אקסיות – "אלוהים תודה אלוהים סליחה"
אלבום הבכורה של אקסיות (שחף סיני, נויה קלע ויונתן רוזנווקס) מצטרף בקלות ובטח בלי שום רגשי נחיתות לשרשרת מפוארת של יצירות נויז-ארט-פאנק עבריות, שרק מחסום שפה ובידוד בינלאומי מונעים ממנו להסתובב בפסטיבלים בכל העולם ולקבל ציון של 8.4 ב"פיצ'פורק". הכתיבה הפרועה (לא להחמיץ את "תלמה ילין"), המהלכים המוזיקליים המפתיעים, השירה החולמנית-פצועה של סיני – אין כזה דבר "שיר לא מעניין" באלבום הזה, ואם הוא היה מגיע לאוזניים של קים גורדון היא הייתה בוכה מאושר. אלוהים תודה על האלבום הזה ואלוהים סליחה על הרעש שהוא בשעות לא הגיוניות. עינב שיף
יובל בנאי – "אודיסאוס של הרכבת התחתית"
האלבום שיובל בנאי הוציא לפני כמה חודשים (קצת לפני שהחל ההייפ סביב הסרט של כריסטופר נולאן על אותה דמות אפית), הוא מהתוצרים המהודקים והטובים ביותר בקריירת הסולו שלו מאז אלבום הבכורה מלפני כ-30 שנה. ההפקה המוזיקלית של רונן רוט ובנאי מדגישה כל כלי נגינה ומשלבת אותם לכדי יצירה הרמונית ושלמה. שיתוף הפעולה של הנגנים ניצן בר, שי חזן ודני מקוב בעיבודים מעניק לאלבום תחושה של להקה אורגנית ומגובשת, המנגנת רוק פשוט וקלאסי שעובד מצוין.
בניגוד לדמות המיתית, האודיסאוס של בנאי מציג טיפוס ארצי בעל שאיפות צנועות. השירים נעים בין סיכומי ביניים והנמכת ציפיות, דרך ביקורת חברתית ופוליטית ועד לחמלה ואנושיות עמוקה. ב"אורות העיר" החותם, בנאי שר "בדרך אל ממלכת המתים / מחפש דברים פשוטים". אחרי כמה האזנות לאלבום ניכר שהוא מצא אותם. אמיר שוורץ
תלמה - "כרומנטיקה"
תלמה, בת 26 מתל אביב, היא אחת מיוצרות הפופ שנונו פתחה להן את הדלת. היא לא מפחדת לצחוק על הכול ועל עצמה, בשירי הייפר-פופ קצרים עם השפעות של סופי וצ'רלי XCX. אלבום הבכורה "כרומנטיקה", יצא בינואר האחרון והיא מציגה בו ייאוש מסצנת הדייטינג בתל אביב ואכילת סרטים על אקסים. "בוא לא נקשר, תמיד משהו חסר", היא שרה בפזמון של "בוקר הור". תלמה לא מנסה לצייר תמונה מושלמת כמו משפיעניות בטיקטוק, אלא מודה בבכי בשירותים ובלב "שבור לנצח". ההפקה, בשיתוף מון אימוג'י, מכוונת לבאנגרים לרחבה. ביקום מקביל, "דיסים" היה יכול להיות להיט של דואה ליפה. כרגע היא עוד במחתרת, אבל בדרך להיות ביג. ניצן פינקו
איתי לוי – "13"
בשנים האחרונות הצליח איתי לוי להשחיל לא מעט להיטים לאטמוספירה הישראלית, אבל "13" הוא הפעם הראשונה זה הרבה מאוד זמן שאלבום שלו מותיר את הרושם המיוחד ששמור ליצירה שלמה: כזאת שאפשר לזקק ממנה דמויות, סיפור, מהלך. זה כמובן לא בא על חשבון הסינגלים שהתפוצצו, כמו "3" ו-"6", שחיזקו את מעמדו של לוי בתור אחד מבכירי שבורי הלב בפופ הישראלי. למעשה, האלבום הזה כל כך סוחף ומתגמל שעוד אפשר לסלוח לו על הניג'וס של מספרים במקום שמות של שירים. עינב שיף
הילה רוח - "שחור זוהר"
הילה רוח, כך נראה מהאינסטגרם שלה, לא מאמינה שזה קורה לה באמת. שהיא קיבלה מועמדויות לאלבום השנה ולשיר השנה בתחנות הרדיו, שהיא כל כך מחובקת על ידי המדיה ושיש לה מלא קהל. אחרי עשור כנסיכת אינדי עם קהל מעריצים קטן אך נאמן, "שחור זוהר", שהוציאה השנה, הצליח להביא אותה לקהל חדש - כמעט למיינסטרים. זה סיפור ההצלחה שלה כאמנית שדייקה את המוזיקה שלה לאורך השנים והצליחה להגיע לקהל חדש, אבל זה בעצם סיפור על אלבום מצוין שפוגש את האנשים הנכונים בזמן הנכון. אמנות נוצרת במפגש עם העולם החיצון, ו"שחור זוהר" הצליח לנסח את הרגע הנוכחי ולתת לו צלילים. את הייאוש ממלחמה, הסלמה, מגיפה ומי סופר, את הקנאה במשפיעניות, את הצורך להיות ביחד ולאהוב למרות הכול. זה החיים, וזה לאלתר, והילה רוח הביאה את זה. שירה נאות
ג'נגו – "30 לילות רצוף"
כשחברה של עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, שאלה אותו מה הוא מתכנן ליום שאחרי תערובת אסקוט, הוא ענה "להוציא עשרה אלבומי סולו". יותר מ-30 שנה אחרי אותה השאלה, התשובה הושלמה לפני כמה חודשים. ג'נגו תמיד יצר מוזיקה שנעה בין רוק גיטרות לאינדי רך יותר, תוך נטייה למינימליזם. גם בשמונת השירים המחכים לכם ב"30 לילות רצוף", זהו הבסיס. אלא שהפעם הרכב הנגנים עשיר יותר – והוא כולל לצד ג'נגו על הבס, גם את אסף רייז ואנה רז על התופים, את עומר אליאס שעובר בין הגיטרות לקלידים ולפסנתר ואת אבנר קלמר על כלי הקשת.
ב"טיפוס חיובי", מהרצועות הבולטות כאן, יש פלאשבק לניינטיז הישראלי שמתערבב עם רפרור לפולק-רוק הפסיכדלי של הבירדס. המעטפת העגולה של רבים משירי האלבום, לצד האורחות (דנה עדיני ב"המקום היחיד" וסי היימן בשיר הנושא), הופכות את "30 לילות רצוף" לאחד מהפרקים היותר נגישים בגוף העבודות של ג'נגו. אמיר שוורץ
טדי נגוסה - "מה רציתם"
קצת יותר משבוע עבר מאז שטדי נגוסה הנחית על המאזינים את "מה רציתם". האלבום החדש והמעולה שלו יצא בתזמון מושלם עם הקמיאו שלו בפרק החותם של "זהב שחור", סדרת הדוקו המדוברת של כאן 11 על ההיפ-הופ בישראל. מספיק שבוע וקצת כדי לקבל תזכורת בועטת שטדי נגוסה הוא אחד הראפרים המושחזים שצמחו כאן, מאסטר של פלואו שלא מפחד לפתוח את הפה ואת הלב ויודע להלביש ורסים לוהטים על כל ז׳אנר. "אנ'לא אומן של מחמאה, גם אם יש לי שיט מחאתי", הוא יורה ב"גחלים לוחשות", ברצף שכל רצועה בו שווה האזנה. ד"ש לכל מי שאיבד אותו בדרך, פנו מקום למלא-מלא מעריצים חדשים. עומר טסל
אמונה מחפוד – "אפס ציפיות"
בשנה שבה הסיפור הכי מדובר בהיפ-הופ הישראלי הוא בכלל סדרת טלוויזיה, האלבום של אמונה מחפוד מהווה תזכורת מרעננת וחשובה לסיבה בגללה התכנסנו: כתיבה חדה, שנונה וחסרת פשרות; ביטים שלא יוצאים מהראש; ואם.סי עם תשוקה, חוצפה וכישרון שרוצה להפוך לימון חמוץ ללימונדה מרעננת. אמונה מחפוד, בוגרת רימון בת 24 מאלקנה, היא כל הדברים האלה ויכולה להיות עוד הרבה. עינב שיף
אור אדרי - "הלב הוא משאבה"
אור אדרי היא לא רק הבסיסטית הכי עסוקה בארץ, המנגנת בין היתר בהרכב הפטריקים ומשתפת פעולה עם רם אוריון ויובל מנדלסון. היא גם האמא של אחד מהאלבומים היותר יפים שיצאו השנה - "הלב הוא משאבה", שבו היא תפקדה גם כמפיקה והשתלטה על כמעט כל הכלים, בהם קלידים, סינתים וגיטרות.
במשך 37 דקות "הלב הוא משאבה" נע בטבעיות במחוזות דרים-פופ ענני תוך שהוא משלב בין סאונד אלקטרוני קריר לנגינה חמה וחיה. האלבום מתפקד גם כמעין מפגש חברים עם הופעות אורח של קרני פוסטל, שרון רוטר ומנדלסון, והתוצאה מציגה גיוון סגנוני המזכיר את הניינטיז לצד נגיעות פסיכדליות. מהשילוב בין הטקסטים המינימליסטיים, ההפקה המוקפדת וריבוי המשתתפים נולדה יצירה מגובשת, קסומה ונעימה שלמרות האווירה החורפית העולה ממנה, יכולה לעבוד נהדר גם עכשיו, ובעיקר לגרום לך לרצות להאזין לה פעם נוספת מיד בתום ההאזנה הראשונה. אמיר שוורץ
דנה זי - "לא רוצה לעבור לברלין"
"עוד חבר עזב אותי עכשיו, עוד חבר אמר לי 'אין מצב', עוד אחד אמר 'להתראות', שאין לו פה עתיד ופה לא רוצה לחיות", שרה דנה זי בשיר "לא רוצה לעזוב לברלין" שיצא לפני כחודשיים. הזמרת והמפיקה האלקטרונית מספרת שהיא רואה את החברים שלה מאמצים לעצמם חיים חדשים מעבר לים, אבל מסבירה שהיא לא בעניין. "אני לא אוותר, יכול להיות פה טוב יותר", היא מתעקשת. בשיר הזה יש עצב על כל מה שאיבדנו - בין השאר, לפי ynet מדובר בקרוב ל-270 אלף ישראלים שעזבו בשלוש השנים האחרונות - אבל יש גם תנופה, הומור ותקווה, והפקת הייפר-פופ סופר מרעננת. ניצן פינקו
נעם רותם - "אופק רחוק"
בניגוד לאלבומיו הקודמים שאופיינו כרוק גיטרות רזה א-לה לו ריד, או רוק דרכים סוער עם השפעות ברורות מברוס ספרינגסטין של האייטיז, "אופק רחוק", האלבום המאוד יפה שנעם רותם הוציא השנה מתאפיין בנוכחות בולטת של פסנתר ובלדות עדינות, בהפקתו ובנגינתו של דניאל ליבר.
כשתוהים מדוע הפסנתר כה נוכח לאורך הפרק המוזיקלי הזה במסע של רותם, מגלים שייתכן והתשובה נמצאת בשיר השביעי "נוסיאנ'ס" המתאר מין חלום המתרחש כשברקע מתנגנת יצירה של המלחין הצרפתי אריק סאטי. "אופק רחוק" נע בין תחושת סוף ועצב לבין כמיהה לתקווה, שבאים לידי ביטוי בשירים כמו "גיומר", "הים שלך שם" ו"זה ייגמר בדמעות" המרפרר לשנות ה-80. לצד הפסנתר המוביל, ניתן למצוא כאן גם הברקות גיטרה ונגיעות ויולה ב"איפה היא עכשיו", והוא נחתם במבט מפוכח ואופטימי בשיר "סיכוי אחרון". אמיר שוורץ
תנשמת – "תנשמת"
לשירים היפהפיים של האחיות רננה וליבה נאמן יש את הריח של יער לא גדול מדי אחרי גשם לא חזק מדי, כזה שאפשר לשוטט בו בין עופות וזחלים ולהרגיש איך המציאות והדמיון מתערבבים. האופן שבו השתיים מחברות את הנגינה בכלים כמו נבל (רננה) וכינור (ליבה) לסאונד אלקטרוני נגיש מזכיר את שיתוף הפעולה של קרני פוסטל וחיים לרוז בהרכב ביקיני וכמובן הרכבי אייטיז שעליהם התבססה הקלישאה של "מוזיקה חורפית". ובכן, האלבום של תנשמת יצא בשיאו של אוגוסט וגם בדצמבר הוא ימשיך להיות פרח שחור ומכשף. עינב שיף
נטע ברזילי – "סרנדה"
אחרי שנים שבהן נטע חיפשה את דרכה המוזיקלית, כזו שתתעלה על אותו פופ שטחי וכובל שליווה אותה מאז הזכייה ההיא באירוויזיון, הגיע אלבום שיש בו רק שבעה שירים ואורכו אינו עולה על 22 דקות, ועם זאת הוא מסמן מפנה משמעותי בקריירה שלה. "סרנדה" עוסק בהתמודדות עם פוסט-טראומה ובפרידה של ברזילי מבן זוגה לשעבר, גיא רפאל, על רקע ההחמרה במצבו בעקבות נפילת חברו רס"ר גלעד מולכו ז"ל.
בשירים כמו "לבד לבד לבד", "סיבובים" ו"גם זה יגיע", ברזילי שוטחת בכנות רבה את כאביה ומצוקותיה, ומעניקה קול לאלפים רבים הממשיכים להתמודד עם קשיים דומים מאז פרוץ המלחמה. ההישג המוזיקלי נרשם הודות לשיתוף הפעולה הנכון עם עילי אשדות ואחרים. הפופ המוקדם שברזילי עשתה בתקופת TOY, מפנה מקום לאלקטרוניקה רכה, לבוסה נובה ולוואלס, המרכיבים יצירה בוגרת וחשובה באמת. אמיר שוורץ
