מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת גל ממושב גאליה.
בצילום: דרור (60), אריאלה (58), אסף (26), נועה (31), עדי (29), איתי (22) והנכדים.
הבית? משק במושב. דרור: ״פה היה הבית של ההורים. זה נדיר שיוצא פה משק למכירה. המחירים נעים בין 12 ל-18 מיליון שקל, חצי מזה הולך למינהל. היום מגיעים לפה בעיקר אנשים עם הרבה כסף, כי זה מקום מבוקש. זה לא אנשים שמחפשים חקלאות״.
המושב? דרור: ״זה מושב עובדים של עולי בולגריה שהוקם ב-1949. לא הרבה יודעים איפה זה ומה זה, ואולי עדיף ככה. ההורים שלי ילידי ירושלים ואבא שלי, שעבד שנים במשרד החקלאות, תמיד חלם לעבור למושב, וב-1974, כשהייתי בן 9, הם קנו את המשק ועברנו לפה. זה היה היום הכי מאושר בחיים שלנו. חוץ ממשרד החקלאות היה לאבא לול ומטע אפרסמון. כל המושב היה לולים ופרדסים, עם חקלאים קטנים שעבדו גם בחוץ. היום נשארו פה 6-5 חקלאים, כמו בכל מושב, וכמעט כולם עובדים בחוץ. אנחנו במיקום מעולה, בין רחובות ליבנה״.
רחובות או יבנה? אריאלה: ״אני מעדיפה את יבנה, כי אין בעיית חניה. שם אני עושה קניות״. אסף: ״אני שכרתי דירה דווקא ברחובות. אני גר לא רחוק ועובד עם אבא בדבש״.
דבש? דרור: ״כשהייתי בן 14 ביקשתי מאבא שיקנה לי 8 כוורות, והוא זרם איתי. אז לא ידעתי שזה יהפוך למקצוע לכל החיים. הוא חיבר אותי כנער למדריך שלימד אותי את העבודה. בתור ילד תמיד עניינו אותי בעלי חיים, ודבורים זה נראה לי מרתק. אחרי הצבא הלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות, ושם הכרתי את אריאלה - ולאט לאט המכוורת גדלה״.
מכוורת? דרור: יש לנו היום 2,000 כוורות, שזה נחשב די גדול. אנחנו בין המגדלים הגדולים בארץ. בהתחלה הייתי עובד בכוורות וגם נותן ייעוץ במטעים, אבל ככל שהמכוורת גדלה צמצמתי את הייעוץ. היום אני שומר על הגחלת עם יום אחד בשבוע שאני מקדיש לייעוץ - והשאר לדבורים. כשאסף השתחרר מהצבא הוא הפתיע אותי ואמר שהוא בא לעבוד איתי בכוורות״.
אסף? ״השתחררתי בשיא הקורונה, הכל היה סגור ואמרתי לעצמי שאבוא לעבוד כמה חודשים, ומפה לשם נשארתי. אני מאוד אוהב את העבודה בטבע, הכוורות מפוזרות בכל מיני מקומות - החל מאזור נס ציונה ועד קרוב לחצרים - ואני נוסע ממקום למקום. מתחילים מוקדם מאוד בבוקר, אבל גם מסיימים מוקדם יחסית. זה אמנם קשה פיזית, אבל התרגלתי״. דרור: ״זה כל הזמן משתנה, כל עונה זה משהו אחר ולא משעמם. קמים בסביבות חמש וחצי בבוקר, מעמיסים על הרכב את הציוד ונוסעים לטפל בכוורות. כל עונה זה טיפול אחר. אנחנו עושים גם האבקה של פרדסים. זה ענף קטן שיש לו חשיבות גדולה, כי בלי האבקה של דבורים אין חקלאות. הכוורות שלי מאביקות בעיקר אבוקדו. אני אוהב את הדבורים, כי הן כל פעם מפתיעות אותי מחדש".
דבורים? דרור: ״דבורה זה ייצור מדהים. היא יכולה לעוף 3-2 ק״מ מהכוורת, למצוא שדה עם הרבה פריחה, ואז היא חוזרת לכוורת ורוקדת ריקוד שהוא בעצם תיאור מדויק לשאר הדבורים של המיקום המדויק של השדה. תוך חצי שעה כל הדבורים יודעים איפה השדה שיש בו הרבה צוף. אפילו בני אדם לא יודעים ככה להסביר איך להגיע בלי ווייז. בכלל, אני מעדיף להיות ליד דבורים ולקבל עקיצות מדבורים מאשר מאנשים. לאחרונה התמניתי להיות יו״ר ארגון מגדלי הדבורים. יש בארץ בסביבות 500 כוורנים ו-120 אלף כוורות. זה אחד הענפים הבודדים שלא מצליח לספק את כל הביקוש".
למה לא לגדול? דרור: ״אתה לא יכול, כי יש כמות מוגבלת של צוף. אנחנו גם בשנים עם פחות משקעים, וזה מביא לכמות דבש נמוכה״.
אריאלה? ״אחרי 30 שנה החלפתי קריירה. הייתי מנהלת מכירות בחברת מכשור רפואי. כל יום בפקקים. שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי בערב. יום אחד קפצה לי מודעה של אל על בפייסבוק וראיתי שהם מחפשים דיילות והחלטתי לשלוח קורות חיים ומה שיהיה יהיה. בהתחלה שמרתי את זה בסוד מהמשפחה, כי בכלל לא ידעתי אם זה יקרה. כשעברתי את המבחנים הייתי צריכה להחליט אם אני מתפטרת והולכת להיות דיילת. זו לא הייתה החלטה פשוטה, אבל הרגשתי שאני חייבת שינוי״.
איך הגיבו? אריאלה: ״כשסיפרתי לדרור ולמשפחה הם כמעט התעלפו״. דרור: ״הייתי בהלם, אבל הבנתי שהיא מיצתה את עצמה בעבודה הקודמת. בניגוד לאחריות שהייתה לה - להיות דיילת זו עבודה שאתה לא לוקח הביתה. יוצא לטיסה, חוזר״. אריאלה: ״חזרתי אתמול בלילה מבנגקוק, זה כיף. אני רואה עולם, ודרור לפעמים מצטרף אליי, אז זה בכלל נחמד. חוץ מזה יש לי ימים שלמים בבית, מה שלא היה קודם״.
מצב כלכלי? אריאלה: ״השכר כמובן נפגע, וכבר אין רכב צמוד, אבל זה שווה את זה״. דרור: ״אנחנו בסדר, יש את הדבש ויש לנו גגות סולאריים. אנחנו מסתדרים, אין תלונות״.
אופניים בסלון? דרור: ״אני רוכב שטח עם קבוצה. לפני שבוע חזרנו מטיול אופניים באיטליה״.
הבילוי שלכם? דרור: ״מסעדות טובות, הופעות״. אריאלה: ״לטוס, אבל זה כבר הפך להיות חלק מהעבודה״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: [email protected]
