יצירת המופת הספרותית של מרי שלי "פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני" (1818) היא טקסט שמחבר את הספרות הגותית והרומנטית האנגלית של המאה ה-19 עם ראשית המד"ב הספרותי. אלמנטים אפלים של אימה גותית, חוברים לעימות רומנטי-מיתי בין בורא ויציר כפיו, ונתחמים בהרהור מד"ב על אודות האחריות של המדען שבידיו הופקדו כוחות אלוהיים. היצור נטול השם בספרה של שלי הוא מורד כנגד האל שיצר אותו, וכנגד הגזע של "אל" זה. הוא נולד טהור, מפתח בהדרגה רגישויות אנושיות, רוכש שפה ובהמשך אף השכלה של איש תרבות. המראה החיצוני המזוויע שלו מוביל לדחייה אכזרית על ידי בני האדם, ולהתפתחות זעם ודחף נקמה. שלי כתבה את הרומן במבנה אפיסטולרי (שימוש במכתבים בדיוניים) שבו קפטן רוברט וולטון מדווח על עדותו של המדען ויקטור פרנקנשטיין, עדות שבעצמה מכילה את עדותו של היצור. ריבוי פרספקטיבות שמשרת את הדיון הפילוסופי המורכב אותו מציעה שלי לקוראים.
"פרנקנשטיין" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
בין העיבוד הקולנועי הראשון שהופק באולפני אדיסון בשנת 1910 ועד "פרנקנשטיין" (Frankenstein), סרטו החדש של גיירמו דל טורו, נוצרו מאות סרטים שבהם מופיעה הדמות של היצור. הרוב המוחלט של עיבודים אלו היה רחוק מרחק רב מהיצור שבראה שלי ומפרטי העלילה במקור הספרותי. עצם הזיהוי הרווח של השם "פרנקנשטיין" עם המפלצת ולא עם ויקטור פרנקנשטיין – המדען שיצר אותה – מרמז על פער זה.
ניתן להדגים זאת על ידי שרשור לאחור: הפרודיה "פרנקנשטיין הצעיר" (1974) של מל ברוקס מבוססת על דמות המפלצת שגילם בוריס קרלוף בשלושת סרטי אימה של אולפני יוניברסל שהופקו בשנות ה-30. סרטים שבהם עוצב המראה האיקוני ותכונות המפלצת הכוללות את הראש הגדול והשטוח, הברגים בצוואר, הדיבור בנהמות, ההליכה עם הידיים פשוטות קדימה ורמת אינטליגנציה שתוגדר בנדיבות כמוגבלות שכלית התפתחותית קשה. הסרט הראשון בסדרת סרטי יוניברסל (1931) לא היה עיבוד ישיר של שלי. היה זה עיבוד ל"פרנקנשטיין: הרפתקה מקברית" (1927) מחזה שכתבה מחזאית בריטית בשם פגי וובלינג שעיבדה את שלי באופן מאוד חופשי ושטחי. המפלצת אופיינה במחזה כ"בריון גס שיש בו כמיהה של ילד לקבלה והנאה", הרבה יותר דומה לרוב העיבודים הקולנועיים של היצור כ"מפלצת", וסותר מהותית את הדמות הטראגית והמורכבת שיצרה שלי.
מבין מאות העיבודים היו רק שני ניסיונות לשמור על נאמנות לעלילה ולדמות היצור בספרה של שלי. הראשון שבהם הוא "פרנקנשטיין" של קנת' בראנה מ-1994 (שמו המקורי הוא "פרנקנשטיין של מרי שלי"). עיבוד שאפתני ומעניין שנשאר בתלם עד הרבע האחרון של העלילה (חלק הכולל את המראה הבלתי נשכח של הלנה בונהם קרטר מעוותת כ"כלתו של פרנקנשטיין"). העיבוד השני הוא "פרנקנשטיין" (2004) מיני-סדרה של הולמארק שנצמדה באופן מלא לעלילת הספר אבל הייתה חסרת מעוף. הגרסה של גיירמו דל טורו מצטרפת לשתי אלו כעיבוד קולנועי ששומר על לא מעט אלמנטים ואירועים בספרה של שלי, בעודו מנסה לשקף את נטיותיו ומחשבותיו של הבמאי. למרות שזהו אחד העיבודים הבודדים של הרומן שניכרים בו מחשבה וכישרון, יש בו גם פער בין השאיפות והמימוש. חלקו נובע מעיבוד לא מספק של הרעיונות שדל טורו יוצק לסרט, חלקו מחילחול השפעות שטחיות מהתרבות הפופולרית העכשווית (פרנקנשטיין בעל יכולת איחוי וולבורינית וכוח פיזי על-אנושי), ואת חלקם ניתן להניח לפתחו של בית ההפקה - פלטפורמת נטפליקס.
הסרט מתחיל בגרסה דומה לסיפור המסגרת שקיים ברומן. ספינה דנית תקועה בקרח בקוטב הצפוני. קפטן אנדרסון (לארס מיקלסן) מפקד בנחרצות על אנשיו כדי שישחררו את הספינה והם יוכלו להמשיך במסע המתכונן. ויקטור פרנקנשטיין (אוסקר אייזק) מוצא בקרבם מחסה בניסיונו לחמוק מהיצור שרודף אחריו (ג'ייקוב אלורדי - נייט מהסדרה "אופוריה"). הסרט הלא קצר (150 דקות) נחלק לשני חלקים מובחנים: העדות של ויקטור, והעדות של היצור. שימור של אלמנט חשוב במקור הספרותי, תוך החלפת המכתבים באקט ישיר יותר של מתן עדות.
המהלך העלילתי הבסיסי אמור להיות מוכר גם למי שלא קרא את הספר של שלי, אלא רק נתקל בשברים ממנו בעיבודים הקודמים. השאיפה של ויקטור הניצתת מילדות להתגבר על המוות - שאיפה שקשורה למות אימו. לימודי הרפואה שבהם ויקטור מתעמת עם תפיסה שמרנית של מגבלות המדע. כאן עמדת השלילה אינה משויכת למרצה שמרן לרפואה אלא לאביו של הגיבור - הברון לאופולד פרנקנשטיין (צ'ארלס דאנס) שבמקצועו הוא רופא רב מוניטין. כמובן שנדרשת גם דמות שתהיה מושא נשי לאהבתו של ויקטור. בסרטו של דל טורו רגשותיו של ויקטור מעוצבים פחות כאידיאה רומנטית אלא כדחף אובססיבי לשליטה שנובע ממניעים פסיכולוגיים אפלים. המושא של רגשות אלו היא אליזבת הרלנדר (מיה גות') - אישה פיקחית ואנטומולוגית חובבת שמאורסת לוויליאם פרנקנשטיין (פליקס קאמרר), אחיו הצעיר של ויקטור. בלב העלילה ישנו משולש שבו הדינמיקה בין ויקטור והיצור מוגדרת באמצעות היחס המשותף של שניהם לאליזבת.
דל טורו שייך לקבוצה ייחודית של במאים שסרטיהם ממשיכים להדהד את אהבתם למפלצות ילדותם (למשל טים ברטון, ג'ו דנטה ובעיקר פיטר ג'קסון). הדים ל"פרנקנשטיין" של שלי מופיעים בעבודותיו של דל טורו החל מסרט הביכורים "כרונוס" (1992), ובהמשך גם ב"ילדים של אף אחד" (2001) ובסרט הנהדר "המבוך של פאן" (2006). לא מפתיע שהעיבוד ל"פרנקנשטיין" הוא פרויקט שדל טורו חותר לממש כבר כמעט 20 שנה. לא מפתיע שיש המשכיות תמאטית בין הסרט לשתיים מעבודותיו הקודמות.
"צורת המים" (2017), סרטו זוכה האוסקר של דל טורו, עסק באהבת אישה למפלצת אמפיבית רגישה - בהשראת "היצור מהלגונה השחורה" (1954). גם ב"פרנקנשטיין" יש קו עלילתי רומנטי שבו נוצר קשר אהבה בין אישה ליצור (באופן שחורג מהותית מספרה של שלי). אולי זהו דבר שמתקבל על הדעת כשיצור לא מעוצב כזומבי ברמת תפקוד גבוהה אלא כ"חתיכשטיין" גבוה (אלורדי מתנשא ל-196 ס"מ) עם קוביות בבטן ושיער ארוך (זה המפרט שמאפשר להתעלם מכמה צלקות בפנים). אך הקשר בין האישה והמפלצת אינו מבוסס עלילתית באופן מספק - לא החיבור הראשוני בין השניים, ולכן גם לא פוזיציית ה"מאוהבת שתקריב הכול למען האהבה הלא-סבירה". בשונה מ"צורת המים", אין כאן את משך הזמן המאפשר פיתוח הדרגתי ומבוסס של הקשר בין אישה ו"מפלצת".
הסרט השני הוא "פינוקיו" (2022), עיבוד הסטופ-מושן לספרו של קרלו קולודי, שהיה שיתוף הפעולה הראשון של דל טורו עם נטפליקס. בגרסה אפלה זו, דל טורו התווה את דרכו של ילד העץ לאנושיות על רקע מלחמת העולם הראשונה ועליית הפשיזם באיטליה של שנות ה-20. גם ב"פרנקנשטיין" יש זיקה (שלא הייתה במקור הספרותי) בין המלחמה והעיוות המוסרי של המדען ששם עצמו כאל. הדוד של אליזבת, סוחר נשק בשם הנריך הרלנדר (כריסטוף ואלץ), הוא זה שמספק את המימון הכספי הנדרש לניסויים של ויקטור. את כספו הרלנדר מרוויח כסוחר נשק בזמן המלחמה, וגם הגופות שבהן ויקטור משתמש בניסוייו הן של חיילים שמתו בשדה הקרב - רעיון מעניין שהסרט שומט לאחר בריאת היצור.
בסרט הגדוש יש גם מחשבות על העברה בין-דורית של כאב והשפלה. המפלצת האמיתית היא הברון לאופולד פרנקנשטיין, ומערכת היחסים בין האב ובנו תשוכפל באופן שבו ויקטור יתייחס ליצור שכמהה לאהבתו. ישנה גם מערכת יחסים אדיפלית של ויקטור הילד (כריסטיאן קונברי) עם אמו הברונית קלייר פרנקנשטיין, דמות שמהווה את התפקיד השני של מיה גות' בסרט. הבחירה באותה שחקנית לתפקיד האם האהובה ומושא ה"התאהבות" של ויקטור הבוגר מהווה הסבר פרוידיאני לכמיהה המעוותת שלו כלפיה. לבסוף, ההעברה של העלילה לאמצע המאה ה-19, כחצי מאה אחרי עלילת הספר של שלי, מאפשרת לדל טורו לשלב מצלמות ופעולות צילום בעולם הדיאגטי. עיסוק רפלקסיבי בייצוג של הגותי שממשיך עיסוק דומה ומוצלח יותר בסרטו הקודם "קרימזון פיק" (2015). אין ספק ש"פרנקנשטיין" הוא סרט שאפתני הן כעיבוד והן כחזרה לנושאים השזורים בעבודותיו של דל טורו. גם אם השלם של הסרט אינו מלכד באופן שלם את חלקיו הרעיוניים והאסתטיים.
יש להתייחס בקצרה לאלימות בסרט. לא מעט עיבודים ל"פרנקנשטיין" מציגים אלימות מרוככת - בין אם הדבר נובע מיושנו של הסרט (למשל, סרטי יוניברסל משנות ה-30), או בגלל הדרך השחוקה והפרודית של הצגת "המפלצת". לא כך אצל דל טורו. יש לא מעט רגעים ברוטליים כמו חיתוך עצם באמצעות מסור, פעולות אלימות שמפרקת חלקי פנים וכך הלאה. אם יש דבר שמרכך את האלימות הרי שהוא הביצוע הטכני-אסתטי של רוב הזוועות. מה שהיה עשוי להיות בלתי נסבל לצפייה אם היה מושג באמצעות אפקטים פרקטים, הופך ל"מזוויע באופן סינתטי" בגלל השימוש ב-CGI. זאת לא נקודה לזכות הסרט.
החל מיום חמישי "פרנקנשטיין" מוקרן באופן ספורדי בקומץ בתי קולנוע. נראה שזו הפצה שנועדה לצרכי יציאה ידי חובה של נטפליקס הנובעת מהתחייבות חוזית מול דל טורו. בעוד שבועיים הסרט אמור לעלות לפלטפורמת נטפליקס עצמה. לחובבי דל טורו, ולחובבי פרנקנשטיין בגלגוליו השונים, מומלץ לראות את הסרט בקולנוע. האחרים יוכלו, ומן הסתם יעדיפו, להסתפק בצפייה ביתית.
