בית המשפט למשפחה באשדוד הכריע לאחרונה בסכסוך רכושי בין בני זוג פרודים וקבע שאחת משתי דירותיהם שייכת בבלעדיות לבעל, ואילו השנייה תחולק בין שניהם. השופטת כרמית חדד מצאה שרישום הנכס הראשון על שם האישה היה פיקטיבי.
את הדירה הראשונה קנה הבעל ב-1986 ומכר אותה לזוגתו כעבור 13 שנה, עוד לפני נישואיהם. הנכס נרשם בטאבו על שמה ("דירה א'"). הדירה השנייה, שנרכשה סביב אותה תקופה ונרשמה על שם הגבר, שימשה את בני הזוג למגורים עד לעזיבת האישה לפני כשש שנים.
בתביעה שהגישה לאחר הפרידה היא דרשה להכיר בדירה השנייה כמשותפת. אשר לדירה א' – היא הודתה שחרף רישומה על שמה, אף היא משותפת לשניהם בחלקים שווים.
מנגד טען הבעל שדירה ב' נרכשה על ידו טרם הנישואים ומהווה "נכס חיצוני". לדבריו הוא לבדו שילם את המשכנתה, ומכאן ששייכת לו בלבד. מלבד תיקוני בלאי, ציין, לא נערך בדירה שיפוץ המקנה לפרודתו זכויות בנכס מכוח הלכת השיתוף הספציפי.
אשר לדירה א' הוא טען שהיא הועברה בטאבו על שם זוגתו מסיבות טכניות בלבד, כדי לקבל משכנתה בתנאים מיטיבים לצורך רכישת דירה ב', ולכן יש לקבוע שגם היא בבעלותו הבלעדית.
השופטת חדד קיבלה את טענת הבעל ביחס לדירה א'. נקבע שלא הייתה לצדדים כוונה אמיתית להקנות לאישה את הנכס, ורישומו על שמה בטאבו נועד למטרה אחת בלבד - לנצל את זכויותיה לקבלת משכנתה בתנאים מיטיבים, כאם חד-הורית, לשם העמדת הון עצמי לרכישת דירה ב'.
לצורך המחשת הפיקטיביות של המהלך הודגש בפסק הדין שהאישה אפילו לא ידעה להגיד כמה "שילמה" עבור דירה א': "המדובר בפרט המהותי ביותר ברכישה, בוודאי ברכישת נכס מקרקעין, והעובדה שהתובעת לא ידעה לומר באופן ברור מלכתחילה מהו הסכום הנקוב בחוזה המכר מלמדת כי לסכום לא הייתה משמעות של ממש, מעבר לקבלת הלוואת המשכנתה".
לפיכך נקבע שהסכם המכר ביחס לדירה א' מהווה "חוזה למראית עין", מבלי שהתובעת הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי לגביה, כך שהבעלים האמיתי היה ונותר הגבר.
ואולם לגבי דירה ב' נפסק שהייתה כוונת שיתוף ספציפי, בין היתר על רקע 19 שנות המגורים המשותפים בה (מתוכן 17 כנשואים) והמהלך שנקטו הצדדים לשם קנייתה. הובהר בקשר לכך שאין היגיון שהאישה תסכים לנצל זכות אישית שלה - קבלת משכנתה אטרקטיבית כאם חד-הורית - לצורך רכישת דירה עבור הנתבע בלבד.
סממן שיתוף נוסף ביחס לדירה ב' מצאה השופטת במועד קנייתה, שבו הצדדים אמנם טרם היו נשואים רשמית, אך ניהלו מערכת יחסים זוגית משמעותית. יוצא, לדבריה, שגם אם מבחינה פורמלית מדובר בנכס מלפני הנישואים - הרי שבפועל הוא נרכש בראי מערכת היחסים ונועד כבר בעת קנייתו לשמש את הצדדים למגורים משותפים, כך שאינו מהווה "נכס חיצוני" מובהק.
לפיכך נקבע שדירה א' תירשם על שם הבעל ואילו דירה ב' תימכר למרבה במחיר תוך חלוקת תמורתה שווה בשווה בין הצדדים - נוכח היותה משותפת. לטובת האישה נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 35 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד גיל שחף
• ב"כ הנתבע: עו"ד איציק כהן
• עו"ד נורית מנחם עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
