בוועידת "מחברים את השברים" של ynet ו"ידיעות אחרונות", בשיתוף מרכז זלמן שז"ר, התכנסו עיתונאי הקבוצה - חן ארצי-סרור, רתם איזק, עמיחי אתאלי ועודד שלום - כדי לשוחח עם המנחה שרון כידון בנושא שכבר יותר משנה, מעסיק את כולנו: מה הלאה? לאן מועדות פנינו? לאן מועדות פני המדינה והציונות - הכוח שהביא ליצירתה, הכוח שהניע אותה ב-78 שנותיה - אחרי קו השבר הנורא של 7 באוקטובר?
ועידת מחברים את השברים - פאנל פרשנים מיוחד - ציונות 2025
(צילום: סנטרל הפקות)
הסדקים, טוענת איזק, כבר היו שם לפני 7 באוקטובר. "בהתחלה באמת הייתה את ההתגייסות המדהימה שרק החברה הישראלית יודעת לעשות", היא אומרת, "ואין כאלה בעולם. פשוט הסתכלתי ואמרתי, 'אין על המקום הזה. אני משוגעת על המקום הזה. באמת'. אבל זה מקום כואב, ובמשפחה, כשאת אוהבת, את גם כועסת, את גם לפעמים רוצה לקחת מרחק בשביל להבין בכלל מה, יחסינו לאן".
עבור איזק, סוגיית החטופים היא שמציפה את הסדקים הללו על פני השטח - סדקים שכבר הפכו לשברים של ממש. "זה דבר שמאוד כואב לי, קודם כל כאמא. זה ממש נוגע לי בשפה שהיא בעיניי השפה העתיקה בעולם, שכמעט כולנו מדברות אותה. זה לא משנה בכלל מאיזה מגזר אנחנו מאיזו, זה לא משנה. זה כואב לי שיש אנשים שיכולים לראות את עינב צנגאוקר ולקרוא לה במלא שמות אחרים חוץ מ'אמא לביאה', חוץ מ'אני מבינה אותך'. אני גם הייתי פועלת ככה, אם היו נוגעים לי בילד. אני לא צריכה להסביר פה לקהל אפילו מה האמהות עושות כשיש איזה עניין בגן או עניין עם המורה. יש פה, אני מלווה אמהות קצת אחרי ה-7.10, באמת סיפורים שלא חשבתי שאני אספר אף פעם, שאני איאלץ לספר. אמהות ואבות שמחפשים את הגורים שלהם. זה מה שזה.
"ובעיניי אין פה מורכבות", היא ממשיכה, "יש פה שחור ולבן. יש רע מול טוב. דברים שאסור שיקרו לבן אדם בחיים האלה ולמדינה ולחברה ולאומה חפצת-חיים".
ארצי-סרור, מצידה, כופרת בטענה שהחברה הישראלית מקוטבת באופן בלתי-הפיך. "למעשה, אל מול חברות מערביות אחרות, אנחנו חברה לא כל כך מקוטבת", היא מדגישה. "לצורך העניין, בארצות הברית כשאדם מגיע לגיל קולג', הוא לוקח מטוס לאוניברסיטה שהוא בוחר והוא יגיע לפגוש את המשפחה שלו אולי פעמיים בשנה בחגים. וכל מי שמכיר אמריקאים יודע שהסיכוי שיש להם חברים או משפחה שמצביעים אחרת מהם, הוא אפס, ממש אפס. בישראל זה לא ככה. אנחנו אולי מדמיינים שאנחנו וילה בג'ונגל, בסוף זאת דירת שותפים די דולפת. כל שבת אנחנו נפגוש את הסבתא הגזענית והדודה המעצבנת והבן דוד ההומו וכו'. החיכוך הזה הוא תמידי.
3 צפייה בגלריה
מימין: רתם איזק וחן ארצי-סרור בוועידת "מחברים את השברים" - ועידת הערבות ההדדית של קבוצת "ידיעות אחרונות" ומרכז זלמן שזר
(צילום: ריאן פרויס)
"כשבמדינות אחרות מדברים על מלחמת אזרחים, פה מדברים על מלחמת אחים כי זה אמיתי", אומרת ארצי-סרור. "כי יש לי אח שחי ביהודה ושומרון ויש לי אח שמצביע שמאל. ונראה לי שחשוב לזכור את הדבר הזה. הבעיה שלנו לדעתי זה שבעשרות השנים האחרונות, ממשלות ישראל לדורותיהן מתגמלות את השבטיות. ככל שאתה יותר שבטי, ככל שאתה החלק היותר-מיליטנטי בתוך השבט, הסיכוי שלך לקבל משאבים, הכרה, מוסדות - גבוה יותר. ובעצם דרך המלך הישראלית הרחבה אבדה לנו".
את אומרת שהדבר הזה מקודם לצרכים פוליטיים?
"בטח, אנחנו רואים את זה. עכשיו אנחנו מדברים על חוק הגיוס. זה לא מתחיל בבקו"ם. מי שרוצה שיהיה פה שוויון בנטל, מבין בהיגיון בריא שהדבר הזה מתחיל בגן הילדים. הוא מתחיל באופן שבו בונים שכונות בישראל. אני גדלתי בניינטיז בנתניה והיה לנו הכל בשכונה - עולים מאתיופיה ומברית המועצות, וחרדים, ופגשנו ערבים מהמשולש, היו מגיעים לשוק בנתניה, והיו לנו משפחות פשע והיו לנו פיגועים. היום השכונות בישראל נבנות בנפרד בהוראה ממשלתית. יש לך שכונות לחרדים, שכונות לחילוניים, שכונות לדתיים-לאומיים, אבל איפה הם אמורים להיפגש? גם בצבא הם יעברו את אותה הפרדה ביחידות, אם הם בכלל יגיעו לצבא. איפה הילד שלומד בישיבה קטנה יפגוש בכלל דגל ישראל? יפגוש המנון?
"אם יש משהו שאני הבנתי אחרי ה-7.10 זה שאנחנו חייבים להחזיר את דרך המלך הישראלית המשותפת", מסכמת ארצי-סרור, "זה לא אומר לוותר על הזהות שלנו, זה לא אומר לוותר על השבט שלנו, זה פשוט אומר שאם בכל אחד מאיתנו יש נפש ממלכתית ונפש שבטית, בואו נזין את עצמנו בפחות ג'אנק פוד".
לדעתו של אתאלי, השבר של 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו הוציאה וממשיכה להוציא מאיתנו את האמת שלנו. "כמו כל אדם ששמים אותו במצב קצה, חטפנו את כאפת חיינו שלא יכולנו לדמיין בכלל. הכל עולה, הכל עולה. סוגיית הגיוס החרדי, ששנים מתגלגלת פה, פחית במורד הרחוב שהפוליטיקאים מגלגלים. המון דברים מסוגים שונים צפו ועלו - ואני משוחד כלפי הציונות הדתית. גדלתי בתוכה ואני עדיין רואה בעצמי בן, ממשיך שלה לגמרי. היא התגלתה במלוא תפארתה".
לטענתו, מה שהמלחמה עושה בין היתר זה לאפס אותנו, לסדר עבורנו את סדרי העדיפויות. "אנחנו באירוע קיומי שחיינו נמצאים בסכנה, אבל אנחנו גם באירוע שעם כל הכאב אפשר לצמוח ממנו ולגדול ממנו. ולשמחתי הרבה, הרבה מאוד אנשים בישראליות - אולי בשונה ממה שהרבה פעמים, אנחנו כעיתונאים לא שמים עליו את הזרקור - בוחרים בצמיחה, בגדילה, בהתפתחות, בטוב".
3 צפייה בגלריה
חברי פאנל "ציונות 2025: לאן צועדים מכאן?" בוועידת "מאחים את השברים"
(צילום: ריאן פרויס)
גם עודד שלום, כמו ארצי-סרור, רוצה להתמקד בנושא השבטיות בחברה הישראלית. "יש מקום אחד שבו באמת נשאר כור היתוך וזה הצבא. זה המקום היחידי שאנחנו באמת מתחברים ואתה רואה את החיבור הזה. אתמול הייתי במחנה פליטים ג'נין. הצטרפתי לכוח של יחידה של חטיבת 'כפיר'. אז מפקד היחידה הוא מבית שאן. הוא גדל בפריפריה והוא מסתלבט על אחד ממפקדי הפלוגות שהוא תל אביבי, גולש שרק מחכה לצאת הביתה. מ"פ המפקדה הוא בחור עם פאות והוא חרדי מחסידות בעלז שהיא במרכז תל אביב. הוא גדל ברוטשילד אבל הוא חרדי שעשה איזו שבירה קצת מהמחנה והתגייס. יש שם איזשהו הווי כזה שכולם ביחד, כיפות סרוגות וחילונים, כולם ביחד. שם אתה באמת רואה את החברה, את הישראלים, את הישראליות הזאת שדואגת אחד לשני, לא משנה מה. והרעות הזו, שהיא סוג של קלישאה, היא אמיתית - והיא עמדה".
שרון: אז איך הופכים את זה לדרך של תקשורת חברתית? איך מביאים את מה שאתה ראית במפגש הזה?
ארצי-סרור: "לא יכול להיות שאחרי ה-7 באוקטובר, הרוב הציוני לא מתאפס על החיים שלו ולא מבין שהבית הטבעי, הפוליטי הוא של כל המפלגות הציוניות ביחד. גם כדי לקדם ביטחון, גם כדי לקדם איזושהי אפשרות של דרך מלך ישראלית וגם כדי לקדם חיים טובים למיעוטים שחיים בתוכנו. היום, בגלל שאנחנו נמצאים בהכרעה של מפלגות מיעוט שהיחס שלהם אל המדינה הוא אחר - לא משנה אם זה החרדים ששייכים לרוב היהודי אבל לא מתייחסים למדינת ישראל כשותפים, או המיעוט הערבי בישראל שהסיפור שלו הרבה, הרבה יותר מורכב - אי אפשר לנהל ככה מדינה. אחרי השבר של ה-7 באוקטובר, אם אין את ההתעוררות הפוליטית הזאת, לדעתי אנחנו בבעיה מאוד גדולה.
3 צפייה בגלריה
לא מתייחסים למדינת ישראל כשותפים. הפגנות מחוץ לכנס בוגרי נצח יהודה בירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"על השאלה שלך מה אפשר לעשות, אני חושבת שיושבים פה בקהל אנשים שהם אנשי חינוך, שאולי עובדים ברשות מקומית, שהם אולי עובדים איפה שיש להם כוח. הם צריכים לחשוב - 'האם ההחלטה שאני קיבלתי היום בבוקר היא החלטה ממלכתית שמשרתת את כלל הקבוצות בישראל, או החלטה מגזרית שמתגמלת שבט אחד?".
איזק: "צריך להבין שציונות אמיתית זו עבודה יומיומית, כמו הסבים והסבתות שלנו שקמו ועבדו. הם עבדו עם הידיים. אנחנו צריכים לעבוד גם עם השכל שלנו, עם הפה שלנו. להבין שכולנו שותפים ומשפחה, וסליחה על הקלישאה, מותר לא להסכים, מותר לכעוס, אבל חייבים לדבר כי אין מה לעשות, כאן אנחנו חיים".
הרצאתו של הצלם זיו קורן
(צילום: סנטרל הפקות)
שלום: "אני מאוד הייתי רוצה להיות אופטימי. אני חושב שדיבורים ואחריות אישית זה דברים סופר חשובים, אבל בסוף מה שקובע את החיים שלנו זה המנהיגות הפוליטית שלנו. כל עוד אין אלטרנטיבה אמיתית עם תוכן, שמציעה חלופה לא רק של אישיות. פוליטיקה זה לא עניין של פרסונה. פוליטיקה היא עניין של תוכן, של מהות, של תביא לי אלטרנטיבה. מה אתה מציע? וכל עוד אין אלטרנטיבה כזו אז אנחנו נשב ונדבר ונגיד מה צריך לעשות, אבל שינוי אמיתי לא יהיה".
אתאלי: "אני חושב שהתהליך שיקרה כאן בחברה, ואנחנו מתחילים לראות אותו, הוא תהליך שיעבוד מלמטה למעלה ולא להפך. החברה הישראלית - כל אחד מאיתנו בכל מקום רואה את זה, כמה שהיא מדהימה. אין מקום כזה ואין עם כזה בשום מקום בעולם, פשוט אין. וברור לי שהתהליך הזה שאנחנו רואים אותו, שנמצא מסביבנו בכל מקום, יבוא לידי ביטוי בכל חזיתות חיינו ויגיע גם להנהגה. זה יגיע גם לשם, ולכן אנחנו צריכים להיות אופטימיים".
