בכל פעם שפרנק לואי בן ה-95 מספר על אבא שלו, הוא בוכה. לואי, שחווה את השואה בהונגריה כילד וכנער, הפך למיליארדר באוסטרליה הודות לחושים עסקיים מפותחים - והמודעות לאופן שבו הוא נתפס על ידי ציבור גדול מן הסתם אינה זרה לו. אין מנוס מלהרגיש שכשלואי מספר על אבא שלו, הוא שוב הופך להיות הילד בן ה-13 שעומד ליד החלון בביתו בבודפשט ומחכה לאבא שלו שיחזור. לשווא.
מתוך "יהודי בגוף ראשון"
(קרדיט: באדיבות קסטינה הפקות)
פנחס יונה לוי נולד בסלובקיה, להוגו ואילונה, זוג יהודי שחי בקהילה קטנה בפילקובו. כשההונגרים כבשו את סלובקיה המשפחה נמלטה לבודפשט. כשהגרמנים הגיעו לבודפשט החליטה המשפחה לברוח לעיירה אחרת. באחד הבקרים יצא הוגו לוי לתחנת הרכבת כדי לבדוק אם ישנן רכבות לעיר מגוריה של אחותה של אילונה. עברו שעות רבות והאב לא חזר. כמה ימים לאחר מכן דפק על דתם אדם שהזדהה כשומר במחנה ליד בודפשט שבו מוחזקים יהודים. הוא החזיק במכתב מהוגו, שבו נמסר שהוא מבקש לשלוח אליו חזרה קצת בגדים ואוכל, והדגיש שהוא מעוניין גם בטלית ובתפילין שלו. בכל שבוע הגיע מכתב נוסף, ובמכתב האחרון דיווח האב שנראה לו שהם עומדים להשתחרר ולחזור הביתה. משפחת לוי שמחה וציפתה, אבל מאז נעלמו עקבותיו של האב.
בהמשך מצאו את עצמם לואי ומשפחתו בגטו בודפשט, ועם סיום המלחמה וכניסת הרוסים למדינה החליט לואי לעלות לארץ. בישראל הוא שירת בגולני ועבד עד שהחליט להצטרף למשפחתו, שהיגרה בינתיים לאוסטרליה. שם הוא ייסד רשת קניונים מצליחה בשם "ווסטפילד" והתעשר. 45 שנים מאוחר יותר, נתקל בן משפחתו של לואי באדם שטען שהוא יודע מה קרה לאביו. רק אז, כשהוא בעשור השישי לחייו, נודעו ללואי נסיבות מותו של אביו: הוגו לואי עמד על רציף הרכבת באושוויץ ונדרש על ידי חיילים גרמנים להשליך את החבילה בה היו התפילין והטלית שלו אל הרציף. הוא סירב. שלוש פעמים השליך חייל גרמני את החבילה על הרציף ושלוש פעמים הרים אותה האב. אחרי הפעם השלישית החייל הכה אותו למוות.
"זה עדיין כואב לי עכשיו. תראי אותי. אני איבדתי את אבא שלי", הוא אומר בראיון ל-ynet מביתו שבתל אביב. "זה כואב לי כמעט יומיום, וזה היה לפני 75 שנה או יותר. היום אנחנו יודעים שהוא הקריב את עצמו מפני שהוא לא יכול היה לתת להם את התפילין והטלית. אמא שלי גם הייתה יהודיה צדיקה. כשהיינו יחד בשנת 1944 היא הדליקה נר שבת כמעט כל שבת. אמרתי לה: 'מה את עושה? אם מישהו יראה אותנו אנחנו נמות!'. והיא אמרה: 'כל עוד יש לי אפשרות להדליק נר שבת, אני אעשה. סכנה או לא סכנה'. אבא היה כזה ואמא הייתה כזאת, ואני הבן שלהם. אז איך אני יכול להתנהג אחרת? והוא חסר לי. כל החיים הוא חסר לי. אם הוא היה נותן, אולי הוא היה חוזר".
לא היית מעדיף שהדברים יקרו אחרת?
"זה לא עניין של מעדיף או לא, זאת אמונה ביהדות. בשבילו לא הייתה ברירה אחרת, אז. אולי הוא לא היה עושה את זה שעה אחרי או לפני, אני לא יודע מה הבן אדם עושה כשיש סכנה, כשקורים דברים רעים. ככה הוא הרגיש וזה מה שהוא עשה".
בתור ילד, כשאתה מאבד את אבא שלך בגלל דבר כזה, זה לא מעורר טינה ליהדות? למה הוא היה צריך להקריב את עצמו בשביל שני חפצים?
"זאת לא שאלה שעלתה אז. הרבה אנשים הולכים לקרב. הם יודעים שהם הולכים לקרב והם חושבים שצריך ללכת לקרב כדי להגן על המדינה. הם לא שואלים שאלות, הם הולכים. וכשצריך למות, אז הם מתים. זה לא שאפשר לבחור אם לעשות את זה או לא, יש רק אפשרות אחת".
כלומר לדעתך בכלל לא הייתה לו ברירה.
"לא הייתה לו ברירה. הוא לא יכול היה לחיות בלי הטלית והתפילין שלו. אני בטוח שהיו גברים אדוקים אחרים שכן יכלו. שלא היו עושים את זה. אי אפשר להגיד עליהם שהם לא טובים. הם לא עשו כי הם יכלו לעצור את מה שהיה צריך. אני יודע שהוא היה בן אדם טוב, אני יודע שהוא היה יהודי טוב, התפלל כל יום, הניח תפילין, לא אכל טרף. הוא היה יהודי אבל לא דתי אדוק. לא היה לו זקן. הוא אהב את המשפחה שלו, אמא ואבא היו כל כך טובים אחד לשני. ופתאום הוא איננו. הוא הקריב את עצמו על היהדות שלו".
אתה צופה בסרטי שואה?
"אני אוהב את הסרטים מהשואה – 'אוהב' זאת לא מילה מתאימה, אני צופה די הרבה אבל לא בכולם. אני חושב וכואב כל מה שיהודי חושב כשרואה דברים כאלה".
5 צפייה בגלריה
"אוהב" זו לא מילה מתאימה כשמדברים על סרט שואה. מתוך "יהודי בגוף ראשון"
(צילום: באדיבות חברת ההפקות "קסטינה")
על איזה צורך זה עונה אצלך?
"זה לא צורך. זה קרה לי. אני חושב שצריך שהדור הנוכחי והדורות הבאים יידעו ויראו מה שקרה לעם היהודי במהלך השואה. אנחנו שכחנו את הרס בית המקדש? לא שכחנו. וגם את זה חשוב לזכור".
מספר ניצולי השואה הולך ופוחת והתלות לשימור הזיכרון בתיעוד הולכת ועולה. הסרטים האלה מעבירים לדעתך את מה שהיה?
"חלקם כן וחלקם לא. הדורות הבאים צריכים להבין שמדינת ישראל קיימת. אני מקווה שהם לא יוכלו לעשות לנו מה שהם עשו לפני שנים רבות. מה שקרה לפני שנתיים זו מלחמה אחרת, גם רעה מאוד וכואבת, ואולי מפני שזה קרה עכשיו, זה כואב יותר. זה לא מגיע לנו, זה בטוח. אבל העולם או חלק ממנו שונאים אותנו מהשורש. הם חיים מהאנטישמיות. זה קורה בכל פעם, השנאה כנגדנו, אי אפשר להסביר אותה. אנחנו לא רוצים מהם כלום, למה הם שונאים אותנו?"
במה מתבטאת היהדות שלך?
"אני יודע שקיבלתי את אהבת היהדות מהאבא והאמא, אפילו כשהם לא אמרו את זה, הם עשו את זה. אני לא כל כך דתי, אבל זאת הנפש שלי".
אתה יודע שאחת המחלוקות בארץ היא סביב השאלה מהו יהודי, אם הוא לא דתי. מה זה בעיניך?
"יהודי הוא יהודי כי הוא נולד יהודי. דתי או לא דתי, זאת כבר החלטה של הבן אדם. יהדות בעיניי זה להיות אזרח טוב במדינת ישראל. זה הדבר הכי חשוב. צריך להאמין בארץ ישראל ולעשות כל מה שאפשר כדי שהארץ והמדינה תהיה חזקה, שתוכל להילחם אם צריך וגם לאהוב אם צריך. גם את זה אני מקווה שנלמד".
זה חיבור יפה בין יהדות לארץ ישראל, חיבור של שייכות היסטורית בלי קשר לדת.
"ככה אני חי".
"המוות יבוא כשהוא ירצה לבוא, לא ישאלו אותי"
אל קורות חייו של לואי - בהם הפעם ההיא שבה התחפש לשליח כדי להשיג לו ולאמו פספורט שווייצרי והציל את חייהם, האופן שבו הפך מעדניה יהודית לאימפריית קניונים, העובדה שבגיל 86 הוציא לפועל את מה שתמיד ידע שיעשה ועלה לארץ, וההשפעה של 7 באוקטובר עליו, לאחר שנרצחו קרובי משפחתו בקיבוץ בארי - תוכלו להתוודע בסרט "יהודי בגוף ראשון", שיוקרן ברשת הערב (ה'), במוצאי יום השואה.
איך ראית את ישראל מאוסטרליה במהלך השנים?
"טוב ולא כל כך טוב. לא קל שיש לנו ארץ כזאת במקום הזה. גם השכנים שלנו שונאים אותנו וכדי לחיות מול שנאה צריך להיות חזקים. מדינת ישראל צריכה להיות חזקה, בכל דרך. בנפש, בנשק, בכלכלה, בצבא ובדיפלומטיה. אם לא – אנחנו לא נהיה. ואנחנו מצליחים לא רע בהתחשב בתנאים".
איך השתנה האופן שבו אתה חווה את ישראל בתור אזרח מאז שבאת לארץ?
"בתור אזרח ישראלי אני מאוד דואג, כי אנחנו לא עם אחד עכשיו. אנחנו נלחמים בעצמנו וזה רע מאוד. אנחנו לא חייבים כל אחד לאהוב את השני, אבל אם יש ימני לא צריך שהוא ישנא את השמאלני ולהיפך. כל אחד חושב אחרת אבל זה לא צריך להיות למוות, זאת רק דעה. פעם יש ממשלה מהמפלגה הזאת ואני מקווה שתהיה ממשלה גם ממפלגה אחרת. אני לא מסכים איתך, אבל זה לא אומר שאני צריך לשנוא אותך".
זאת ישראל שדמיינת כשהיית פה ולחמת בגולני?
"כשהייתי בגולני לא היו בעיות כאלו. לא היה לנו זמן לריב. היה לנו זמן ללכת לקרב ולמות אם היה צריך. הרבה חברים שלי מתו לידי במלחמה. היה לי חבר אחד שקיבל כדור בראש. זה היה לפני 80 שנה ואני הולך לבקר אותו בקבר הצבאי שלו בחיפה, כי אני זוכר אותו. ואני עומד שם ליד הקבר וחושב על עצמי, שאני באמת הצלחתי בחיים. יש לי משפחה טובה. אשתי אהבה אותי מאוד וגם הצלחתי במסחר. בניתי בתים וקניונים, ובניתי ובניתי. ובזמן הזה הוא שוכב בקבר שלו.
"בזכות מה שהוא נתן לנו, הוא ואלפים כמוהו, אנחנו יכולים לעשות את זה. צריך לזכור את זה כשרבים אחד עם השני. צריך לדעת שהרבה אנשים, בנים ובנות, היו במלחמה ונהרגו. נתנו את החיים שלהם למדינה שאנחנו יכולים לחיות בה. אנחנו הרווחנו מהמוות שלהם כי יש לנו מדינה. יש אנשים שמאמינים בחיים שאחרי המוות, זה טוב, אבל מי שלא מאמין, שיאמין בסיבה של המוות שלהם".
מה השתבש בדרך, לדעתך?
"מלחמות. המטרה היא שיהיה שלום בינינו ובין השכנים שלנו. זה לא יהיה בחיים שלי, זה בטוח. אולי זה יקרה בזמנך, אבל צריך לנסות כל הזמן. למצוא דרך. אני בטוח שזה לא יקרה בשנים הקרובות אבל אולי פעם כן, אולי זה יהיה משיח צייטן (ימות משיח, ס"ש)".
לאחר המלחמה חזרה משפחת לוי לעיר שממנה יצאו לראשונה, אז מנתה הקהילה היהודית כ-200 איש. עכשיו נותרו ממנה כ-35 אנשים, ופרנק, אז פנחס, ובת דודתו היו הילדים היחידים מתוכם. התאומים ינאי וליאל חצרוני בני ה-12, שנרצחו ב-7 באוקטובר, הם נכדיה של בת דודתו.
ביום הטבח שהה לואי בניו יורק, ולמשמע החדשות על האירועים הוא מעיד ש"הרגשתי שהשואה באה עוד הפעם". מתוקף היותו יו"ר הוועד המנהל של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הוא צלצל אל האלוף במיל' תמיר הימן, אז מנהל המכון. "אמרתי לו: 'תגיד לי, יש חיילים זרים שדורכים על אדמת המדינה שלנו?'. והוא אמר: 'הלוואי והייתי יכול להגיד לא, אבל הם שם'", משחזר לאוי. "הרגשתי מאוד רע ותהיתי מה אני עושה עכשיו, ותמיר אמר 'בוא הביתה'.
"למחרת לקחתי מטוס והגעתי לארץ. לא הייתי יכול להיות בניו יורק כשדבר כזה קורה לנו כאן, בארץ, ויש לי אפשרות לעלות על מטוס ולבוא ארצה. גם אני שאלתי את עצמי פה למה באתי. לא הייתה לי תשובה. לא הייתה התלבטות אם לבוא או לא, כל החיים שלי תמיד ידעתי מה אני רוצה, ובאותו הרגע רציתי לחזור לארץ. מיד. לא לחכות ולראות מה יקרה בעוד שבוע או יום. לא לראות אם אני צריך לשמור על עצמי. ולא הייתי לבד. אני יודע על עוד אנשים שעשו אותו הדבר, כי אנחנו חשבנו שזאת שואה עוד הפעם. כי זאת כמעט הייתה שואה".
פגשת במהלך צילומי הסרט אנשים שחיים בעוטף עזה וחיילים שמשרתים בגולני.
"כן. שאלתי את החיילים שאלות וראיתי את האש בעיניים שלהם, הם כמו שאנחנו היינו. הם מוכנים ללכת ולמות כדי להציל את המדינה שלנו. הם לא רוצים ואנחנו לא רוצים, אבל הם מוכנים לעשות את מה שהם צריכים לעשות. הם התגייסו רק לפני כמה חודשים. התרשמתי מהם מאוד. גם האנשים שגרים שם, המושבניקים, מוכנים להגן על המדינה".
הזיכרון שלך טוב?
"ברוך השם. ויש לי גם זיכרונות טובים. אשתי שירלי נפטרה לפני כמה שנים והיא הייתה מאוד ציונית ואהבה אותי. היא נתנה לי שלושה בנים וחיינו יחד 66 שנים. נפגשנו בסידני בערב חנוכה, והתאהבנו במסיבה. היא נפטרה באותו הלילה, 66 שנים אחרי הפגישה שלנו, בערב חנוכה. היו לי שלושה אחים ואחות וגם הם נפטרו, אז הייתה לי משפחה ואני עכשיו לבד. לא קל".
אתה מהרהר במוות?
"הדבר הזה? אני לא חושב. זה לא טוב לחשוב על זה. הוא יבוא כשהוא ירצה לבוא, לא ישאלו אותי".
היית ליד אשתך כשהיא הלכה לעולמה?
"כן. החזקתי את הידיים שלה, הבנים שלי עמדו איתי ליד המיטה שלה. כולנו היינו שם ואני החזקתי את היד שלה, וכשהרגשתי כשהגוף שלה נהיה קריר אמרתי לה: 'לכי לישון, מיי דרלינג', והיא הלכה. אומרים שרק צדיקים מקבלים מוות כזה. והיא הייתה צדיקה".
