כשהיינו ילדים, לא אחת שמענו את המשפט הלכאורה מרגיע: "זה לא נעשה בכוונה", או "לא התכוונו למה שאמרנו". כהמשך לזה ביקשו ממי שפגע בנו, או ממי שאנחנו פגענו בו, לבקש סליחה. לרוב עשינו זאת, כי התבקשנו.
ככל שהתבגרנו, הבנו יותר לעומק את המשמעות והחשיבות של ערכי הסליחה והכפרה והפגנת חמלה, שמתחזקים במעמד יום כיפור, היום הקדוש ביותר לעם היהודי. הפסוק שנאמר ביום כיפור: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", מהווה דוגמה לסיפורים ולפסוקים נוספים, שנמצאים בתורה ובספרי הנביאים, בהם ה' מוצג כאל סולח או שסליחה משתמעת מהם. הראשון בהם הוא גירוש אדם וחווה מגן העדן לאחר חטא עץ הדעת. אומנם הם נענשו וגורשו, אבל ה' העניק להם בגדים והמשיך את קיומם, ביטוי למידת הרחמים והסליחה. בסיפור יוסף ואחיו, לאחר שהוא מתוודע אליהם ויודע שהם מכרו אותו לעבדות, הוא אומר להם: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ... כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". במהלך מסע עם ישראל במדבר ממצרים לארץ כנען משה מבקש את סליחת ה' לעם ישראל, לאחר חטא העגל, וה' נענה לבקשתו: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".
עם זאת חשוב להדגיש. מדובר בהדדיות, מבחינת "אין מתנות חינם". הכוונה היא, שאין ערך להתנצלות כפויה, והסליחה תגיע רק כשהאדם יגיע לתשובה אמיתית עם עצמו, עם שחרור העבר וההתקדמות לעבר העתיד, עם בנייה מחדש מתוך חסד ורחמים. כך בישעיהו: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל-ה', וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ, כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ".
על־פי ההגדרה, הסליחה היא תהליך שכלי, רגשי או רוחני, שבו האדם חדל לחוש עלבון, עצב, כעס או כאב נפשי כנגד אדם אחר או כלפי עצמו, בגין מעשה שהוא ראה בו כפגיעה. לעיתים נלווית לזה הפסקת הדרישה לעונש או לפיצוי. מהי החמלה? תחושה של השתתפות בסבל, שמלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מסבל האחר או מהסבל העצמי, תחושה שמתבטאת במילים ו/או מעשים. יש המוכיחים, כי היכולת לטפח חמלה עצמית קשורה עם הבריאות הנפשית.
לפי היהדות, תהליך ה"סליחות" מתחיל בחודש אלול ונמשך בעשרת ימי תשובה בתשרי, בין ראש השנה ליום כיפור. יש סליחות שנושאות אופי אישי, מדגישות את אפסות האדם מול בוראו ובקשת מחילה פרטית, ויש בהן עם אופי לאומי יותר, שמתמקד בזיקה שבין הכפרה הכללית של עם ישראל לגאולה.
למרות המודעות לחשיבות הסליחה והחמלה לא תמיד קל לבקש ולאמץ אותן.
יש סיפור על אודות אחד מחסידי הבעל שם טוב, שנסע לקראת יום הכיפורים למֶזִ'יבּוּז', עירו של רבו, כדי להתפלל במחיצתו ביום הקדוש. בבוקרו של ערב יום הכיפורים, לאחר שנסע כל הלילה, כשהגיע החסיד סמוך לעיר היעד, הוא עצר במקום כדי להתפלל וכדי שסוסו יאכל עשב וינוח. לאחר שהתפלל, החליט לישון מעט, מתוך מחשבה שיספיק להגיע ליעדו כשיתעורר. אלא כשהתעורר גילה, שיום הכיפורים כבר נכנס, והבין שלא יספיק להגיע לעיר. הוא ייסר את עצמו על הטעות שעשה, וכל הלילה והיום שלמחרת צעק. רק במוצאי יום הכיפורים נסע לעיר. כשבא לפני הבעש"ט, הסביר לו הרבי, שלמעשה, הכריחו אותו להישאר בשדות, כדי שיהיה שליח ציבור עבור אלו שנשארו שם, והוא זה שהעלה אל השמיים גם את תפילותיהם. למעשה, מה שהפך את היום הקדוש למשמעותי עבור החסיד הוא דווקא כישלונו, והצער והחרטה על הכישלון הזה. החסיד השיג כך את מטרת היום. הנמשל הוא, שבכל מקום ודרך אפשר להצטער ולבקש סליחה ומחילה על הטעויות.
יעל ולצרצילום: סיון פרג'מחשבות אלו נכתבות בתוך מציאות קשה, שכולנו נמצאים בה זה שנתיים. מציאות של מלחמה נוראה, שהגיעה לאחר 7 באוקטובר 2023, היום הנורא בתולדות המדינה. עוד לפני המלחמה ועד היום העם מפולג, משוסע, ספוג מהלומות. זה בא לידי ביטוי ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לבין עצמו.
חודש הסליחות ויום הכיפורים הם הזמן המתאים לחשבון נפש. לבוא אמת עם עצמנו ולהבין שזה צורך השעה לסלוח ולשחרר מועקות, כעסים ורגשות אשם כדי להתקדם. כך כשמדובר ביחסים של אדם עם עצמו, של אדם עם משפחתו וחבריו, כך ביחסים שלנו אחד עם השני כעם במדינתנו, שהושגה בדם ודמעות. לא נוכל להחזיר את העבר, נוכל רק ללמוד ממנו ולהתפתח לעבר העתיד. את הדרך לשם, שאיננה קלה, אי אפשר לעבור לבד. כמו ששר יואב יצחק: "זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח. גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכול עוד נשנה".
נישא תפילה שכל חטופינו יחזרו במהרה לביתם ולמדינתנו, עד האחרון שבהם. נזכור את אלו ששילמו בחייהם בעבור שנוכל לחיות פה לבטח, נתפלל לשלום חיילנו ולהחלמת הפצועים.
צום קל לצמים, גמר חתימה טובה.
יעל ולצר, עורכת
