יום ירושלים מחזיר אותנו מדי שנה למבט כפול על עיר אחת יחידה ומיוחדת – עיר שהיא לא רק בירה גיאוגרפית אלא גם לב פועם של רוח וזהות. עיר שבה הרוחני והגשמי נפגשים. “עיר שחוברה לה יחדיו” ומנגד עיר שסועה.
ירושלים ייחודית ומרתקת ברבגוניותה - ובה בעת מפולגת מאז ומתמיד: דתיים וחילוניים, מזרח ומערב, ישן וחדש. במתח הזה, שיוצר את האופי הייחודי של העיר, גלומה אפשרות לדמיין וליצור מציאות אחרת.
מאז ומתמיד עמדה ירושלים במרכזם של סכסוכים אך בכוחה גם לאחות ולגשר, אם נבחר בכך.
בגרעין הקדום ביותר של ירושלים - בגן הלאומי עיר דוד - נחשפות מידי יום בין רגבי האדמה עדויות לפרקים השונים בקורותיה של ירושלים, שמזכירות לנו שלא מדובר בעיר ככל הערים. כאן נולדה זהות. הזהות היהודית שלנו. בסימטאותיה התהלכו מלכי ונביאי ישראל, גיבורי צבא, כהנים ואנשי מעשה. כאן נכתבו פרקים משמעותיים באתוס שלנו כעם.
מאז ועד היום מצויה עיר דוד במרכז ההוויה הישראלית ומשמרת שאיפה לחיבור שלם: בין שמיים לארץ, בין קודש לחול, בין עבר לעתיד, בין ארץ לעם ובין אדם לחברו.
עמותת עיר דוד שבראשה עומד חתן פרס ישראל, דודלה בארי, ובה אני זוכה לקחת חלק בשנים האחרונות, פועלת יום יום במסע חיפוש הזהות הזה. חיפוש שהוא גם הגותי ורגשי וגם פיזי ומוחשי. בחפירות שמנוהלות על ידי רשות העתיקות מתגלה סיפור ההיסטוריה שלנו כעם — שכבה אחר שכבה נסוג העפר, וחושף את ליבת זהותנו, את גרעין היסוד שלנו.
בעיר דוד אנחנו זוכים לשמוע את האבנים מדברות. כל ממצא ארכיאולוגי מגלה טפח מהעבר, אבל גם קורא לנו לשאול שאלות על ההווה ולהעלות תהיות לגבי עתידנו והיעד אליו אנו נושאים את פנינו. אילו ערכים אנחנו חופרים מתחת לפני השטח – ואילו אנחנו מטפחים מעליה?
תמיד אהבתי את ירושלים. התחנכתי לאהוב אותה. אבל רק כשלמדתי, מתוקף עבודתי בעיר דוד - לעצור, להקשיב באמת, להסתקרן, לשאול, ולנסות לברר "מה היא ירושלים בשבילי?" – הרגשתי שאני מתחילה מסע אישי שמחבר אצלי רוח וחומר, ומאפשר לי חיפוש ובירור מעמיק של זהות. החיבור הזה הוא עבורי תנועה של שליחות ומחויבות גדולה מאוד.
הזהות היהודית היא תנועה מתמדת בין גורל לייעוד. גורלנו היה להיות עם, אך ייעודנו הוא לבחור בכל דור מחדש איזו מין חברה נהיה. ירושלים היא המקום שבו החיבור בין שני המושגים הללו נעשה ממשי. היא לא רק סמל לקיום הלאומי שלנו – היא צריכה להיות מגדלור ערכי שחושף אותנו תמיד לשאלות גדולות: האם אנחנו עם שמחובר לעצמו ולעולם? האם אנחנו מייצגים נאמנה את המורשת ארוכת השנים שלנו? האם אנחנו מחנכים את ילדנו על בסיס אותם ערכים שצמחו בירושלים? ערכים של שיוויון, משפט צדק, חסד, וראיית החלש?
האם אנחנו באמת מרגישים שהלב הפועם של עמנו – יושב בירושלים? האם אנחנו מבינים את הקריאה שנובעת מתוכה לחיים של משמעות, של אחריות ותיקון?
בימים אלו אנו משלימים את חשיפת דרך עולי הרגל בעיר דוד. הדרך שעולה מבריכת השילוח ועד להר הבית, ועליה צעדו יחד העולים לירושלים מכל רחבי הארץ והעולם. הדרך המיוחדת והמאחדת הזו, היא מבצע הנדסי אדיר של בוני ירושלים לפני 2000 שנה ושל חושפי הדרך במאה ה־21.
כשאני זוכה לדרוך על מרצפות האבן המפוארות של ירושלים שנחשפות כיום ברחוב, ונוגעת בשכבת הפחם של דור החורבן, אני נוגעת בהיסטוריה שלנו, אני חוברת לאנשים שחיו ומתו, חגגו וספדו, ממש כאן לפני למעלה מ־2000 שנה. וכמו שהם התאספו יחדיו לעלייה לרגל חגיגית "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה...". כך חובתנו, להתאסף - כולם: להתאחד להחזיק בחלשים ולשאוף לשלום האדם, העם והעולם.
כל אחד מאיתנו מחפש משהו להיאחז בו: לאורך הדורות הייתה ירושלים נקודת אחיזה כזאת. בשמחה וביגון ייחלו יהודים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ודווקא דורנו זכה. האם אנחנו מבינים את עוצמתה של המתנה שקיבלנו: ירושלים?!
קומה אחת בירושלים כבר בנויה ומוטל עלינו לבנות את הקומה הבאה: קומה של ערכים לאומיים, של אחדות, חיבור ושייכות שיהיו עבורנו מקור לחוסן אישי ולאומי. ועל קומה זו להוסיף קומה נוספת של תקווה, כפי שכתב הרב יונתן זקס ז"ל: "תקווה היא האמונה שביחד אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה". אני מאמינה שאנחנו יכולים, אך אנחנו צריכים חזון משותף. וכדי להיזכר בחזון שהתוו לנו מייסדי האומה שלנו, עלינו להיזכר ביסודות העם שלנו. אותם יסודות שנולדו בעיר דוד, בירושלים.
האמת היא שירושלים ועם ישראל הם גוף אחד: העם הוא ירושלים וירושלים היא העם. ורק כשנשכיל להבין זאת נדע להוקיר אותה ולשמור אותה מכל משמר.
ביום ירושלים הזה – יותר מתמיד – חשוב שנחזור לראות בעיר הבנויה את העיר שחוברה לה יחדיו, שמחברת את כולנו יחדיו לעם עם עבר ועתיד משותף. העיר שהייתה ועודנה הדבק שמחבר בין שבטים, תרבויות וחלקי החברה הישראלית.
נזכור את ירושלים לא רק בשירים ובטקסים, אלא במעשים. נבנה אותה כל יום מחדש – בלב, ברוח ובחברה.
