-24-
לילי
השעה היתה מעט לפני חצות, ולילי המתינה ליד גדר המחנה. היא התגנבה מהצריף והלכה כפופה למקום המיועד במועד שקבעו, אך האנה לא היתה שם. חלפו חמש דקות, ואז עשר. היה מסוכן להמשיך להמתין שם. עצם נוכחותה בחוץ עכשיו היתה הפרה של העוצר. וג'ורג'י עלול להתעורר ולקרוא לה, וקריאותיו הרמות יסגירו את היעדרה. בכל שנייה שעמדה ליד הגדר סיכנה את עצמה ואת משפחתה.
בדיוק כשהתכוונה לוותר ולשוב על עקבותיה, הופיעה מתוך החשיכה אישה עטויה בגלימה, ראשה מורכן. היא התקדמה בזריזות, והאדמה המכוסה בכפור התפצפצה ברעש רם מדי תחת רגליה והסגירה את בואה. "לא ידעתי אם תצליחי להגיע," אמרה לילי. בקולה נשמעה נימת תוכחה שלא התכוונה אליה.
"אני מצטערת," אמר קול שלא היה קולה של האנה. האישה התנשמה בכבדות. "באתי ברגע שיכולתי." היא הורידה את הברדס, ולהפתעתה של לילי, מישלין היא שעמדה לפניה.
לילי בהתה בה. "ציפיתי להאנה."
"האנה נקראה למשימה אחרת." לילי לא היתה בטוחה שהיא מאמינה להסבר. "אני כאן כדי לעזור," הוסיפה מישלין.
ספקותיה של לילי גברו. היא ידעה שמישלין אינה מחבבת אותה ושלעולם לא היתה מסכימה לעזור לה מרצונה החופשי. חייבת להיות סיבה אחרת לנוכחותה כאן. אבל מהי? "הצלחת לארגן את השחרור שלנו מהמחנה?"
"לא בדיוק."
רוחה של לילי נפלה. עוד מבוי סתום. "אז מה העניין?"
"יש לנו תוכנית להוציא אתכם."
מה פירוש "תוכנית"? האנה אמרה שמישלין לא יכולה לעזור. מדוע מישלין מעוררת בה תקוות כעת? "אבל אמרת להאנה שאי אפשר להוציא אותנו מכאן."
"נכון." מישלין הנמיכה את קולה. "אנחנו לא יכולים להוציא אתכם מהמחנה, אז ננסה לחלץ אתכם מהרכבת."
"לחלץ אותנו מאיפה?" היא עצמה הציעה להאנה את הרעיון הזה מתוך תסכול, אך לא תיארה לעצמה שהם באמת ינסו. "זה בלתי אפשרי. הקרונות נעולים, ויהיו שם שומרים."
"יש לנו אנשים," אמרה מישלין בביטחון.
לילי נזכרה בהתקהלות הצעירים שראתה בקנטינה חודשים קודם לכן והיתה ספקנית. "אבל הרכבת תהיה בתנועה. איך נרד ממנה?"
"נעצור את הרכבת ונפרוץ לקרון לפני שהשומרים יבינו מה קרה."
התוכנית היתה נועזת, ומחשבותיה של לילי סערו. "זה לא בר ביצוע."
מישלין הסיטה את שערה מפניה, חסרת סבלנות כעת. "ביקשת דרך לצאת. זאת דרך לצאת," צלפה. "אנחנו לא יכולים לשחרר אתכם מהמחנה. הרכבת היא התקווה האחרונה והיחידה שלנו. חייבים לעשות את זה." היא השתתקה, והבעתה נעשתה חמורה יותר. "אושוויץ, המחנה שתגורשו אליו, הוא מקום נורא."
"כמה נורא? ספרי לי," דרשה לילי, אבל מישלין לא ענתה. "אני לא ילדה. העובדה שהסתרתם ממני דברים הביאה אותנו לכאן מלכתחילה," הוסיפה. "השתיקה שלך לא מגִנה עלי, אלא מסכנת אותי עוד יותר."
מישלין הנהנה, מודה בלי מילים באמיתות דבריה של לילי. שתיהן ידעו שאם האנה היתה כנה יותר לגבי פעילותה בקו הספיר, ייתכן שהן לא היו עומדות כאן כעת, משוחחות דרך גדר של מחנה מעצר. אבל בכל זאת מישלין שתקה.
"אף פעם לא חיבבת אותי," ירתה לילי. מישלין לא הכחישה. "זה בגלל מטיאו?"
"תיעבתי אותך כי פגעת באחי," ענתה בבוטות. לילי שמה לב לשימוש בלשון עבר, אף שנראה כי היא עדיין שונאת אותה. "ובגלל מה שאת מייצגת."
"ומה אני מייצגת?" דרשה לדעת.
"שאננות. לא עשית כלום כדי לעזור לאחרים, לא רצית שהאנה תעזור. עד שאת בעצמך נזקקת לעזרה."
"אני רוצה לחיות ולגדל את הבן שלי. זה כל כך נורא?" מישלין לא ענתה. "את גררת את בת דודתי לפעילות שלכם וסיכנת את כל המשפחה שלנו. בגללך אנחנו כאן!"
"אני מצטערת," אמרה מישלין בכנות. "מעולם לא התכוונתי שתיעצרי."
"גם אני מצטערת, שפגעתי באחיך ושלא עשיתי יותר כשיכולתי. אבל בבקשה, את חייבת לעזור לנו. המצב פה נורא."
"לא נורא כמו במקום שאתם נוסעים אליו." מישלין לא ריככה את האמת. היא כחכחה בגרונה. "באושוויץ הכול הרבה הרבה יותר גרוע." לילי ניסתה לדמיין מקום גרוע יותר מברנדונק. "תסמכי עלי," אמרה מישלין. "אסור לך ולמשפחתך להגיע לתחנה הסופית של הרכבת. זה כל מה שאת צריכה לדעת."
לילי קירבה יד לפיה. "סופיה," אמרה. "היא חברה שלי שכבר גורשה." האם גורלה היה נורא כמו שמישלין רומזת?
"את מבינה עכשיו למה אנחנו חייבים לנסות לחלץ אתכם מהרכבת? אם תיסעו מזרחה, אין ספק שתירצחו."
באותו רגע ידעה לילי שמישלין אומרת את האמת. זאת היתה ההזדמנות היחידה שלהם, לא משנה כמה קלושה או מבעיתה היא נראתה. היא לא חיבבה את מישלין, אבל היתה חייבת לסמוך עליה. "ספרי לי," אמרה. "ספרי לי מה את צריכה שאעשה."
"אנחנו צריכים שתשמשי כאשת קשר, שתעזרי לנו לארגן את מה שצריך בתוך המחנה."
"איך?"
"יש כאן כמה אסירים שהם לוחמי מחתרת. הם יעזרו לך לאסוף כלים לרכבת, כדי שתוכלו לפרוץ את הקרון מבפנים. אולי הם יוכלו לעזור לך גם בדרכים אחרות. את חייבת ליצור איתם קשר. את יכולה לעשות את זה?"
לילי היססה. עד עכשיו היא שרדה בזכות העובדה שהרכינה ראש וצייתה לכללים. אבל מישלין ביקשה ממנה לעשות את ההפך הגמור. זה היה מסובך ועירב אנשים נוספים, אבל לא היתה להם דרך אחרת להצלה. ייתכן שזאת ההזדמנות היחידה שלהם. "כן. את יודעת מי האנשים האלה?" מישלין נענעה בראשה לשלילה. "אז איך אני אמצא אותם?"
"תצטרכי להבין את זה בעצמך. תצטרכי לברר עם האסירים האחרים. בזהירות. אם תדברי עם האדם הלא נכון, את עלולה להיתפס. כמובן, אם את לא מסוגלת..." מישלין נראתה כאילו אינה בטוחה שלילי תעמוד במשימה.
"אני מסוגלת," קטעה אותה לילי, אף שהספקות איימו להטביע אותה.
"את גם צריכה לגלות באיזה קרון תהיו, כדי שנדע איפה לפרוץ פנימה."
"איך אוכל לדעת את זה?"
"את חייבת למצוא דרך. וכשיהיה לך את המידע, תעבירי לי אותו. היית אצל הכובסת, נכון?" לילי הנהנה. "היא בצד שלנו ואפשר לסמוך עליה שתעביר הודעות."
"אבל הפעם הבאה שאקח אליה את הכביסה תהיה רק בעוד כמעט שבוע."
"את חייבת למצוא דרך ללכת מוקדם יותר."
כשמישלין הלכה, לילי התעכבה ליד הגדר. היא הופתעה שמישלין הגיעה במקום האנה וגם מהתוכנית הנועזת.
לבסוף חזרה לצריף, אך לא הצליחה להירדם. היא חשבה איך ליצור קשר כפי שמישלין ביקשה. מאיפה להתחיל? היו מאות אנשים במחנה.
פרנסואה, נזכרה פתאום. סופיה הזכירה את האיש שהיה חבר במחתרת וחבר טוב של בעלה. הוא דאג לסופיה לפני שגורשה, והיא סמכה עליו. לילי היתה בטוחה שגם אם לא יעזור לה, לפחות היא תוכל לסמוך עליו שלא יאמר דבר.
למחרת אחרי ארוחת הבוקר היא השאירה את ג'ורג'י עם טנטה שרה כמה דקות מוקדם מהרגיל וחצתה את החצר אל הצד השני של המחנה, בתקווה שתמצא אותו לפני שתצטרך להתייצב במחסן. היו שם יותר שומרים, כולל השומר עם הרועה הגרמני שהתנפל על האסירים כשהיו בדרכם לעבודה. לילי לא היתה שייכת לאזור הזה ובלטה שם. לא היה תירוץ לנוכחותה שם אם יעצרו ויתחקרו אותה.
היא התכופפה מאחורי סככת עבודה, מפוחדת מכדי להמשיך הלאה. "סליחה," אמרה בקול נמוך לאסיר שעבר ליד. "אני מחפשת את פרנסואה."
האיש החווה בראשו לעבר בניין מאחורי המצודה. "הוא עובד במסגרייה."
לילי הלכה בשקט לאורך צד המצודה והקפידה להרכין את ראשה ולא ליצור קשר עין. כשהתקרבה למסגרייה, הגיע מכיוון אחר האיש שראתה פעם עם סופיה. היא קראה בשמו רגע לפני שנכנס. מקרוב ראתה שהוא כבן חמישים, גבוה וגמלוני, עם זקן אפור ופרוע, שמשום מה הורשה לו לגדל.
הוא נפנה אליה. "כן. מי את?"
"אני לילי אבלס. חברתי סופיה שלחה אותי," שיקרה לילי.
ניצוץ של היכרות נדלק בעיניו. "קיבלת ממנה ידיעה?" שאל בלהיטות.
"לא, אבל היא אמרה לי שאפשר לסמוך עליך. שאתה יכול לעזור."
"מה את רוצה? יש לי מספיק צרות משלי."
"לא כאן." היא סימנה לו לבוא אל צד הסככה. "בעלי, בני ואני מיועדים לגירוש במשלוח הבא," הסבירה כשהתרחקו מהאסירים האחרים.
"אני מצטער לשמוע, אבל כך גם רבים אחרים. איך זה קשור אלי?"
"כמה אנשים מבחוץ, לוחמים מאחת הרשתות, מתכננים לנסות לחלץ אותנו מהרכבת."
עיניו של האיש התרחבו בתדהמה. "הם באים לעזור?"
"כן, הם יפרצו לקרון וישחררו אותנו ואת כל מי שיוכלו. אבל הם צריכים עזרה מבפנים. הם אמרו לי למצוא במחנה לוחמי מחתרת ולבקש את עזרתם."
"את מבינה שכמעט בלתי אפשרי לעשות את זה בלי צבא קטן?" אמר פרנסואה בקדרות. "כמה אנשים יש להם? הם יביאו רובים? מה התוכנית?"
לילי נותרה חסרת אונים ולא ידעה איך לענות על שאלותיו הרבות. "אני... אני לא יודעת," גמגמה. "הם רק ביקשו ממני ליצור קשר איתך ועם האחרים בתוך המחנה כדי שנוכל להתכונן."
"מה את צריכה?"
"אנחנו צריכים לאסוף כמה שיותר כלים שנוכל להשתמש בהם. כל מה שנוכל למצוא כדי לפרוץ מהרכבת כשיגיע הזמן."
פרנסואה שקל את הבקשה בשתיקה. לילי חששה שיסרב. הוא לא היה מיועד להיות על הרכבת. למה שיסתכן כך למען אנשים שאינו מכיר? "אני יכול לנסות לעזור בזה."
"יש עוד דבר אחד..." היא היססה לבקש. "אמרו לי לגלות באיזה קרון נהיה. אתה מכיר מישהו שאולי יוכל לעזור?"
"אני לא בטוח. אברר. בואי למצוא אותי מחר, ואעדכן אותך."
לילי הבחינה בניק, שצפה בה מעבר לשדה, מהצד הרחוק של המצודה. "אני חייבת ללכת." היא מיהרה להתרחק.
"יקירתי, עם מי דיברת?" שאל ניק כשהגיעה אליו.
הוא כרך את זרועותיו סביבה, והיא היססה. היא רצתה לספר לו על התוכנית בארוחת הבוקר, אבל לא העזה לדבר עליה בחדר האוכל הצפוף. היא חייבת לספר לו עכשיו. התוכנית היתה כל כך מופרכת, שהיא לא ידעה מאיפה להתחיל, אבל ניק חייב לדעת. "זוכר שקיבלנו את צו הגירוש ופניתי להאנה?" הוא הנהן. היא הנמיכה את קולה. "היא והחברים שלה מהמחתרת עובדים על תוכנית לחלץ אותנו מהרכבת."
"מהרכבת?" אמר בספקנות והתרחק ממנה מעט. ספקותיה שלה לגבי התוכנית הדהדו בקולו.
"כן. אנחנו צריכים להתכונן, ואני מאתרת אנשים במחנה שיכולים לעזור בפריצה."
הקמטים בפניו העמיקו מדאגה. "לילי, זה כל כך מסוכן. אם יתפסו אותך, יהרגו אותך. יהרגו אותנו." הוא הטה את ראשו לכיוון ג'ורג'י. "אסור לך להיות מעורבת בזה. את מבינה?" הוא אחז בסנטרה והביט עמוק לתוך עיניה. היא לא ענתה. ניק, שפירש את שתיקתה כהסכמה, נישק אותה פעם אחת על המצח והלך.
אבל כשהלכה לעבודה, אשמה אפפה אותה. היא היתה רוצה לספר לניק יותר על מה שהיא עושה ועל מה שעומד לקרות. היא היתה מצפה ממנו לאותה מידה של כנות, דורשת אותה. היא ניסתה לספר לו, אבל הוא לא הבין, ואם תתעקש, הוא רק יתרגז. הוויכוח היה הסחת דעת גדולה מכפי שיכלה להרשות לעצמה כרגע.
למחרת בבוקר היא חיפשה את פרנסואה בבית המלאכה, אבל הוא לא היה שם. "העבירו אותו למחצבה, לסחוב סלעים," אמר לה אחד האסירים. החרדה גאתה בלילי. האם הוא נענש על שדיבר איתה או על עבירה אחרת? עבודת הכפיים המפרכת תהיה קשה מדי לאדם בגילו.
היא לא יכלה להגיע אליו בקלות במחצבה, שהיתה בקצה המחנה, מעבר לשדה, ושמירה כבדה הוצבה עליה. היא שקלה לחכות עד הערב ולמצוא אותו במרכז המחנה כשיחזור, אבל לא היה זמן.
לילי אזרה אומץ והחלה לחצות את השדה לכיוון המחצבה. היא הרכינה את ראשה אך הלכה בתכליתיות, בניסיון להיראות כאילו היא שייכת לשם. היא היתה אמורה להיות עכשיו בדרכה לעבודה במחסן. העונש על איחור יהיה כבד, והעונש על נוכחותה בחלק של המחנה שאינה מורשית להימצא בו יהיה כבד עוד יותר. אם יעצרו אותה, היא תגיד שעליה למסור הודעה מאחד המנהלים. השקר נרקם בחופזה, וכל מי שיבדוק יגלה במהירות שאין אמת בדבריה.
כשהגיעה לשולי המחצבה, ניסתה לתפוס את מבטו של פרנסואה מבלי למשוך את תשומת לבם של השומרים. לבסוף הוא הבחין בה, התגנב לעברה וסימן לה לפגוש אותו מאחורי סככה. פניו היו לבנות מאבק.
"למה שלחו אותך לכאן?" שאלה.
הוא משך בכתפיו. "למה עושים פה כל דבר שהוא? הם היו צריכים עוד ידיים עובדות. בכל מקרה, אני לא יכול להיעדר להרבה זמן. הצלחתי להגיע לאיש קשר שלי במשרד המחנה. משפחתך שובצה לקרון מספר שתים עשרה."
"והכלים?"
"אני יכול להשיג לך אותם עד מחר. זה לא יהיה הרבה, פצירה, לום, אולי פטיש. אבל זה יותר טוב מכלום."
"תודה." לילי התרחקה מפרנסואה והלכה אל המחסן. היה עליה להעביר את המידע על הקרון להאנה דרך הכובסת, אבל איך? בפעם הבאה ייקחו אליה את הכביסה בעוד שבוע, וזה יהיה מאוחר מדי. עיניה נדדו לספסל של אנהל, שם עמד בקבוק של צבע שחור. באימפולסיביות, היא צעדה לעברו. אם המדים יהיו מלוכלכים, היא תצטרך ללכת לכובסת שוב, מוקדם יותר.
היא הרימה את הצבע ואז עצרה. אם תלכלך את המדים בוודאי תיענש. היא חיכתה עד שכולם היו שקועים בעבודתם ואז הטתה בשקט את הבקבוק וצפתה בתערובת של אימה והיקסמות בצבע המחלחל אל תוך המדים הנקיים.
אחר כך חזרה לעמדת העבודה שלה והחלה לקפל בגדים בראש מורכן. כמה זמן יעבור עד שמישהו יבחין בבגדים?
כמה דקות לאחר מכן שמעה יללה רמה. הלגה מיהרה אל הסל והחלה לקלל. "מי עשה את זה?" איש לא ענה. "כולכם תחטפו מכות ולא תקבלו אוכל עד שהאשמה או האשם יודו." לילי הבינה שטעתה: בכך ששפכה את הצבע בסתר, חשפה את כולם לענישה מתוך נקמה.
"ראיתי עכבר קודם," אמרה. "יכול להיות שהוא הפיל את הצנצנת מהמדף." היא חיכתה שהלגה תחשוף את השקר. כל מכרסם במחנה היה נתפס ונאכל על ידי האסירים הרעבים.
הלגה התקרבה אליה נסערת ותפסה אותה בצווארונה. "בואי איתי. אנחנו חייבות לקחת את המדים האלה בחזרה לכובסת כדי לנסות להסיר את הכתמים לפני שיירו בכולנו." לילי ראתה פחד בעיניה של המשגיחה. אף שהחזיקה בכוח, גם היא היתה אסירה, וכמו יתר האסירות חששה לחייה.
עשר דקות לאחר מכן יצאה לילי לדרך עם סל הכביסה והלגה הזועפת מאחוריה. המשגיחה אחזה בשוט והצליפה בקרסוליה אם התקדמה לאט מדי. "מהר, מהר."
הן הגיעו לכובסת, והלגה הסבירה את מצוקתן. "אני אבדוק מה אני יכולה לעשות. אבל אצטרך להשרות את הכביסה לפחות לשעה." הלגה יצאה.
כשהתרחקה מספיק, פנתה לילי אל הכובסת ושלפה פתק מקופל. "אני צריכה להעביר את ההודעה הזאת לאישה בשם מישלין בקנטינה ברחוב שאן דה מארס בבריסל." הכובסת נראתה מופתעת. "את יכולה לעשות את זה?" שאלה. הכובסת הנהנה לפני שיצאה מהחדר.
הלגה נעדרה זמן קצר הרבה יותר מאשר בביקורן הקודם אצל הכובסת ונראתה כעוסה יותר. לילי חשבה שאולי הגבר שנהגה לפגוש לא היה זמין לביקור הפתע שלה. "הכביסה?" דרשה לדעת.
"אני עובדת על זה, אבל חלק מהכתמים עמוקים ולא יהיה קל להסיר אותם. תצטרכי לחזור מחר לקחת את המדים הנקיים."
"מחר?" גמגמה הלגה. "אבל אנחנו לא יכולות לחכות."
"אני חוששת שאין לכן ברירה." לילי והלגה יצאו לדרכן חזרה בלי הכביסה ובלי העגלה, כך שצעדיה של לילי היו קלים יותר מאשר בדרך הלוך. הלגה דידתה מאחוריה בשתיקה, ורק מדי פעם קיללה.
למחרת בבוקר חזרה לילי אל הכובסת כדי לאסוף את המדים, והלגה בעקבותיה. כשהגיעו לביתה, התקדמה אל הדלת. לרגע, הלגה התעכבה שם ולא התרחקה מיד כהרגלה. לילי תהתה אם ביקורה הכושל לכאורה אצל האלמן אתמול ירתיע אותה והיא תוותר על ביקור נוסף.
לילי נקשה בדלת, והכובסת הכניסה אותה. "המדים מוכנים, חוץ מזוג אחד שלא הצלחתי להציל. אני עדיין צריכה לארוז אותם בשבילך." היא הביטה מעבר לכתפה של לילי. הלגה החלה, למרבה המזל, ללכת במורד הדרך. "מסרתי את ההודעה שלך," אמרה בקול נמוך כשהלגה נעלמה מעיניהן. "נאמר לי שהם ישלחו עוד מידע ברגע שיהיה להם."
"תודה."
הכובסת השאירה לה שוב ספל תה לפני שנעלמה בחדר השני. לילי התיישבה ולגמה בהכרת תודה. הדרך לכאן היתה מלחיצה ומתישה, גם בלי המתח הכרוך בשליחת הודעות, והיא ייחלה לסיים עם זה לתמיד.
שנייה לאחר מכן נפתחה דלת הסלון שוב. לילי קפצה, מופתעת שהכובסת חזרה כל כך מהר. "תוכלי לבוא איתי?" שאלה האישה. "אני צריכה להראות לך משהו על אחד המדים."
לילי הלכה אחריה בחשש שלא הצליחה להסיר את הצבע ושהלגה תכלה בה את זעמה. אבל הכובסת הובילה אותה דרך המטבח, על פני ערימת המדים המקופלים והחוצה מהדלת האחורית של הבית. היא הצביעה על סככה קטנה.
"אני לא מבינה."
ואז, כשהביטה מעבר לחצר, פלטה נשימה חדה. בסבך ליד הסככה עמד מטיאו.
"ששש..." לחש, קולו בקושי נשמע ממרחק. היא פתחה את פיה לומר משהו, אבל הוא הניח אצבע על שפתיו וסימן לה להתקרב. היא הסתובבה לאחור וגילתה שהכובסת נעלמה. היא הביטה ימינה ושמאלה כדי לוודא שאין שם איש ומיהרה אליו.
"לילי," אמר, קולו חנוק מרגש. "את בסדר?"
היא לא ידעה איך לענות על שאלתו. שום דבר לא היה בסדר. הוא בחן אותה וכמו חיפש סימני פציעה או נזק. היא התביישה במדיה הקרועים, בשערה הדביק ובעורה, שהיה מכוסה בלכלוך. הבל פיה היה חמוץ כי לא צחצחה את שיניה ימים רבים. הוא שתה אותה במבטו והיה נדמה שאינו מבחין בדבר מכל אלה. כשאחז בידה, הרשתה לעצמה ליפול לזרועותיו ולמצוא לרגע מחסה ונחמה בחיבוקו החם. "כל כך דאגתי לך," אמר והצמיד את ידיו ללחייה, כאילו בודק שהיא אמיתית ושלמה.
היא הביטה בו בתקווה. "איך מצאת אותי?"
"שמעתי שנבחרת ללכת אל הכובסת. הייתי בא קודם, אבל אז לא ידעתי איפה את ואיך אוכל להגיע אלייך בבטחה."
"גם עכשיו אנחנו לא בטוחים. אם הלגה, המשגיחה, תחזור ותראה אותך..."
"הייתי צריך לדעת שאת בטוחה. הלוואי שהייתי יכול לעזור יותר."
"אתה מנסה לחלץ אותי. מה עוד אני יכולה לבקש?"
"נפגעת?"
היא הסיטה את מבטה, נבוכה מהשפל שאליו הגיעה בשבועות שחלפו מאז ראה אותה לאחרונה. "אני בסדר. אבל התוכנית הזאת... איך היא יכולה בכלל להצליח?"
"היא חייבת." הייאוש בקולו הדהד את ייאושה שלה. "אנחנו עושים הכול כדי שהיא תצליח."
לילי היתה יכולה לעמוד שם לנצח עם מטיאו, אבל השעון תקתק, והלגה תחזור בקרוב. "אני חייבת ללכת."
"לילי, חכי. את בחוץ עכשיו. אנחנו יכולים לעזור לך להסתתר ואז לחלץ את משפחתך."
היא שקלה זאת לרגע. האם הוא באמת מציע שהיא פשוט תעזוב? "מטיאו, זה בלתי אפשרי. אם לא אחזור, רבים ישלמו בחייהם, וניק וג'ורג'י יהיו הראשונים. אני חייבת לחזור."
"פשוט תלכי מכאן?" שוב, אמרה שתיקתו.
היא היתה צריכה להסתובב וללכת. אבל כמו פעמים רבות כל כך בעבר, לא היתה מסוגלת. "מטיאו, בבקשה אל תעשה את זה."
"לפחות חכי עוד כמה דקות. בבקשה."
היא היססה ונקרעה בין רצונה לעצור את הזמן ולהיות עם מטיאו, אולי בפעם האחרונה, לבין הידיעה שבכל דקה נוספת היא מסכנת את בעלה ואת בנה. "רק עוד רגע אחד," נכנעה. היא הרשתה לעצמה להישען על חזהו, והוא הניח את ראשו על ראשה. היא שאפה את ריחו וייחלה שהזמן יעמוד מלכת, אך ידעה שבכל רגע נוסף הם מסתכנים בגילוי.
"אני אהיה שם בלילה שנפרוץ לרכבת," אמר מטיאו.
היא לא יכלה לשאת את המחשבה שיצא למשימה, שנראתה לה כמשימת התאבדות. "גם האנה?" הוא הנהן. "לא, אסור לה. היא צריכה להשאיר את זה ללוחמים."
"אבל היא לוחמת. היא יוצאת דופן."
"נכון. ובכל זאת, לפעמים הייתי רוצה לחזור אחורה ושהיא לא תגיע לבלגיה," התוודתה לילי. היא ניסתה לדמיין איך היו נראים חייה. היא לא היתה נעצרת, ניק וג'ורג' לא היו נעצרים. "זה נורא?"
"זה מובן. אבל היא מתחרטת עמוקות על מה שקרה. ומאוד אכפת לה ממך."
"וגם לי ממנה." לילי פגשה את מבטו ישירות. "יש לך רגשות כלפיה, נכון?"
"כן." הוא הסיט את עיניו. לילי לא רצתה שיהיה לה אכפת. היא היתה נשואה ובקושי היתה לה הזכות, אבל בכל זאת חלפה בה דקירה של קנאה. מטיאו המשיך. "זאת אומרת, היו לי. לפני שראיתי אותך שוב. איך אני אוכל להיות עם מישהי אחרת?"
לילי אחזה בידו ומעכה אותה בחיבה. "בבקשה," אמרה. "תאהב את בת דודתי. מה שחלקנו היה רק זיכרון. עם האנה יש לך סיכוי לאושר. איתי לא." היא חיכתה שיתווכח, אבל הוא שתק. "אתה חייב ללכת. הלגה תחזור בכל רגע."
"אני יודע. אבל אני לא רוצה לעזוב אותך שוב."
לילי פנתה אליו פעם אחרונה. "אם יקרה לי משהו, אתה חייב למצוא את הבן שלי ולהציל אותו." היא רצתה לומר עוד, אבל לא היה זמן.
"אני נשבע." קולו היה נחוש. "ואם יקרה לי משהו, רק תזכרי. תזכרי את הלילה שלנו בז'רדן."
מטיאו התייחס ללילה היחיד שבילו יחד בצעירותם, כשתכננו לברוח והיא התמסרה לו. היו להם רק כמה שעות גנובות לפני שהגורל הפריד ביניהם. זמנם יחד עכשיו נראה כמו סיפור חוזר אך חולף, ונדמה שלעולם לא יהיו קרובים יותר למצוא שוב את דרכם זה אל זה. היא רצתה להישאר במקום ההוא, לפני שהחום ידעך והיא תחזור לנצח לקור. אבל היו אנשים שסמכו עליה. בעל ובן. היא לא יכלה להתעכב.
"אני לא אשכח," הבטיחה, ואז הלכה בנחישות בחזרה לביתה של הכובסת.
כשהיא והלגה חזרו למחנה, לילי מסרה את הכביסה וחזרה לעמדת העבודה שלה. היא היתה צריכה לפגוש שוב את פרנסואה, אבל לא היתה דרך לעשות זאת באמצע היום בלי למשוך תשומת לב.
לבסוף, כשנשמעה הצפירה שסימנה את סופו של יום העבודה והעובדים האחרים במחסן החלו לחזור אל הצריפים, לילי חמקה מהדלת האחורית. היא הביטה לכיוון המסגרייה, בתקווה שלפרנסואה הותר לחזור לעבוד שם לאחר יום במחצבה, אבל אז, במרחק של כחמישים מטרים ממנה, הבחינה בבודן. גופה התכווץ כשנזכרה בניסיון התקיפה שלו. האם הוא בא לכאן כדי לנסות להתקרב אליה שוב, או שפשוט היה בסיור? בלי לפגוש את מבטו, היא נסוגה לתוך המחסן ונצמדה לקיר, עד שנעלם.
כשהיתה בטוחה שהלך, היא התגנבה שוב מהדלת האחורית והחלה ללכת לכיוון המסגרייה.
היא הציצה פנימה, ולשמחתה הוא היה שם והיה לבדו. היא נכנסה. "הגעת מאוחר," רטן.
היא שקלה לספר לו על המפגש עם בודן שרצתה למנוע, אבל ויתרה. "יש לך את הכלים?"
פרנסואה ניגש לארון שמאחורי שולחן העבודה והוציא מכיסו מפתח קטן, פתח את הארון והרים את תחתיתו. תחתיה נחשף תא סודי. היא ראתה שיש שם קומץ פריטים: מברגים, פטישים ומסור קטן.
למראה הכלים, נבהלה פתאום. היא חששה לא רק לעצמה אלא גם לפרנסואה, שסיכן הכול כדי לעזור לה, אף שהוא עצמו לא היה יכול לברוח. "למה?" שאלה אותו. מאבק קשה ומסוכן כל כך מוטב בוודאי להשאיר לגברים צעירים יותר.
"את מתכוונת, למה אני נלחם בגילי?" מבטו הצטעף כשנזכר. "כשהגרמנים הגיעו לכפר שלנו, הם נעלו את כל הנשים והילדים בבית הכנסת והציתו אותו. אשתי, בתי ונכדַי נהרגו כולם." קולו רעד.
בטנה של לילי התכווצה. "אני כל כך מצטערת." המילים לא נשמעו מספקות. מה שקרה למשפחתו היה הסיוט הגרוע ביותר שלה ומה שהיא ניסתה למנוע ממשפחתה שלה.
"אני נלחם למענם. כדי שכשאגיע לסוף ימי ואראה אותם שוב, אוכל לומר להם שעמדתי על שלי. אם אוותר עכשיו, כל מה שאיבדתי יהיה לשווא. או שאולי פשוט אין לי עוד בשביל מה לחיות." הוא השתתק לרגע.
לילי הביטה בכלים בספקנות. "אני לא חושבת שכדאי שאקח את כולם עכשיו," אמרה. "יש שומר שעקב אחרי בעבר והוא ראה אותי באה לכאן."
"עדיף לא להסתכן," הסכים. "לכי לעבודה כמה דקות מוקדם יותר מחר, ואני אגניב לך אותם." לילי מיהרה ללכת משם, להוטה לחזור למשפחתה.
למחרת בבוקר ביקשה מניק שייקח את ג'ורג'י לטנטה שרה והגיעה לעבודה כמה דקות מוקדם מהרגיל. היא הביטה מהחלון לכיוון שממנו היה פרנסואה אמור להגיע. אבל השדה היה ריק ופרנסואה לא נראה בשום מקום. היא חיכתה בחרדה. בעוד כמה דקות יגיעו העובדים האחרים, והיא לא תוכל לקחת ממנו את הכלים באין רואה. היא יצאה מהדלת האחורית. הוא עדיין לא הופיע. היא לא ידעה אם טעתה בשעה או שמשהו מעכב אותו. הוא לא היה מחמיץ פגישה כזאת ללא סיבה.
היא שמעה רעש מהצד השני של המצודה, קרוב לחצר המרכזית. בתחילה חשבה שאלה רק האסירים המתאספים למסדר. אבל בדרך כלל הם היו שקטים ומדוכאים. היום הקולות היו רמים ונסערים. היא מיהרה לעבר החצר.
כשהתקרבה לשם, הופיעה טנטה שרה מעבר לפינת המצודה. היא נראתה כאילו היא רוצה לצעוק אך לא מעזה וסימנה בידיה בטירוף ללילי שתבוא. לילי התקדמה לעברה, ואימה אחזה בה. האם קרה משהו לניק או לג'ורג'י? היא ניסתה להאיץ את צעדיה, אבל המרחק לפניה כאילו גדל, כמו בחלום בלהות שחלמה פעם שבו רצה במקום, חסרת יכולת להתקדם. היא מעדה על בליטה בקרקע, התייצבה והמשיכה הלאה.
"המשפחה שלך בסדר," אמרה טנטה שרה לפני שהספיקה לשאול. גופה של לילי התרפה בהקלה. "אבל פרנסואה..." הוסיפה והובילה את לילי לכיכר.
כשהרימה את מבטה, כבשה לילי צווחה.
גופתו נטולת החיים של פרנסואה היתה תלויה מהגרדום.
-25-
מישלין
מישלין ירדה מהחשמלית סמוך לכיכר והחלה ללכת ברחוב דה אָלֶקסיֵין. גשם קל החל לרדת, והיא משכה מטה את ברדס גלימתה כדי להתגונן מפניו כשצעדה לעבר בית הקפה לָה פלֵר אַן פּאפּיֶה דוֹרֶה. ואז קפאה על מקומה. סמוך לכניסה עמד קצין של הגארד סיוויל, יחידה של המשטרה הבלגית ששיתוף הפעולה שלה עם הגרמנים היה הדוק ביותר. היא תהתה אם הוא מחפש אותה. הרי היתה מבוקשת, ולא היה רצוי כלל שתסתובב ברחובות בריסל. אבל הם לא יוכלו להתקדם במבצע הפריצה לרכבת כל עוד יש בוגד בשורותיהם. היא המשיכה ללכת לכיוון בית הקפה, ורווח לה כשהקצין לא נכנס אחריה.
בית הקפה היה מוסד היסטורי בבריסל, ובשנות העשרים נהגו הסוריאליסטים לפקוד אותו. הקירות, שהצהיבו והצטלקו עם השנים, כוסו ברישומים ממוסגרים ובתצלומים בגוון ספיה. להבות הנרות שדלקו על כל שולחן ריצדו והטילו צללים ארוכים. שאר הלקוחות (שהיו כנראה קבועים) בחנו אותה ובוודאי תהו מה עושה שם לבדה הצעירה הלא מוכרת. בדרך כלל לא היה לה אכפת, אבל עכשיו היה חשוב שתיטמע בסביבה.
היא התיישבה ליד שולחן גבוה סמוך לבר והזמינה אפריטיף. להגיע מוקדם: היא למדה זאת עוד בימיה הראשונים של המלחמה. כך אפשר להתמקם מראש ולא למשוך תשומת לב בכניסה. היא לגמה מהמשקה שהגיש לה המלצר, התענגה על מתיקותו המרירה וסקרה במבטה את בית הקפה. הקהל היה כצפוי בימים אלה: כמה קצינים גרמנים ובנות זוגם וכמה פקידים מקומיים משתפי פעולה.
באחורי החדר צד את עינה קצין גרמני שישב לבדו, ונראה שחיכה למישהו. לא היה בכך כדי לומר שיש לו קשר כלשהו לאיש שחיפשה. היא הסיטה את מבטה. הדלת הצדדית של בית הקפה נפתחה, ודמות מוכרת נכנסה פנימה. פסקל. האם בא לחפש אותה, אולי כדי למסור לה הודעה ממטיאו? היא קמה לקראתו, אבל הוא הסתכל לכיוון אחר, אל הקצין. "גוטן אבנד, גרופנפיהרר הֵלם." כשניגש אליו, צווארון מעילו הקל נפער וחשף צעיף משי בצבע בורדו, שקצהו היה פרוּם באופן שלא הותיר מקום לספק.
מישלין הצליחה סוף סוף לשייך למקומם את סיבי הבד שמצאה ביער ליד בית החווה, ודמה קפא בעורקיה. פסקל היה האיש מהיער, מי שהרג את הטייס. הוא עבד עם הגרמנים.
זעמה התלקח ומיד אחר כך פינה את מקומו לבהלה. אסור שפסקל יראה אותה כאן. היא קמה בפתאומיות, ותוך כדי כך נפל תיקה על הרצפה בקרקוש. ראשו של הגרמני הופנה בחדות לכיוונה. הוא אמר משהו לפסקל, שהחל להסתובב. מישלין מיהרה להרים את התיק, אסירת תודה על כך שתכולתו לא נשפכה. ובכל זאת, היה נדמה שכל העיניים נעוצות בה כשעשתה את דרכה אל הדלת.
"חכי!" קרא הגרמני מאחוריה וקם על רגליו. פסקל ודאי ראה אותה וסיפר לו מי היא. חבל שלא שמרה על קור רוח, שלא העמידה פנים שבאה לשם לפגוש מישהו, אבל עכשיו היה מאוחר מדי.
מישלין התכופפה ויצאה משם, ואז החלה לרוץ. מאחוריה שמעה את צעדיהם של הגברים, שהלכו והתקרבו אליה. בפינת הרחוב עמדה מונית במנוע פועל. היא זינקה לעברה בייאוש, אבל לפני שהספיקה להגיע אליה, מישהו אחר נכנס וטרק את הדלת, והמונית נסעה משם במהירות.
עכשיו רצה מהר יותר וחצתה את הכביש בחוסר זהירות. משאית משלוחים כמעט פגעה בה אבל עצרה בחריקת בלמים וצפרה. מישלין התקדמה בריצה אל תחנת האוטובוס שבפינה, שאוטובוס בדיוק עצר בה. הצעדים מאחוריה התקרבו. בעוד שניות ספורות ישיגו אותה פסקל והגרמני. היא הגיעה לתחנה רגע לפני שהאוטובוס סגר את דלתותיו. כשהחל לנסוע, הגברים רצו אחריו.
הם לא ראו את מישלין, שהתכופפה מאחורי הספסל בתחנה.
שעתיים לאחר מכן הגיעה לקנטינה, שם חיכו האנה ומטיאו במשרד האחורי. היא התנשמה בכבדות מהריצה, מהמתח ומהכעס.
"מה קרה?" שאל מטיאו.
"ראיתי," התנשפה. "זה היה פסקל."
"הכומר?" שאלה האנה בחוסר אמון.
"כומר לשעבר, לפחות זה מה שהוא אמר." מישלין כבר לא היתה בטוחה שסיפר לה את האמת.
"הוא היה עם מישהו?" שאל מטיאו.
"קצין גרמני. בכיר. פסקל קרא לו הלם." עיניה של האנה התרחבו. המשמעות היתה ברורה. "אי אפשר לדעת כמה נזק הוא גרם. אנחנו חייבים לרדת למחתרת עד שכל זה יעבור," אמרה מישלין בנימה מבשרת רעות. "צריך להורות לכולם להישאר איפה שהם." הטייסים הבריטים שהסתתרו במקומות שונים, מפריז ועד למרגלות הפירנאים, גם הפצועים שבהם, יצטרכו להישאר במקומות המסתור שלהם עד שימצאו להם סידור חדש ובטוח יותר. הם ייאלצו להישאר במשך ימים ואפילו שבועות במקומות שלא היו אמורים לשהות בהם יותר מכמה שעות. הרשת כולה שותקה, וכל משאביה היו נתונים בסכנה.
"אבל מה עם בת דודתי?" שאלה האנה. "אנחנו עדיין צריכים לחלץ אותה."
"כל מה שבנינו קרס," התנגדה מישלין. "איך נוכל להתקדם במשימה מסוכנת כל כך?"
"כי פשוט אין לנו מה להפסיד עכשיו, אחרי שכבר איבדנו הכול." האנה אחזה בכתפיה ודיברה בקול רגוע וסמכותי. "נקום מהאפר, נבנה מחדש ונחזור חזקים יותר. אבל לא נוכל לעשות את זה אם נתחבא ונברח. אנחנו חייבים להעביר את המלחמה לשטח של האויב."
"האנה צודקת," התערב מטיאו. "המבצע חייב להתבצע כמתוכנן. איש לא יודע עליו מלבד שלושתנו." שתיקה מתוחה השתררה ביניהם.
"בסדר גמור," התעשתה מישלין. היא בחנה בתשומת לב תרשים של המחנה, ניסתה לחשוב שוב כיצד יפעלו ואיך יוכלו להמשיך, למרות הכול. אבל המשוואות לא הסתדרו, שום תשובה לא עלתה. לבסוף פנתה להאנה. "את תצטרכי לקחת את כלי הנשק שיש לנו כאן ולהעביר אותם למחנה."
היא שלפה קופסת גפרורים ממגירת השולחן והדליקה גפרור. אחר כך הצמידה את הלהבה לקצה המפה והחזיקה אותה מעל סל האשפה, בעודה מתבוננת בנייר הנהפך לגחלים ולעשן עד שנאכל כולו. היא הרימה את תיקה ופנתה אל הדלת.
"אני אחזור בזמן למבצע."
"לאן את הולכת?"
היא שתקה לרגע. המבצע היה חייב להימשך, אבל ראשית היה צורך לנטרל את האיום מצדו של פסקל.
"אני הולכת לתפוס רוצח."
-26-
לילי
לילי עמדה קפואה במקומה ובהתה בגופתו של פרנסואה, שהתנדנדה מהגרדום. בטנה התהפכה, והיא ניסתה להסיט את מבטה, אך לא היתה מסוגלת. האיש שגייסה לעזרתה, ששוחחה איתו רק אתמול, היה תלוי שם, עיניו פקוחות ופיו פעור לרווחה. פניו היו נפוחות ומכוסות חתכים וחבורות טריות, ואחת מזרועותיו השתלשלה בזווית משונה.
"הוא בא לחפש אותך לפני זמן קצר," אמרה טנטה שרה. הם היו אמורים להיפגש במחסן הבגדים, אבל אולי נודע לו שזה מסוכן, והוא ניסה להזהיר אותה. "הוא אמר לי את שמו ושאל עלייך. חיפשתי אותך, אבל כבר הלכת, וכשאמרתי לו, הוא עזב. השומר עצר אותו בדרך חזרה לצד השני של המחנה ולקח אותו. וכמה דקות אחר כך זה קרה." אף שהאישה המבוגרת ראתה דברים רבים בחייה, היה ניכר שהיא מזועזעת מן הברבריות, וקולה היה כבד מיגון.
לילי הבינה, בתערובת של חרטה ואימה, שהיא אשמה במותו של פרנסואה. היא עירבה אותו בתוכנית הזאת, והוא מת משום שעזר לה. סביר להניח שגם היא כבר היתה מתה, אילו הדברים היו מתגלגלים אחרת.
היא הביטה סביב בחרדה ותהתה מדוע בא לחפש אותה שם לפני הפגישה שקבעו. האם ניסה להזהיר אותה מפני משהו? אם הגרמנים גילו מה התכוון לעשות בכלים, ייתכן שהם יודעים גם מה היה חלקה בפרשה. לילי לא ידעה אם דיבר, כמה סיפר ואם הסגיר אותה.
"הכנסתי את הילדים לצריף כדי שלא יראו," אמרה טנטה שרה.
"תודה." אבל ללילי לא היה מושג מתי יורידו הגרמנים את גופתו של פרנסואה, והיא ידעה שמראה הזוועה לא ייחסך מג'ורג'י.
"אסור לנו להתמהמה," דחקה בה טנטה שרה. בלי לומר מילה נוספת, היא מיהרה להסתלק. לילי נשאה את עיניה אל לוחם המחתרת בפעם האחרונה ולחשה תודה חרישית. הוא מת כגיבור, ובכך כיבד את זכרם של בני משפחתו, שנרצחו גם הם באכזריות. לילי לא ידעה אם היא מאמינה בעולם הבא, אבל קיוותה שהתאחד איתם.
היא חזרה לצריף, חוששת שהגרמנים עלולים לתפוס גם אותה. למרות הגופה התלויה לעיני כול, החיים במחנה נמשכו כסדרם, מלבד העובדה שהאסירים נראו חרדים אף יותר מהרגיל. הם נעו במהירות בראשים שפופים כשעשו את דרכם לעבודתם, כאילו פחדו שיהיו הבאים בתור.
לאחר שווידאה שג'ורג'י משחק בעליזות, הלכה לכיוון מחסן הבגדים. מה יעשו עכשיו? בלי פרנסואה לא יוכלו להמשיך בהכנות לפריצה מהרכבת. אך ויתור פירושו היה להשלים עם הגירוש לאושוויץ.
כשהתקרבה למחסן, חלף על פניה גבר שראתה אתמול עם פרנסואה. הוא נענע בראשו, מסמן שאסור להם לדבר, והיא נכנסה למחסן. כמה דקות לאחר מכן נכנס גם הוא והתיישב לידה. שאר העובדים הסיטו את מבטם והעמידו פנים שאינם מבחינים בדבר. למרבה המזל, הלגה לא נראתה בשטח.
"אני ג'ושוע, חבר של פרנסואה." הוא הגה את שמו של המת בכבוד, כמעט בתפילה, ועיניו היו אדומות מבכי. פניו היו צעירות ומגולחות למשעי, והוא נראה צעיר מפרנסואה בשלושים שנה לפחות. ובכל זאת, ניכר מעצבותו שהיו קרובים.
"לגבי פרנסואה..." היא לא מצאה את המילים.
"זה נורא, אני יודע. אבל הוא ידע מה הסיכון שכרוך במה שאנחנו עושים וקיבל אותו על עצמו." מחיר המאבק על החופש היה הסיכון להיהרג בכל רגע.
"אבל מה קרה? כלומר, למה?"
"אחד השומרים עצר אותו. אני חושב שמשום שהוא היה בלי סיבה בצד השני של המחנה." גוש התהווה בגרונה של לילי. "הם מצאו את הכלים שהוא החביא על גופו."
"הם לקחו אותם?"
ג'ושוע הנהן. "את הכול."
"לא!" רוחה של לילי נפלה. הכול אבד. כל הכלים שנאספו במאמץ והיו אמורים לסייע להם בפריצה הכמעט בלתי אפשרית. ובוודאי עכשיו השומרים חושדים שהאסירים מתכננים משהו.
ג'ושוע קם. "אני אדבר עם האחרים ונחליט איך להמשיך."
"להמשיך?" חזרה לילי בתימהון. אחרי שפרנסואה נהרג והכלים הוחרמו, איך יוכלו בכלל להמשיך?
"כמובן," אמר ג'ושוע בחוסר סבלנות. מבחינתו מעולם לא היתה אפשרות אחרת. "אנחנו חייבים לאסוף עוד כלים ולהתחיל להתכונן לגירוש שלכם, אבל אולי נצטרך להשיג כלים חלופיים מבחוץ."
לילי בהתה בחלל הריק ובקושי שמעה את דבריו. "את בסדר?" שאל.
"הם הרגו אותו!" היא התפרצה, כשהמראה שראתה הציף אותה בכל עוצמתו. "הייתי יכולה בקלות להיות במקומו. איך אפשר להמשיך עכשיו?" הייאוש בקולה גבר. "הם הרגו את פרנסואה בגלל הכלים האלה. הם בטח יהרגו את כולנו. אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אם ננסה, כולנו עלולים למות."
"אתם חייבים לרדת מהרכבת אם יש לכם הזדמנות. איזו אפשרות אחרת יש?"
"אולי אם ניסע, המחתרת תצליח לשחרר אותנו מהצד השני," הציעה בקול חלש.
"לילי, לא!" ג'ושוע היסס. "הגירוש למזרח הוא גזר דין מוות. שמענו שאלפי אנשים, קשישים, בלתי כשירים ואפילו ילדים, נרצחים בגז מיד כשהם מגיעים לתחנה. לאחרים מרשים לחיות עוד זמן מה. אבל נראה שהם מתכוונים להרוג את כולנו." אף שמישלין כבר רמזה זאת, כששמעה את ג'ושוע אומר את הדברים מפורשות, בקול רם, הסכנה נראתה לה ממשית עוד יותר. "את מבינה עכשיו למה אסור לכם להגיע לאושוויץ, למה אתם חייבים לרדת מהרכבת? אם לא תעשו את זה, כולכם תמותו בוודאות." היא לא הגיבה. "זאת עדיין התוכנית הכי טובה. את חייבת לסמוך עלי."
לילי בלעה רוק. היא היתה מבועתת ורצתה לזנוח את כל התוכנית. ומצד שני, זאת עדיין היתה תקוותם היחידה לשרוד. היא היתה חייבת להמשיך למען משפחתה. "בסדר. מה אנחנו צריכים לעשות?"
"אנחנו צריכים להעביר הודעה לאנשי הקשר שלך שהכלים שלנו הוחרמו ולקוות שהם יכולים להשיג לנו כלים במקומם."
"הביקור הבא במכבסה יהיה רק בעוד כמה ימים. מה נעשה?" עיניה של לילי נדדו לכיוון הפינה שבה עבד בדרך כלל אנהל. הוא לא היה שם היום, והיא תהתה אם הוא חולה או שמא משהו גרוע יותר קרה. גם אילו היה שם, היא לא היתה מעזה לסכן אותו ולבקש ממנו לשלוח הודעה נוספת עבורה, לא אחרי מה שקרה זה עתה לפרנסואה.
"אני אנסה להעביר הודעה דרך אחד מאנשי הקשר שלנו," אמר ג'ושוע.
"אבל גם אם תצליח, איך הם יצליחו להכניס אלינו כלים?" מוחה של לילי סער לנוכח כל המכשולים.
"אני לא יודע, אבל אנחנו חייבים לנסות," אמר ג'ושוע בקדרות והלך משם.
בסוף יום העבודה מיהרה לילי לצריף. ניק היה שם, לאחר שאסף את ג'ורג'י, וניכר על פניו שהוא יודע על פרנסואה.
ג'ורג'י רץ אליה וכרך את גופו סביב ברכיה כפי שעשה בכל פעם שנפגשו במחנה, כאילו חשב שהיא עלולה להיעלם שוב. "ג'ורג'י, מה קרה?"
"אני לא רוצה שתלכי שוב," אמר בפשטות.
לילי משכה אותו אליה. "אני לא אלך. אני מבטיחה." אבל איך יכלה להבטיח? היא נשבעה שתמות לפני שתיתן שייקחו אותו ממנה שוב.
ניק סימן לה לבוא לפינה כדי שג'ורג'י לא ישמע. היא נחלצה מלפיתתו של בנה וניגשה אליו. "שמעת את החדשות?" שאל.
"על פרנסואה?"
משהו השתנה בהבעתו של ניק. "הכרת אותו?"
לילי הבינה את טעותה מאוחר מדי. אף שניק היה מודע לתוכניתה של האנה לחלץ אותם מהרכבת, הוא ידע מעט מאוד על תפקידה של לילי בתוכנית או עד כמה נעשתה משימתה מסוכנת. היא פחדה לספר לו ששיתפה פעולה עם פרנסואה בדיוק בפעולה שהביאה למותו. אבל ניק לא היה ילד, והיא לא יכלה לגונן עליו מפני האמת ולהסתיר אותה ממנו. "כן. סיפרתי לך שהאנה מתכננת לשחרר אותנו כשכבר נהיה על הרכבת, ופרנסואה אסף בשבילנו כלים כדי לפרוץ החוצה מהקרון. בגלל זה הוא נהרג."
ניק כחכח בגרונו. "אבל למה את חייבת להיות מעורבת?" הוא השתעל פעם ופעמיים, ופניו האדימו מעט.
"אתה בסדר?" שאלה בדאגה.
הוא ביטל את דאגתה בתנועת יד. "אני בסדר. אבל התוכנית הזאת והתפקיד שלך בה... בטח עכשיו, אחרי מה שקרה לאיש הזה, את מבינה למה את חייבת להפסיק. תני לאחרים לתכנן את זה."
"לא, בדיוק בגלל זה אני חייבת לעשות יותר. מישהו חייב לתפוס את מקומו, אחרת לא תהיה לנו תקווה."
"למה זאת חייבת להיות את?"
"כי אני יכולה." איש מהם לא בחר במלחמה הזאת או במצבים שאליהם נקלעו. אבל על כל אחד מהם הוטלה החובה למלא את תפקידו. לא היה מדובר רק בהישרדות, היא הבינה זאת עכשיו. כל אחד מהם היה צריך לחולל שינוי.
ניק השתעל שוב ונראה שהוא מתקשה להסדיר את נשימתו. "אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?"
"כן, זאת רק הלחות כאן." הוא נופף בידו בביטול. "אני לא מוכן לאבד אותך," אמר, והיא תהתה אם הוא מתכוון רק למלחמה. הרגשות שבדרך כלל שמר עמוק מתחת לפני השטח פרצו החוצה, והיא חשה את עומק אהבתו, שתמיד ידעה שהוא חש אך רק לעתים רחוקות ראתה בגלוי.
עם זאת, הוא לא הצליח להסיט אותה ממטרתה. "הפעולה הזאת היא הסיכוי היחיד שלנו לא לאבד זה את זה."
"אם יקרה לך משהו וג'ורג'י יאבד אותך שוב, הוא לא יעמוד בזה." היא ראתה שדאגתו נבעה מאהבה עמוקה.
"בדיוק למען ג'ורג'י אני עושה את זה," השיבה. "אני לא רוצה להיות רחוקה ממנו או ממך, אפילו לא לשנייה. אבל אם לא נעשה משהו, אני אחזיק לו את היד כשנצעד אל מותנו." זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו מהם ביטא בקול את האמת הנוראה הזאת.
"אני מצטער אם אני מנסה לפעמים לגונן עלייך יותר מדי," אמר ניק. "את אדם עצמאי, ואני מכבד את החלטתך לפעול. אם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור, אעשה זאת."
"תודה." היא היתה אסירת תודה על תמיכתו ועל רגע הקרבה ביניהם.
היא ניגשה עכשיו אל בנה, ששיחק במשהו. "מה יש לך שם, ג'ורג'י?" לא היו צעצועים במחנה, ולכן הילדים הכינו לעצמם צעצועים ושיחקו בכל חפץ שהצליחו להשיג. "אפשר לראות?" היא הושיטה את ידה.
הוא הגיש לה את הצעצוע שלו, והיא הופתעה לראות מפתח קטן. המפתח של פרנסואה, זיהתה. "איפה השגת אותו?"
"הוא היה על המיטה כשנכנסתי," ענה ג'ורג'י. "אני יכול לקבל אותו בחזרה?"
"רק לדקה," אמרה. "ואז בבקשה תן לי אותו. אמא צריכה אותו למשהו." בעודה מתבוננת בג'ורג'י משחק, תהתה לילי איך המפתח הגיע לכאן. טנטה שרה אמרה שפרנסואה חיפש אותה בבוקר. אולי הוא הפיל אותו. אבל ג'ורג'י מצא אותו על הדרגש שלהם, לא על הרצפה. פרנסואה בטח השאיר לה את המפתח בכוונה. אולי ניסה לומר לה משהו.
אחרי דקה לקחה את המפתח מג'ורג'י. "תישאר כאן," אמרה ויצאה מהצריף. היא חלפה על פני ניק, שדיבר עם איש אחר לגבי מחלה כלשהי. "אני תכף חוזרת," לחשה לעברו. למראה המבט השואל בעיניו שמחה שלא נאלצה לעצור ולהסביר לאן היא הולכת.
השמש כבר היתה נמוכה באופק מעבר לשער כשהחלה לחצות את המחנה. השטח היה כמעט ריק, למעט כמה אסירים שהיו בדרך חזרה לצריפיהם. כשהגיעה לקצה המצודה, הציצה מעבר לפינה וקפאה פתאום בפחד. כך נתפס פרנסואה, כשהלך למקום שהיה לו אסור להיות בו. אבל היא היתה חייבת לדעת מדוע השאיר לה את המפתח. היא הביטה שוב סביבה כדי לוודא שאיש אינו צופה בה, ואז חצתה את השטח במהירות.
היא נכנסה בזריזות לבית המלאכה, שהיה ריק בשעה כזאת. ריח המתכת והשמן הזכיר לה את פרנסואה, והיא נעצבה. היא הלכה אל שולחן העבודה שלו וכרעה כדי לפתוח את הארונית שמאחוריו. המפתח הסתובב במנעול אבל לא פתח אותו. לבה צנח. האם טעתה כשחשבה שהשאיר לה אותו?
לילי ניסתה שוב ופלטה אנחת רווחה כשהמנגנון נתפס סוף סוף. היא משכה בידית, והארונית נפתחה בחריקה. על הדלת בפנים היתה מודבקת תמונה של אישה וילדה. משפחתו של פרנסואה. היא ניסתה להתעלם מהצריבה בעיניה והתרכזה בפנים הארונית. החלל היה ריק ולרגע חשבה ששלח אותה לכאן בשליחות חסרת טעם. אבל אז העבירה את ידה על תחתית הארונית, וכשחשה ברכס קשה מתחת ללבד, נזכרה בתא הנסתר. היא הרימה את הלבד ומיששה בפנים. היו שם כמה ברגים וחתיכת תיל. שום דבר שעשוי להועיל להם. פרנסואה נשא כמעט את כל הכלים על גופו, ולא נותר דבר.
היא העבירה את ידה על פני התא פעם אחת אחרונה ועכשיו הגיעה עמוק יותר פנימה. ידה נגעה במשהו קשה וקר. אקדח, הבינה בהלם. מעולם לא החזיקה אקדח ואפילו לא ראתה אקדח מקרוב. היא הוציאה אותו משם אותו. הוא היה ישן, בלי ספק, והידית היתה חלודה. היא לא ידעה אם הוא בכלל יעבוד, אבל משהו אמר לה שכן. לילי החזיקה את האקדח בהיסוס. היא לא ידעה איך לירות בו ולא ידעה אם תוכל לעשות זאת. ואם תיתפס כשהיא נושאת אותו, היא בוודאי תיענש, אולי תוצא להורג.
ובכל זאת, לפרנסואה היתה סיבה להשאיר לה אותו. היא הזדקפה, הכניסה את האקדח לכיס ועזבה בחיפזון, ממהרת בחזרה אל משפחתה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
