יש לא מעט דוגמאות לעוצמת נשים ויכולותיהן להילחם למען מטרות צודקות. כדוגמה, יום האישה הבינלאומי נולד ב־1909 בארה"ב, כדי לזכור שביתת נשים פועלות. כבר אז, ובעצם משחר ההיסטוריה, נאבקו נשים בדרכן, הובילו שינוי, נכנסו לדפי ההיסטוריה.
השנה 2025. התעצמנו, אנחנו, הנשים, למרות שכוחנו והשפעתנו בעולם הנאור עדיין לא מקבלים ביטוי והכרה מספיקים. לצערנו, דווקא למקום הזה נכנסות המלחמות, שמביאות לידי ביטוי את הכוח הנשי. כך קרה, שמלחמת "חרבות ברזל" הנוראה, ששרטטה מציאות חדשה, קשה וכואבת, חשפה עוצמות של נשים, שייתכן שלא היו מגיעות לידי ביטוי ללא המלחמה. נשים שעמדו ועדיין עומדות בחזיתות השונות, הצבאיות והאזרחיות, שקולן זועק ונשמע, ונשים, שלא בהכרח השמיעו קול, ועדיין שלטו והנהיגו את המציאות, הכמעט בלתי אפשרית להבנה והכלה, במעשיהן. כדוגמה, נשות המילואימניקים.
מדובר באלפי נשים. חיילות ומפקדות, רבש"ציות. נשים, שלחמו בחזיתות השונות או היו תומכות לחימה. מדובר בחטופות שחזרו משבי החמאס הנתעב, שהצליחו לשרוד בשבי בזכות עוצמתן. באימהות ובנות זוג של חטופות וחטופים, שזועקות את חוסר הוודאות והכאב הפרטי שלהן, לצד הצבעה על החידלון של הממשלה וקריאה לשינוי מדיניות והחזרת החטופים עד האחרון שבהם. שעושות ימים ולילות בכיכר החטופים, משתתפות בעצרות ובמחאות שונות. אלו גם אימהות ואלמנות ובנות משפחה של הנרצחים וההרוגים.
כטיפה בים הדוגמאות אפשר להביט על מירב לשם־גונן, מהמובילות הבולטות של המאבק לשחרור החטופים. היא זכתה לראות את בתה החטופה, רומי, חוזרת מהשבי, וממשיכה להיאבק עבור החטופים שעדיין נמצאים בגיהינום החמאס. או עינב צנגאוקר, שממשיכה להילחם על שחרור בנה מתן, שנחטף מקיבוץ ניר עוז ונמצא עדיין בשבי, ועל שחרור יתר החטופים. זאת זיו עבוד הצעירה, שלא הפסיקה להילחם כדי להביא לשחרורו של אלי־ה כהן, בן זוגה, שנחטף לעזה ממסיבת הנובה, כשהיא עצמה נפצעה שם.
המלחמה הזו הובילה למספר בלתי נתפס של אלמנות. קולן של חלק נשמע, כדי לעורר מודעות ושינוי במצב. ספיר חממי, אלמנתו ואם שלושת ילדיו של אל"מ אסף חממי, שהיה מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, נהרג בשבת השחורה וגופתו נחטפה לעזה, פנתה לאחרונה, מתוך כאבה, לנשיא טראמפ. היא ביקשה שיסייע בהחזרת החללים החטופים, והזכירה לכל מי שיד לו בדבר, שחלק מהערכים שלנו כמדינה זה לא להשאיר אף אחד מאחור.
מיכל זמורה, אלמנתו של ארנון זמורה ז"ל, שנהרג ב"מבצע ארנון" לחילוץ חטופים, אמרה בכנס במיאמי: "כשארנון נהרג, איבדתי את חבר הנפש שלי, השותף, המשענת, אבי ילדיי, את עצמי. אני כבר לא אשת לוחם. עכשיו אני אלמנתו של גיבור ישראל, אימא של יתומים". וקרעה את הנשמה. בצד זה יש לזכור את הנשים, שנלחמו כלביאות, כדי להציל את בני משפחותיהן מהתופת.
כשמדובר בנשים בצה"ל ובכוחות הביטחון, הרי שלפני כשנה סיפקה יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר נתונים, שמהם עלה כי נשים מהוות 20% מהכוח הלוחם בצה"ל. היא גם ציינה, שמאז פרוץ המלחמה גויסו 65,000 נשות מילואים. "המלחמה הציפה את המורכבות בקיום חיי משפחה, ולא היה ניתן לעשות כלום ללא התמיכה מהבית", הוסיפה וכיוונה לבנות הזוג של המילואימניקים, שהמשיכו לקיים בית ולגדל ילדים לבד, חלק במשך למעלה משנה רצוף.
את אחת הדוגמאות לגבורת נשים נתנה רכזת הביטחון של קיבוץ ניר עם, ענבל רבין־ליברמן, ששמעה את הרחפנים בגבול ישראל-עזה בבוקר השבת השחורה ופעלה ללא שהות. בזכות פעולותיה ניצל הקיבוץ. גבורת התצפיתניות הסתברה כשחזרו מהשבי, שם הפגינו רעות בתנאים בלתי אפשריים.
נכון לעכשיו נשארו בגיהינום העזתי 59 חטופים, לא ברור כמה מהם בחיים. מאחורי כל אחד מהם עומדת אימא, לעיתים גם סבתא. לחלקם יש אחיות, בנות זוג, ילדות, בנות משפחה, חברות קרובות, שנלחמות למען שחרורם.
לצערנו, המלחמה טרם הסתיימה. מספר הנשים, שהוכיחו גבורה ועוצמה במהלך זמן זה, הוא עצום. הן גילו שילוב של תכונות נשיות: חוזק, עמידה איתנה על עקרונות, בצד הכלה, רוך ועדנה. יש בהן דתיות וחילוניות, צעירות ומבוגרות, מהמרכז ומהפריפריה. מכאן צומחת ההבנה על חשיבות ונחיצות מנהיגות נשית חדשה והכרחית, כאן ועכשיו. מנהיגות שקולה, חכמה, מוסרית, רגישה, שתוביל למציאות חדשה ונכונה למדינה. שיהיו כמה שיותר שרות בממשלה, ח"כיות, ואולי יגיע יום ותהיה פה ראשת ממשלה ואולי רמטכ"לית. לא תהיה בזה נחמה, אבל יהיה בזה סוג של תקומה וצדק.
