הכרה בינלאומית בפלסטין כמדינה ריבונית עשויה להסיר ספקות משפטיים לגבי זכותה לפתח את משאבי הגז הטבעי בשדה "גז מרין" מול חופי עזה. כך טוען מומחה שעבד על הפרויקט המתעכב. מייקל ברון, מחבר ספר חדש על מאגרי הגז הבלתי מנוצלים של פלסטין, מעריך כי השדה עשוי להניב הכנסות של כ-4 מיליארד דולר. ההערכות הן כי השדה מכיל 30 מיליארד מטר מעוקב (BCM) של גז טבעי.
לדבריו, כפי שאמר ל"גרדיאן" הבריטי, הכנסות אלה "לא יהפכו את הפלסטינים לקטארים או לסינגפורים הבאים, אך זו תהיה הכנסה עצמאית ולא סיוע חוץ, בו הכלכלה הפלסטינית נותרה תלויה". תוכניות לפיתוח השדה מתעכבות כבר כמעט 30 שנה, כאשר מחלוקות משפטיות בנוגע לבעלות מנעו את המשך החיפושים והפיתוח.
משרד עורכי דין המייצג ארגוני זכויות אדם פלסטיניים שלח מכתב אזהרה לחברה האיטלקית בבעלות המדינה ENI, ובו נטען כי אסור לה לנצל את שדות הגז באזור הידוע כ"אזור G", שבו העניק לה, בין השאר, משרד האנרגיה הישראלי שישה רישיונות חיפוש.
במכתבם טוענים עורכי הדין כי כ-62% מהאזור נמצא בשטחים ימיים הנתבעים על ידי פלסטין, ולכן "ישראל לא יכולה להעניק לכם זכויות חיפוש תקפות, ואתם לא יכולים לרכוש זכויות כאלה באופן חוקי".
הישענות על הסכמי אוסלו
פלסטין הכריזה על גבולותיה הימיים, כולל אזור כלכלי בלעדי, כאשר הצטרפה לאמנת האו"ם בדבר משפט הים (UNCLOS) בשנת 2015, והציגה תביעה מפורטת בשנת 2019. ישראל אינה חתומה על אמנה זו.
ברון טוען כי הכרה בפלסטין, במיוחד מצד מדינות שבהן רשומות חברות נפט גדולות, תסיים למעשה את העמימות המשפטית ותספק לרשות הפלסטינית לא רק מקור הכנסה חדש ובטוח, אלא גם אספקה סדירה של אנרגיה באופן עצמאי מישראל.
יש לציין כי מאז מכתב האזהרה המשפטי, חברת ENI הודיעה לקבוצות לחץ באיטליה כי "טרם הונפקו רישיונות ולא מתבצעות פעילויות חיפוש". קבוצה נוספת, Global Witness, טוענת כי צינור הגז של מזרח הים התיכון העובר במקביל לחופי עזה אינו חוקי מכיוון שהוא עובר במים פלסטיניים, ואינו מספק כל הכנסה לרשות הפלסטינית. הצינור באורך 90 ק"מ מוביל גז מאשקלון בישראל לאל-עריש במצרים, שם הוא מעובד לגז טבעי נוזלי לייצוא, כולל לאירופה.
"הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993 נותנים בבירור לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט על המים הטריטוריאליים, תת הקרקע, סמכות לחוקק בנושא חיפושי נפט וגז ולהעניק רישיונות לעשות זאת", הוסיף ברון. "שליטה במשאבים טבעיים הייתה מרכיב חשוב בסדר היום של בניית המדינה של המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת. ניצול ישראלי של משאבים פלסטיניים היה ונותר חלק מרכזי מהסכסוך".
גז התגלה בשדה גז מרין בשנת 2000 במיזם משותף בבעלות קבוצת BG Gas, חברת בת מופרטת של British Gas, וחברת הקבלנים המאוחדת הפלסטינית. התוכנית הייתה שהגז ישמש את תחנת הכוח היחידה ברצועת עזה כדי לסיים את מחסור האנרגיה המתמיד באזור. הפרויקט נתקל בבעיות של כדאיות מסחרית ובפסיקת בית משפט ישראלי שקבע כי המים הם "מים של אף אחד", בחלקם מכיוון שהרשות הפלסטינית אינה ישות ריבונית עם סמכויות חד-משמעיות להענקת רישיונות.
בית המשפט גם לא פתר את השאלה אם הזכויות למים טריטוריאליים פלסטיניים שנקבעו בהסכמי אוסלו כוללות "אזור כלכלי בלעדי" פלסטיני, אזור שבדרך כלל משתרע 200 מייל מהחוף. הסכמי אוסלו נועדו להיות הסדר זמני בלבד לפני מדינה מלאה ולכן לא הגדירו את הגבול הימי המלא. מים טריטוריאליים מוגדרים בדרך כלל כ-12 או 20 מייל בלבד מהחוף, וישראל טענה כי כל רישיון לגז מרין, הנמצא 20 מייל מחופי עזה, צריך להיחשב כמתנה לרשות הפלסטינית מישראל, ולא כזכות.
לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה בשנת 2007, ישראל לא רצתה שההכנסות יפלו לידיו, ולכן חסמה את הפיתוח, מה שהוביל את קבוצת BG להקפיא את הפרויקט ולבסוף לנטוש אותו. ביוני 2023 אישרה ישראל תוכניות לחברה המצרית EGAS לפתח את השדה, תקופה קצרה לפני שמלחמת חרבות ברזל פרצה.
ברון טוען כי לישראל יש אספקת גז משלה, וכל עוד מוכרת מדינה פלסטינית עם ממשל מאוחד, לישראל לא תהיה מוטיבציה או זכות חוקית למנוע מפלסטין לנצל את משאב הטבע היחיד המשמעותי שלה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
