אני ירושלמי. נולדתי וגדלתי בעיר הזו", מכריז כבר בתחילת הריאיון בגאווה בלתי מוסתרת אריק גרבלסקי, שנכנס בתחילת השנה לתפקיד המאתגר של נשיא הקרן לירושלים, והחליף בתפקיד את קודמו, שי דורון ז"ל, שנפטר באופן פתאומי. גרבלסקי, בעלים ומנכ"ל שותף של חברת "שיש ירושלים א. גרבלסקי," בן 57, נשוי ואב לשלושה, חדור מטרה להוביל ולשנות, להביא לעיר בשורה ועתיד בטוח. "אני דור שלישי של תעשיינים שמייצרים את המוצר הכי ירושלמי שיש, אבן ירושלמית", הוא מספר. "החברה סיפקה את האבן הירושלמית לפרויקטים יפים ויוקרתיים בעיר, כגון בית המשפט העליון ומשרד החוץ, פרויקט ההרחבה של הכותל, והשיא בעיניי הוא בניין הספרייה הלאומית, שזכה בתואר ובפרס בניין האבן הכי יפה בעולם בשנת 2024." במקביל לעשייה עסקית נרחבת, המטרה הלא פחות חשובה בעיניו הייתה ונשארה הובלת שינוי חברתי בעיר. "תמיד הייתי מעורב ופעיל חברתית", הוא אומר. "ככזה שימשתי כיו"ר התאחדות התעשיינים בירושלים, כיו"ר סח"י (סיירת חסד ייחודית), תנועה המחנכת בני נוער מהפריפריה הגיאו־חברתית הישראלית להיות סוכני שינוי בקהילה, כיו"ר ועדת פיתוח בגן החיות התנ"כי, כיו"ר המפעל (קהילת אומנים ירושלמית), וכחבר בורד בקרן ירושלים ובקרן שי לי, שהיא שלוחת הקבוצה הישראלית של הקרן לירושלים הפועלת לשמירת הצעירים בעיר".
ספר על קרן ירושלים
"הקרן הוקמה לפני 59 שנה על ידי טדי קולק ז"ל, ראש העיר האגדי של ירושלים, מתוך הבנה שכדי לפתח את העיר, צריך לגייס תרומות עבור העיר ותושביה.
"יחד עם ראש העיר משה ליאון אנו פועלים לזהות את הצרכים הקיימים בעיר, ובין שמדובר בקידום פרויקטים קיימים או בהקמת פרויקטים חדשים – אנו שואפים לתת להם מענה, בסיוע תורמים מהארץ ומחו"ל. זה למעשה אחד מתפקידיו המרכזיים של נשיא הקרן – לפעול לזיהוי של צורך, למצוא תורם ולחבר ביניהם," מסביר גרבלסקי, ומונה שורת פרויקטים מרכזיים שהוקמו לאורך השנים בסיוע הקרן: הסינמטק, תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, מוזיאון המדע, מוזיאון על התפר, פארק עמק הצבאים, פארק הוורדים, פארק העצמאות וכן מבני קבע למרכזים קהילתיים, בתי ספר ומרכזי טיפת חלב.
לצד הפרויקטים הפיזיים, הקרן תומכת גם ביוזמות תרבות, חינוך, חיים משותפים וקהילה – טנא ירושלמי, רשות הרבים, קבוצות הספורט של הפועל קטמון ובית"ר נורדיה, תוכניות STEM ללימודי ליבה בחברה החרדית, תוכנית לימודי אנגלית במזרח העיר, מלגות לסטודנטים ועוד.
איך הגעת לתפקיד הנוכחי?
"עבורי, 7 באוקטובר היה יום של ציון דרך קשה במיוחד. עוד לפני היום הנורא, חשתי מועקה. לא הבנתי איך ייתכן שיש בעם הזה כל כך הרבה שסעים פנימיים. שאלתי את עצמי, האם לא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו? כך חייתי במשך תקופה, עם לב כבד ותחושת חוסר ודאות. ואז אירע אירוע המוות הפתאומי והטראגי של חברי הטוב, שי דורון ז"ל, נשיא הקרן הקודם", הוא מציין בעצב. "כשהציעו לי את התפקיד, הבנתי שיש פה הזדמנות להוביל ולשנות, והחלטתי להתמודד עליו. כבוד גדול עבורי שנבחרתי, ונכנסתי לתפקיד בהתרגשות גדולה, ביראת כבוד למעמד ובתחושת שליחות עמוקה, במיוחד לאור המורשת המפוארת של קודמיי לתפקיד, ביניהם טדי קולק ז"ל ורות חשין. מכאן גם התחייבותי להמשיך לפעול לקידום העיר ולחיזוק הקהילה, מתוך מחויבות לערכים ולחזון שמובילים את הקרן זה כמעט 60 שנה".
מה החזון שלך?
"ירושלים היא מיקרוקוסמוס של כל הסכסוכים והשסעים שיש בחברה שלנו. יש בעיר חילונים, דתיים, חרדים יהודים וערבים. יש שכבות מצוקה מול שכבות עם הכנסה גבוהה, יש פערים חברתיים. ירושלים תמיד הביאה לעולם בשורה ואני רוצה שגם היום ממנה תצא הבשורה החברתית. נוכיח שכל קהילות העיר המגוונות יכולות לחיות יחד, ביחסים טובים ובכבוד הדדי. אם נצליח בכך, המודל הזה יהווה דוגמה לשאר המדינה ולמזרח התיכון כולו. חלק מרכזי מחזון זה הוא שימור הצעירים בעיר, ובזאת בניית הנהגה ירושלמית צעירה מתוך הקהילה. אעשה כל ביכולתי כדי לקדם את המטרות האלו במסגרת תפקידי כנשיא הקרן, כאשר אני עובד בשותפות מלאה עם ראש העיר להגדיל את היקף הגיוס לעיר משנה לשנה, וכשלצידי לאורך הדרך מנכ"ל הקרן, עו"ד אמרי בן עמי".
תן, בבקשה, כמה דוגמאות לפרויקטים כאלו.
"פרויקט הדגל הנוכחי של הקרן הוא פרויקט המנהיגות על שם שי דורון ז"ל. בימים אלה שוקדת הוועדה המכובדת של הקרן לירושלים על בחירת עשרה מנהיגים מקומיים, המייצגים את הגיוון הקהילתי של העיר, שישתתפו במחזור הראשון של התוכנית. כל אחד מהם יקבל מענק של רבע מיליון דולר, שישמש כמנוף לפיתוח ארגון הפועל לשינוי חברתי בהובלתם. מדובר בתוכנית חומש, שבמהלכה יתחייבו המשתתפים להמשיך לגור ולפעול בירושלים.
אני מאמין בהשקעה במנהיגות צעירה ומקומית – באנשים שצמחו מתוך הקהילה וזקוקים לכלים ולמשאבים שיאפשרו להם להעצים את עצמם ואת הארגון שהם מובילים. לכן אני משוכנע שכמה מחזורים של התוכנית הזו יובילו לשינוי חיובי בעיר. בעיניי, מנהיגות בכלל, ומנהיגות ירושלמית בפרט, יוצרת תקווה – במיוחד לנוכח השנתיים האחרונות. כי מיהו מנהיג? מנהיג הוא אדם שקם בבוקר ואומר: 'אני יכול לפתור את זה!' הוא לא מתעכב על הבעיה – הוא רואה את הפתרון. יש שמציעים להקים יוזמות משותפות ליהודים וערבים, אחרים מבקשים ליצור קהילה של דתיים וחילונים באותה שכונה, ויש כאלה שפועלים לשלב חרדים בשוק העבודה. את המנהיגים האלה – הקרן ירושלים מחפשת כדי לתמוך בהם בכל הכוח".
פרויקט נוסף שעליו מדבר גרבלסקי, התורם לחיזוק קהילת הצעירים בעיר, הוא "פסטיבל בכורות". "היום פועלים בירושלים עשרה בתי ספר לאומנות, שבהם לומדים כ־4,000 סטודנטים – נכס עירוני אדיר. ראש העיר החזיר את כל בתי הספר לאומנות למרכז העיר – צעד חשוב ומוצלח לקידום התרבות בבירה. הקרן לירושלים, יחד עם קרן מנדל והעירייה, שואפת לקחת זאת צעד אחד קדימה ולעודד שיתופי פעולה בין המוסדות, לחבר בין אומנים צעירים בעיר ולחזק את סצנת התרבות המקומית. יש פוטנציאל עצום בחיבור, למשל, בין בצלאל לאקדמיה למוזיקה ולמחול, או בין בית הספר לקולנוע סם שפיגל לניסן נתיב – וצריך לממש אותו".
"פסטיבל בכורות" – הפסטיבל הסטודנטיאלי הראשון מסוגו בישראל – נועד בדיוק לכך: לרקום שיתופי פעולה בין כל בתי הספר לאומנות, להעניק במה ליוצרים צעירים, ולהפוך למוקד תרבותי שימשוך קהל מכל רחבי הארץ. "כאמור, כל זה נעשה בשיתוף עם קרן מנדל, שותפה חשובה לדרך של הקרן והעיר ירושלים," הוא מדגיש.
עוד לפני שמונה לנשיא הקרן, גרבלסקי היה חבר בורד פעיל וממייסדי 'קרן לי' – שהיום נקראת 'קרן שי־לי', לזכרו של שי דורון ז"ל. במסגרת זו היה מעורב ישירות בפרויקטים עירוניים, שמטרתם המרכזית היא השארת צעירים בירושלים. כך, למשל, הוא מספר על קבוצות הכדורסל של הפועל ירושלים, שבנו תוכנית להכשרת מאמנים צעירים, שישובצו בקבוצות הנוער ברחבי העיר – במטרה שגם הם יישארו לגור ולפעול בירושלים. דוגמה נוספת היא קפה נוקטורנו, שם הקרן שדרגה את מערכת הסאונד כדי לאפשר הופעות של מוזיקאים ירושלמים – ולהפוך את המקום לבית תרבותי שמחבר אומנים לעיר. הם גם תמכו ותומכים בפאבים קהילתיים, כמו "המפלצת" בקריית יובל ו"הארמון" בארמון הנציב. "אנחנו אוהבים לתמוך בפאבים קהילתיים – לא בהכרח במרכז העיר, אלא בלב השכונות – כדי ליצור מוקדי בילוי קהילתיים גם בשעות הערב. חלק בלתי נפרד מהחלום שלי הוא לחיות בעיר של אומנות ותרבות, עיר שצעירים רוצים לבלות ולהישאר בה – בעיקר כאלה עם רצון למעורבות חברתית".
עד כמה כל המטרות האלו ריאליות בעיניך?
"הרבה אנשים שואלים אותי איך ייתכן שאני כל כך אופטימי," הוא משיב בחיוך. "אני לא נאיבי – אני רואה ומבין היטב את כל האתגרים בשטח. אבל האופטימיות שלי לא נובעת מחלום, מחזון או מעבודה אקדמית, אלא מהצלחות אמיתיות שאני כבר רואה – שותפויות ומיזמים שרצים ומוכיחים שאפשר. נכון, הצלחות העבר אינן מבטיחות את הצלחות העתיד, אבל הן נותנות תקווה ואמונה בדרך ובעתיד העיר ירושלים. זו השליחות שלשמה הגעתי לקרן לירושלים – זו הסיבה שאני קם בכל יום מחדש, מלא מוטיבציה וכוח. לא עזבתי עסק משפחתי בן מאה שנה בשביל התואר 'נשיא', אלא כדי לחולל שינוי אמיתי ומשמעותי.
אני גאה להיות חלק ממשפחת הקרן, להכיר את התומכים הרבים שלה בארץ ובחו"ל ויחד לעבוד בשותפות לדחוף את העיר קדימה".
