מן הסתם, הסדרה על מעלליו המחרידים של יהודה משי זהב לא תגרד את הרייטינג של האירוויזיון וגם לא תאיים להביס את השקת העונות החדשות של "האח הגדול" (רשת) ו"רוקדים עם כוכבים" (קשת) ואולי גם לא את אורגיית הרעל של "הפטריוטים" (ערוץ 14). דווקא בשל כך, לא מיותר לציין כי סדרה כזאת מייצגת את הרעיון של שידור ציבורי יותר מהפסטיבל סביב תחרות שירים, מהווה אלטרנטיבה לבידור המסחרי וגם מנגישה פרשה מטלטלת עבור קהל רחב הרבה יותר מתכנים דומים בערוצי הדוקו של HOT ו-yes.
"משי זהב" – הצצה
(באדיבות כאן 11)
למעשה, ניתן לומר כי בסיפורו של משי זהב טמון מסר על האופן המתוחכם שבו ניתן להשתמש בתאוות הבידור של הטלוויזיה, שהשתקפה בעבר בתוכניות כגון "המעגל" של דן שילון והיום באה לידי ביטוי בתוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול", שעצם חזרתה למסך בשלב זה של חיינו מלמדת על מצבו העגום של המצפון הטלוויזיוני. עבודת התחקיר והעריכה בסדרה של שרון יעיש, יואב לשם ובת דור אוז'לבו מראה כיצד משי זהב הפנים היטב את הצורך של התקשורת בדמות יוצאת דופן כמותו, פעם כפרובוקטור ובריון ולאחר מכן כ"איש חסד" שלא בוחל במבצעי תודעה גם בזירות אסון, בעודו מנהל מפעל מזעזע בהיקפו של ניצול ופגיעה מינית.
יכולות התמרון ותשוקת היח"צ של משי זהב מהווים מרכיב משמעותי בדיוקנו, בהיותם לא רק חשיפה של הבלוף מאחורי אישיות שנחשבה לקונצנזוס (לרבות הדלקת משואה וכוונה להעניק לו את פרס ישראל), אלא גם להתמודדות עם השאלה שהכי מציקה בפרשה: כיצד הזוועה נמשכה כל כך הרבה זמן, עד לפרסום התחקיר של שירה אלק ואהרון רבינוביץ' ב"הארץ" לפני ארבע שנים.
נדמה כי המסקנה טמונה לא רק בכך שמשי זהב היה מקושר להפליא, תחילה כמודיע משטרתי ואחר כך כאדם שמשיג שרים בחיוג המהיר בטלפון שלו, וגם לא בחומות השתיקה של החברה החרדית: משי זהב פשוט הצטיין בבריאתה של פרסונה ציבורית שהיה נוח להאמין לה ובוודאי שלא נעים לפקפק בה. והוא התמיד בכך עד שהגיע למעמד שמאפשר לו להתחבא בשטח פתוח ולתת להילה סביבו לגדוע כל ניסיון לסדוק אותה.
אומנם, ניתן היה להדק את הפרקים שנשלחו לצפייה ולחסוך בחזרתיות. ובכל זאת, "משי זהב" הוא מסמך שמנצל את כוחו של המדיום כדי לטפל לעומק בנושא חשוב ואולי גם לגרום לכך שטורפים אחרים לא יפעלו באין מפריע כמעט 30 שנה. זאת בטח תרומה גדולה יותר לאנושות מתוכנית שמבודדת אנשים מהעולם החיצון למטרות רווח, בזמן ש-58 חטופים נרקבים במנהרות.
