השלום בחיפה דחה לאחרונה בת 90 שתבעה לפנות דייר מנכס זעיר שבבעלותה בבניין בעיר שבו היא עצמה מתגוררת, והושכר למשפחתו זה כ-40 שנה. השופטת כאמלה ג'דעון שוכנעה שהנתבע הוא דייר מוגן.
מדובר בדירת מרתף בת חדר וחצי בשטח כ-30 מ"ר. ב-1984 חתמו הוריו המנוחים של הנתבע על חוזה שכירות מוגנת מול בעליה המקוריים. על פי ההסכם, בדירה רשאים לגור לא רק השוכרים אלא גם שלושת ילדיהם.
1 צפייה בגלריה
שכירות אילוס אילוסטרציה נדלן
שכירות אילוס אילוסטרציה נדלן
אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
ואולם בפועל ההורים המנוחים מעולם השתמשו בדירה. מי שהתגורר בה לאורך 40 השנים מאז חתימת ההסכם ועד היום היו שלושת ילדיהם לסירוגין: האחד, בשנים 1984 עד 1991; השני מ-1991 עד 2009; והשלישי - הנתבע - מ-2009 ועד היום.
עשרות השנים שבהן הושכר הנכס בדיירות מוגנת ללא פוצה פה ומצפצף נגדעו כשהשכנה מלמעלה רכשה מהבעלים את הדירה בזמן שהנתבע מזה מתגורר בה. חרף סעיף בהסכם המכר שבו הצהירה שידוע לה שהדירה מושכרת בשכירות מוגנת, היא הגישה את תביעת הפינוי נגד הדייר.
הוא טען מנגד שהתביעה משוללת יסוד שהרי מעמדו כדייר מוגן נקבע בהסכם השכירות שנחתם בין הוריו המנוחים לבין בעלי הנכס המקורי. לדבריו המשכיר המנוח, ובנו שנכנס בנעליו, הכירו בכל השנים בו ובאחיו כדיירים מוגנים, ומעולם לא ערערו על כך. הוא הוסיף שהוריו ניצולי השואה רצו לדאוג לקורת גג לו ולאחיו, וזו הייתה כוונתם וכוונת המשכיר בעת חתימת ההסכם ב-1984.
עו"ד אורי נוהעו"ד אורי נוהצילום: תומר שלום
השופטת ג'דעון הסבירה שעל מנת להכריע בסכסוך יש לברר מהן הזכויות שהמשכיר המנוח והוריו המנוחים של הדייר התכוונו להעניק לילדים: זכות מגורים בלבד הפוקעת עם פטירתם, או זכות דיירות הנמשכת אף לאחר מכן? מסקנתה הייתה שבמוקד ההסכם המקורי עמדה האפשרות השנייה.
בהקשר לכך צוין בפסק הדין שילדי המנוחים גרו בדירה במשך 40 שנה לסירוגין, וכי במשך תקופה ארוכה זו שילמו למשכיר, ולאחר מותו לבנו, דמי שכירות מוגנים בהתאם לחוק הגנת הדייר ותקנותיו, ללא הסתייגות מצדם.
השופטת הדגישה שהמשכיר ובנו "ידעו על החזקה הרציפה והמתחלפת של הדירה על ידי ילדי המנוחים, כל אחד בנפרד, אך לא פצו פה. הם גבו דמי שכירות מוגנים מידי כל אחד בנפרד, בתקופות שונות, ללא כל מחאה או התנגדות. מצב דברים זה מבסס את המסקנה כי הם ראו בילדי המנוחים שוכרים ראשיים של הדירה על פי חוזה השכירות".
היא הבהירה שגם העובדה שבחוזה רכישת הדירה של הקשישה נרשם כי קנייתה כפופה לזכות לדיירות מוגנת, שומטת את הבסיס תחת תביעתה: "התובעת רכשה את זכויות הבעלות בממכר בכפוף לזכויות הדיירות המוגנת של הנתבע בדירה, ולפיכך מושתקת היא מלטעון כנגד זכויות אלה בהליך דנן". לפיכך תביעת הפינוי נדחתה ובעלי הדירה חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של כ-30 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן • הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין • ב"כ התובעת: עו"ד א' תירוש • ב"כ הנתבע: עו"ד י' גאגין • עו"ד אורי נוה עוסק במקרקעין ונדל"ן • הכותב לא ייצג בתיק • בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין • ynet הוא שותף באתר פסקדין