בסוף השיחה שלנו, שולף ברוך יעקבי את הטלפון ומראה לי את עצמו בתמונת שחור-לבן בגיל ארבע. מכנסיים קצרצרים, רגליים שמנמנות, נעלי בובה עם גרביים, כובע צילינדר מעל פנים עגולות, מכנסיים וחולצה בהדפסי פסים ומשבצות קטנות, ומבט רך אל העתיד לבוא. 55 שנים, שלושה ילדים וארבעה ספרים אחרי - האחרון שבהם "עד שיבוא כלב ים קטן" שבגינו אנחנו נפגשים.
יעקבי (59) גר על הכרמל בחיפה עם בן זוגו, אסף, מוזיקאי ואמן דראג שצעיר ממנו. הם ביחד 17 שנה, והכירו חצי שנה לאחר שבגיל 42 יעקבי יצא מהארון, פרק משפחה, עזב את הבית ובהמשך גם את העבודה כמנהל בית ספר ניסויי בחיפה, וגם שילם באובדן ארוך שנים של הקשר עם בנו הבכור, שחודש בינתיים. כן, הרבה מאוד ימים וכאבים זרמו בין תמונת הילד הקטן לבין הגבר שקרע את הכיסויים ועיבד את האובדנים למילים.
"עד שיבוא כלב ים קטן" (הוצאת שתיים בעריכת מירי רוזובסקי) הוא ספר סיפורים שהקצב שלו חוטף את הנשימה, כאילו הסיפורים נמסרים תוך כדי מרדף, והם מלאי תעוזה וכנות כמעט מטרידה, שנשלחת מליבת הגוף הבוער ומעומק הנפש שמחפשת מנוח.
אשכול נבו אמר פעם שסופר כותב ספר רק כאשר הוא נזקק לו. בסיפור "מכירת החיסול שלך" הכתיבה מתוארת על ידך כמעשה עדות, חבל הצלה.
"הכתיבה הצילה את הנפש שלי. אחרת הייתי משתגע. אדם בארון הוא אדם בלי זהות, בלי עבר. ברגע שאתה מבין שמה שאתה מרגיש לא מקובל על הסביבה, כוח אדיר מוחק ומוחץ אותך ורק אחרי הרבה שנים, במהלך של בלש-ארכיאולוג, אתה מתחיל לגשש אחרי פלאשבקים. וכן, אתה נזכר שבגיל חמש אהבת את אילנית ועשית לאחיות שלך הופעת דראג שבמהלכה לכמה דקות פשוט היית אילנית, עם המגבת ששמת על הראש, אבל מהר מאוד הפסקת, כי הבנת שעשית משהו נורא ואיום. הבנתי שאני בן, ואסור לי", הוא פתאום מדבר בגוף ראשון.
כי אמרו לך?
"לא. הפנמתי את הצו החברתי בלי שאמרו לי שלהיות בן אבל להרגיש בן-בת זה אסור, ומיד חזרתי להיות מי שצריך".
בגיל חמש?
"מאז ומתמיד ידעתי שאני אחר, אבל מה זה האחר הזה לא הבנתי. אני זוכר סצנה של עצמי בגיל צעיר שבה אני יושב על החלון ורוצה כל כך שיצילו אותי כבר מעצמי".
וכיוון שכל כתיבה בנויה מרסיסי זיכרון, לקח יעקבי את רסיס הזיכרון הזה, שאותו הוא מגדיר "טראומטי-אובדני", ובנה סביבו סצנה של גאולה, שבה מי שיכול להציל אותו הוא בחור, נציג העולם הגברי. "בסיפור, הגיבור מרים ראש אל החלון, שם עומד צעיר זר. הגיבור שואל: 'אפשר לעלות'?, נכנס לבית ומגלה לזר שפעם זה היה החדר שלו, וכאן מגיע התיקון כאשר הבחור אומר למספר: 'בוא תיפול, אבל במקום ליפול החוצה, אני אשכב פה ותיפול לזרועותיי'. הזר הוא הראשון שסוף סוף 'רואה' אותו ובסוף הגיבור אפילו יונק ממנו, ומייצר סוף אחר ופואטי, שכמובן גם הוא לא התקיים במציאות".
"כל יציאה מהארון היא טראומה"
שנים אחרי שהודה בפני סביבתו שהוא גיי ועזב את הבית, יעקבי עזב גם את בית הספר הניסויי "עין הים" בחיפה, שאותו ניהל בהצלחה מרובה והביא להישגים כבירים. "הגיע שלב שבו הרגשתי שאני חייב לעשות תיקון עם עצמי, שאני חייב לחרוג מעמדת המנהל ולחזור להיות אותו 'קוקסינל', כמו שקראו לי בילדותי. אחרי 20 שנה הבנתי, שכמנהל בית ספר אני מגיע לעצמי דרך הצלת נפשות של ילדים אחרים, בשעה שהייתי חייב לחזור ללב הפצע שבתוכי דרך זירת הפשע שלי. כבר לא הספיקו לי הילדים שאני מציל ובן הזוג שלי והילדים הפרטיים שלי, הייתי חייב להשמיע את הקול שהדחקתי כילד. הייתי חייב לכתוב".
ספר העיון שלו נקרא "לומדים לשחק - חינוך משחקי כמעשה של חירות" (הוצאת רסלינג) על סיפור השיקום המופלא של בית ספר עין הים. ספר הפרוזה הדקיק והטעון "מושלך", מגולל סיפור אהבה בוטה וסודק לב של נער שעוזב את הבית ומתמכר לחוויות הגוף במחיצתו של נרקומן בשנות ה-70 בחיפה. הספר, שראה אור בהוצאת פרדס, היה מועמד לפרס ברנשטיין וקיבל את פרס שר התרבות לספר ביכורים, ויעקבי, שמכנה אותו "ספר זעם", מגלה שכתב אותו בזמן שהמתין להתקבלותו להוצאת ספרים של "עד שיבוא כלב ים קטן", שרואה אור כעת, במקביל ל"ראשים מדברים", ספר הפרוזה החתרני והאמיץ שכתב לצעירים שנלחמים על זהותם. שטף של יצירה שטעונה בחיפוש אחר השתייכות.
היום אתה שייך? למי בעצם?
"היום כבר יש תיקון, יש שייכות, אבל זה לא ייגמר אף פעם. מהארון אתה יוצא בכל יום, בכל פעם שאני מדבר על זה, כשאני הולך לסופר לקנות שוקולדים והקופאית אומרת 'אתה בטח מפתיע את אשתך', ואני צריך או לשתוק, או לשקר, או להגיד: 'אני קונה את השוקולד לבן הזוג שלי'. והבחירה להגיד את זה היא בחירה יומיומית, ואני עדיין חושב שהחלקים לא יתחברו אף פעם, כי כל יציאה מהארון היא טראומה. כי להיות הומו לפני 40 שנה בקרית אתא, זה דבר שאין לך אפילו שם בשבילו. כשקראו לי 'קוקסינל', עוד לא אמרו בכלל 'הומו'. ומה יכולתי אז להגיד לעצמי על הרגשות האסורים, הבדידות והזרות שלא היו לי בשבילם שם? איך נוקבים בשמו של הלא קיים? של מצב שבו אין אתה? זו חוויה מכוננת שהכתיבה היא ניסיון לגשר עליה, אבל היא תישאר לתמיד".
הראשונה שנגעה בפצע הייתה הסופרת המנוחה רונית מטלון, שאצלה למד לתואר שני בספרות באוניברסיטת חיפה. "היא ישבה על השולחן, לבושה יפה, עם מגפי עור והמון שרשראות וצמידים, ואמרה את מה שהיא חושבת, בלי להתנחמד. ודווקא מולה לא פחדתי להיחשף והתחלתי לכתוב מתוך תרגילים שהיא נתנה כאילו אני כבר מחוץ לארון".
כמו אותו כלב ים קטן שבא להתחכך על הסלעים ובהמשך המשפט הלקוח משירה של רביקוביץ', בא והלך - יעקבי נעלם ולא הגיע יותר לאוניברסיטה, עד שמטלון הרימה טלפון ושאלה באופן הכי ישיר: "איפה אתה?" "לא האמנתי שהיא מתקשרת אלי. הייתי אחד מתוך 30 תלמידים ובום, רונית מטלון הסופרת המפורסמת בטלפון ואני אומר לה 'אני לא יכול להגיע', והיא אפילו לא שואלת למה, אלא אומרת לי 'בוא ניפגש'".
בקפיטריה של האוניברסיטה מטלון הייתה בעצם האדם הראשון בעולם שיעקבי התוודה בפניו על השלת העור שהוא עובר. "סיפרתי לה שאני עובר תהליך של יציאה מהארון ולא מסוגל לקחת את עצמי ולבוא לשיעורים, וזה למרות שאצלה לראשונה הרשיתי לעצמי לכתוב את מה שאני עובר", הוא משחזר. ואכן, הסיפור ששמו "אושר" ומבוסס על שני תרגילים שנתנה מטלון בקורס הכתיבה ההוא, מוקדש לה.
היא ידעה שהיא הראשונה שאתה בעצם מספר לה?
"כן. היא ידעה שהיא הראשונה שיצאתי בפניה מהארון, ואמרתי לה שהרשיתי לעצמי להיות חופשי ולקרוא בקול בפני כיתה שלמה, אבל שאין לי כוחות נפש להמשיך להגיע ללימודים. היא ענתה שהיא מבינה ושאחזור שאהיה מוכן. אבל כשהרגשתי מוכן, זה כבר היה מאוחר מידי והיא חלתה. תמיד אזכור את המילים שלה ואת החיבוק שלה ואת זה שהיא אמרה לי 'תשמע, אתה אמיץ'. זה היה עבורי מאוד משמעותי, מאוד חזק, האכפתיות שלה, הטלפון הזה".
ממש כפי שהוא עצמו משמעותי עבור התלמידים שלו, שאותם ליווה 27 שנים במערכת החינוך, מתוכן 20 שנים כמנהל בית הספר בחיפה שאותו קיבל לידיו כשהיה על סף סגירה, והפך אותו למוקד משיכה לתלמידים מכל העיר, בזכות מעבר ללמידה באמצעות משחק בשיטה ייחודי שפיתח.
"באתי לעין הים צעיר ואמרו לי 'תסגור אותו. אין מה לקיים פה בית ספר', ואני לא מוכן לשמוע. מה פתאום לסגור. אני לא באתי לפה כדי לסגור. ואז לצוות המורים ולי עלה רעיון משוגע. אמרנו 'בואו נשחק'. כמו שמשחקים באמת, ונלמד באמצעות משחק".
אז הם התחילו לפתח שיטות פדגוגיה משחקית, הוציאו את התלמידים ללמוד בחצרות, בחוף הים, עד כדי כך שאחרי שנים רבות נוצרה בחיפה מוביליות הפוכה: "במקום שכולם ישאפו ללמוד למעלה, על הכרמל, החלה זליגה של תלמידים מרום ההר אל קו החוף. אפשר היה לראות הורים עורכי דין מהכרמל במפגשים עם משפחות מוחלשות מהשכונה ליד הים, שבהתחלה לא הבינו מה אני רוצה מהם", יעקבי מחייך. יש לו חיוך טוב כזה, רך. "מיתולוגיה כשחפרנו בורות בחוף הים, מתמטיקה למדנו עם איצטרובלים וגם שר החינוך דאז שי פירון שבא לבקר, הצטרף לשיעור האיצטרובלים. אני באתי לבית הספר איש צעיר, נשוי, סטרייט, והפכתי אותו להיות גיי פרנדלי, במובן הקווירי של לפתוח את כל ההגדרות ולפרק את כל הקונבנציות, ולשאול את כל השאלות, באתי להציל נפשות. ולכן התפיסה המשחקית לא הייתה רק פדגוגית, אלא גם רגשית, שלא יקרה לאף ילד מה שקרה לי כשלא דיברתי".
ומה אמרו לך במשרד החינוך?
"הם כמובן הפעילו עלי מכבש של לחצים כדי שאתנהל לפי התקן. אבל מהר מאוד הבנתי שבמשרד החינוך לא מבינים כלום והזזתי אותם הצידה, כדי למנוע את הרעש של ההוראות וההנחתות מלמעלה. ברור שאחרי שבית הספר נחל הצלחות הם התגאו בכך שיש בית ספר ניסויי ולכן שלחו את השר פירון לבקר בו, אבל תוך כדי לא הפסיקו לשאול 'מה עם המיצ"ב'. התעצבנתי. אותי אתם שואלים מה עם המיצ"ב? אני שעומד בשער בכל בוקר לקבל כל תלמיד, שמכיר כל סתימה בפה של כל ילד, שמלמד בכל הכיתות ומכיר את כולם, אני לא אדע מה הציונים של הילדים?".
"הלוואי שהיו לנו דמויות לחיקוי כמו שיש היום"
את היציאה שלו מהארון עשה יעקבי במעגלים, המעגל הראשון היה כמובן המשפחה. "אני ואשתי לשעבר המשכנו להיות הורים תומכים ולהיות שם בשביל הילדים". אבל ליציאה מהארון, הוא מסביר, יש הרבה דפנות. הארון של הסביבה, של העיר שבה אתה גדל, של הבית שממנו באת, במקרה שלו בית שהייתה בו המון הסתרה של זוועות השואה וניסיון להקים משהו חדש, שיחפה.
"אני כילד, רואה ומרגיש את סבתא שלי עם המספר על היד, ומצד שני, היא כל כך אופטימית, איך זה יכול להיות שהיא כל כך אופטימית? ומצד שלישי אם הם לא מדברים אמת על מה שהם עברו, אם הם מנסים להסתיר את הכאב, להסתיר את זה שחיסלו את המשפחות שלהם, איך אני יכול ללמוד לדבר אמת על עצמי?".
אבל הוא למד, ומדבר אמת זכה, והסיפור הנפלא על הסבתא, בספר שלו, שרק היא מרשה לילד הקטן שחלם להיות אילנית להיות מה שהוא רוצה, והסיפור הזה מזכך את הנפש וממרק אותה בדמעות שזולגות לאורכו.
"לכל הומו יש סבתא. אם תסתכלי טוב, את תראי את זה. עבור אותו ילד שמסתובב אבוד בעולם, סבתא שלי, גיזלה, הצטיירה כדמות היחידה של אמת ולמרות שאף פעם לא דיברתי איתה על זה היא הייתה הסלע היציב בחיי. ובסיפור, היא הסבתא שאומרת לנכד שלה 'אינגלה פה תהיה מה שאתה רוצה', ואז שם, במיקרוקוסמוס שהם בונים להם, הילד שר את אילנית ורואה קשת בענן", יעקבי מתרגש וחוזר לעומקי פצע נוסף, לסבא וסבתא שבמציאות חיו חיי עוני מחפירים, שהתפרנסו מעבודות דחק וגידלו את אמא שלו, ילדה שנולדה לשני ניצולים ששתי משפחותיהם חוסלו, ושנישאו נישואי פשרה, כדי להמשיך הלאה, אבל לא באמת הצליחו להשאיר מאחור את הזוועה.
"ועל מטען החרדות הזה אמא שלי נולדה והפכה להיות ילדה הורית שרק רצתה להקים משפחה משלה, ואז מי נולד לה? אני. ילד שמסובב בעולם ואין לו מילים להסביר מי הוא".
בין אם זה להישאר בארון ובין אם להבדיל, לא לספר על זוועות השואה – האם לדעתך חזקת סוד היא משהו שעובר בתורשה?
"את עולה פה על משהו יפה. יש מי שכדי לרצות, כדי לשמח וכדי לעמוד בציפיות של אחרים פשוט הופכים להיות הפוסטר, והנה בפוסטר הזה, אמא שלי קוראת לי 'אוויצר', אוצר, אבל אני? האוצר? מי אני בכלל?", הוא שואל בכאב שעדיין ניכר בו ומכוון לאוייצר, גיבורו של ספרו "מושלך", הנער שמשוטט בחיפה בשנות ה-70 עם מושלכים מנודים אחרים ומחפש מגע. וכיוון שאין לו שפה רגשית, זה הגוף שמדבר, כפי שקורה בסיפורים רבים בספר החדש.
במשך שנים רבות לא רק עם עצמו את המילים הוא לא מצא, אלא גם ביחסים שלו עם בנו הבכור, שניתק עמו קשר מיד כאשר יעקבי יצא מהארון ופרק את הבית. היום, הילד בן 29 והם חזרו להיות בקשר, אחרי 13 שנים שבהם הקפיד לשלוח לו הודעות שבהן שאל לשלומו, ושיתף אותו ברצונו להיפגש עמו. אבל מי שפיתח שיטת חינוך שמאפשרת ומעודדת יחסי קירבה ואמפתיה בבית הספר, לא הצליח בחייו האישיים לייצר עם בנו את הקירבה המיוחלת. עד אשר, לפני חצי שנה, השיב הבן בחיוב להצעה להיפגש.
מה זה אומר לא לדבר עם הילד שלך כל כך הרבה שנים?
"זה למשוך שנים את העכבות הרב דוריות של כישלון מתמשך, של היותי אדם שגרם עוול לבן שלו. זה ללכת עם אשמה גדולה מאוד של מי אני ומה עשיתי, עד שאני לא יכול יותר. אני זוכר מקרים שבהם אני נוסע באוטו ואומר לעצמי 'יש פה עמוד תיכנס בו תסיים את הכול תגמור את כל הסיפור או שתעשה משהו עם עצמך אתה לא יכול להמשיך ככה יותר'. כל ילד שהצלתי בבית הספר, שאלתי איפה הילד שלי, שלא דיבר איתי מאז שהוא היה בן 16 ועד שהגיע לגיל 29".
היום כאמור, השניים בתקשורת מלאה, ויעקבי שפרש מבית הספר לא זנח את השליחות לעזור לאחרים, ובמקביל לכתיבה שאליה התמסר, הוא מתנדב בקו הקשב של אגודת הלהט"ב. "כולם פונים לקו, יהודים ערבים דתיים חילוניים מכל הגילאים, טראנס ג'נדרים וג'נדריות, אנשים שקודם כל רוצים לדבר על זה. אני זוכר אותי בגיל 13 מתקשר לקו החם ומנתק, והיום אני יודע שההשתהות של הפונים בשיחה היא חלק מההתכוננות לדיבור. בגיל 59 חזרתי לקו שאליו התקשרתי כשיצאתי מהארון, ואני עוזר לאחרים", הוא אומר בגאווה גדולה ומוצדקת.
על אסף, בן הזוג שלו, אומר יעקבי שיש לו את האומץ שחסר לו עצמו בגילאים צעירים יותר. "אסף הוא בחור מופנם, אבל היה לו אומץ גדול מאוד צעיר גם לעמוד על במה ולעשות את מופע הדראג שלו ממקום של 'תראו אותי'. זה מקסים אותי. אני רציתי להיות אילנית ולא העזתי, והנה הוא עושה את זה. וזה אומץ וזו השלה והתפרקות מכל מה שציפו ממך כילד. הרי מה הציפייה? ללכת יד ביד בשדרה עם בת הזוג ושמישהו יסתכל עליך. אבל גיי שהולך יד ביד, הוא מיד יחשוב או ירגיש שזה חטא".
9 צפייה בגלריה
"בגדים רגילים הוא מרגיש שהוא מתחפש". ניקול דיכפין (אסף), בן הזוג של ברוך יעקבי
(צילום: אלבום פרטי)
אלא אם כן השרדה היא שדרת רוטשילד בתל אביב.
"בקרית אתא לא היה רוטשילד, לא היה אסי עזר ועברי לידר, הלוואי שהיו לנו דמויות לחיקוי כמו שיש היום. פעם מי שהיה גיי היה נחשב סוטה".
וכן לפוגג עוד יותר את הדעות הקדומות, הקימו הוא ואסף את "דראג בסלון" - הופעות דראג שמתקיימות בסלונים שונים ברחבי הארץ, מול חברים ובני משפחה של מזמין או מזמינת האירוע. "בהופעה משולבים שירים בעלי מסר פוליטי וחתרני על הקיום שלנו כאן ולאחריה יש לגיטימציה לשאול את השאלות הכי עמוקות. אני אוהב לראות את אסף עונה על השאלה האם זו תחפושת. הוא אומר שדווקא על הבמה הוא מרגיש מחובר לחלקים הכי עמוקים בזהות שלו שיוצאים בצורה מאוד נוצצת וטווסית: 'הנה תראו אותנו אנחנו כאן שווים יפים ומיוחדים', ודווקא ביומיום בבגדים רגילים הוא מרגיש שהוא מתחפש".
"מורים במדינות אחרות זו דמות לחיקוי ואצלנו זו דמות לרמיסה"
בצבא יעקבי שירת כטנקיסט, וגם הפרק הזה בחייו זוכה למקום של כבוד בספר, בסיפור על תאונה צבאית שקרתה באמת, כאשר התותח של הטנק נפל לו על הראש וכמעט מוחץ אותו. יעקבי אומר שאולי בתת המודע הוא פשוט רצה שזה יקרה. "זה היה במהלך תרגיל ברמת הגולן, שעת לילה, הטנק שעט, ואני כמפעיל המאג הייתי צריך לומר למפקד 'הצב את התותח', כדי שהוא לא יתנדנד במהלך הנסיעה. אבל לא אמרתי כלום, ירדתי מתחת לתותח, והוא כמובן ירד לי על הראש. בנס ניצלתי".
אני חוזרת לילד ההוא. בכוונה רצית ליפול מהחלון?
"אני חוזר למקרים הספק אובדניים האלה...".
למה אתה אומר ספק אובדניים? הם אובדניים.
"אני לא יודע מה היה שם ולמה לא אמרתי", הוא משתהה. "אני רק יודע שכדי שיהיה לי עבר ואדע מה אני כותב אני צריך שיהיה לי סיפור. ובשביל זה המצאתי את הבית חולים, ואת האח הליצן הרפואי, את חזיון המיטה שניתקת מהמקום שלה, ואת הגיבור שרואה את הסלעים מהשיר של דליה רביקוביץ כשהם נבקעים ואני כמו הסלעים מחכה שיבוא כלב ים להתחכך, מצב שבו לב האבן מרשה לעצמו להרגיש, להגיד לעצמו, הנה, זה אתה, אוהב גברים, וזה בסדר, ואתה יכול שיהיו לך חיים ואתה יכול שהם יהיו טובים. כמה שיוויתי לכלב הים הזה", הוא אומר ומשתהה עכשיו שוב, ומוזג כוס מים.
"אני מאחל לכל אחד למצוא את הזהות שלו, לכן כתבתי את 'ראשים מדברים' (הוצאת טל מאי). זה ספר קווירי לנוער ולצעירים, ספר מלא במוזיקה ובווייב של האייטיז, על חבורת אאוטסיידרים, שמחפשים את הזהות שלהם כאשר כל אחד חולם להיות משהו אחר, סטרייטית, לסבית, דמות של בי, דמות של טראנס, והכול נובע מהרצון שלי לשחזר את הנעורים שלי, את מה שלא היה לי".
את היכולת הזו להזדהות עם האחר לקח כמובן גם לתפקידו כמנהל בית ספר יסודי, כאשר היה ער מאוד לקשיים הגדולים של הילדים בעולם שבו המבוגרים ממהרים, עסוקים ולא פנויים אליהם.
"היום עולם המבוגרים נוטש את הילדים, לא כי ההורים הם רעים או מזניחים, אלא שזה עידן שבו מה שנדרש מהורים הוא כל כך עצום, שהם לא יודעים להתמודד עם הילדים. זה קשה. כמנהל בית ספר ניסיתי לראות את הילדים מתוך הפצע שלי, במובן הזה שידעתי שלכל ילד יש סיפור, יש משהו שהוא מסתיר וצריך לפענח ולהיות שם בשבילו. הרבה מורים יודעים את זה ועושים את העבודה הזו, והיא אף פעם לא מספיקה. זו עבודה של 24 שעות, זה בא לך בחלומות, לפעמים אתה היחידי שנמצא שם בשביל הילד, כי להורים אין זמן, הם בעבודה או לא תמיד יודעים לדבר עם הילדים, ובמובן הזה התפקיד ההורי נמסר למורים".
שנאלצו באחרונה לשבות כדי לשמור על זכויותיהם.
"נכון. אנחנו רואים את החוצפה של האוצר ואת הזלזול של ההורים ואת המנהיגים שלא סופרים אותנו והדיסוננס שביו האחריות והשליחות שלי כמחנך לבין היחס של המדינה אלינו הוא בלתי ניתן לגישור. לכן אני מבין את הזעם של המורים. המון מורים מבליגים על התנאים, ועל המשכורת ומוכנים להסתדר בשם השליחות. האם ההורים מעריכים את זה? את הטלפונים שלא מפסיקים, את השיחות אחרי הלימודים עם היועצת, עם הפסיכולוגית והרווחה ובסוף המדינה יורקת, ומזלזלת בהם, והממסד שאמור לגבות אותם פוגע בהם. איפה נשמע דבר כזה שמורים לא יכולים להביע מחאה. מורים במדינות אחרות זו דמות לחיקוי ואצלנו זו דמות לרמיסה".
יש עתיד למערכת החינוך?
"אני חייב להגיד שכן. יש מורות, מורים, סייעים, מנהלים נפלאים. אנשים שהם משכמם ומעלה, ללא שום קשר להנהגה שיש למעלה. ולכן אני אומר לכל מי שבמערכת, תפטרו ותייתרו את מערכת החינוך ותהיו אתם לעצמכם. אתם כוח גדול, זה המשרד שלא מבין בחינוך", הוא מסכם. ממש כפי שהוא החליט להיות הוא, בכל החזיתות. ורגע לפני שאנחנו נפרדים נדמה לי שאני רואה את הילד הקטן מתמונת השחור לבן, נשען על כתפו, ומחייך.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
