פרידה קאלו לא זכתה להגיע ל-120, אבל השם שלה עדיין מצליח לחולל פלאים גם 119 שנים אחרי שנולדה ברובע קויאקון במקסיקו סיטי: לא פחות מ-41,000 כרטיסים נמכרו מראש לתערוכה החדשה על אודותיה במוזיאון הטייט מודרן בלונדון, הנתון הגבוה ביותר בתולדות המוסד. בסיור לעיתונאים שנערך בתערוכה ערב פתיחתה לקהל הרחב, המנהלת הזמנית של המוזיאון קת'רין ווד נראתה כמעט כלא מאמינה כשהיא חזרה על המספרים הללו, שמבטיחים את מקומה של התערוכה כאחת מאטרקציות הקיץ הבולטות ביותר בעיר שבה איפה שלא זורקים אבן מוצאים מה לעשות. "פרידהמאניה" הם קוראים לזה ולא בהכרח טועים.
גלריה
פרידה קאלו, Self-Portrait with Thorn Necklace and Hummingbird
(מתוך: Frida: The Making of an Icon, באדיבות: Nickolas Muray Collection of Mexican Art.)
אולם "פרידה קאלו: לידתה של אייקון", כמשתמע משם התערוכה, היא אירוע מתעתע שהספיק בינתיים לגרור לא מעט ביקורות, בעיקר סביב שאלה אחת: האם זאת יותר תערוכה המוקדשת לאחת האמניות החשובות והמבריקות בהיסטוריה או ניסיון מתוחכם לעשות עליה כסף? הכול תוך שימוש מינימלי ביצירות שלה שהועמדו לרשות המוזיאון וטשטוש היבטים מסוימים בחייה הסוערים. או במילים פשוטות יותר: האם מה שבאמת חשוב כאן הוא פרידה או הסכומים שהיא מסוגלת להוציא מאנשים בגיפט שופ?
כשהאסתטיקה גוברת על האידיאולוגיה
זה כבר כמה עשורים שקאלו היא מותג עוצמתי בהרבה מהשווי הבלתי נתפס של יצירותיה (רק בנובמבר האחרון נמכר הדיוקן העצמי "החלום" ב-55 מיליון דולר - סכום שיא ליצירה של אמנית. הייחודיות שלה בנוף, ההכרה המאוחרת של הסצנה האירופית-אמריקאית באמנות לטינית, וכמובן סיפור חייה הסוער והטרגי במידה לא מבוטלת, הפכו את קאלו לסמל של פריצת גבולות אישית וגם של פמיניזם לפני שהמושג הגיח לעולם. אפילו הוליווד הבינה את הרמז, והסרט "פרידה" מ-2002 זיכה את השחקנית סלמה הייק במועמדות לאוסקר (שבו זכתה ניקול קידמן על דיוקן של יוצרת אגדית אחרת, וירג'יניה וולף). "הבית הכחול" במקסיקו סיטי, שבו קאלו גדלה וחיה עד יום מותה ומאז התקבע כמקדש ליצירותיה, הוא כיום מוקד עלייה לרגל.
סלמה הייק מתוך "פרידה"
(צילום: יחסי ציבור)
התערוכה בטייט מבקשת לשרטט את המהלך שבו הפכה בתם של צלם גרמני ועקרת בית ממוצא ילידי-אירופי לפרצוף שמוכר פוסטרים וספלי קפה וגם מקועקע על זרועות ואף איברים אינטימיים יותר. לשם כך היא נעזרת במספר מצומצם – והביקורות טוענות שהוא מצומצם מדי – של עבודותיה, לצד ציורים שהשפיעו עליה ועל סביבתה, אמנות שנוצרה בהשראתה (כולל בגדים), מחוות גרנדיוזיות לדמותה, (כולל מזבח) הנושאים החדשניים שקיבלו דחיפה בזכות מורשתה (למשל בנושא נשיות ומגדר) ולבסוף גם נקודת מבט על המיסחור הבלתי נמנע, מתוך הבנה שגם התערוכה היא חלק ממנו. אגב, בחדר האחרון של התערוכה מוצגות שלל ביוגרפיות בשפות שונות שנכתבו עליה, ואחת מהן היא תרגום העברי לספר שכתב עליה היידן הררה. נוכח הדימוי האומלל של ישראל בעולם בכלל ובסצנת האמנות בפרט, אפילו פרט כה זניח מקבל משמעות.
אולם ההצלחה הפנומנלית של "מבצע פרידה" מציף דיונים, האם הסיפור של קאלו עובר השטחה על מנת שלא לפגוע בנרטיב של "הקדושה החילונית"? כפי שתיארה זאת עבור ה"גארדיאן" המבקרת האטי ג'ודה, שהיא גם ביוגרפית של קאלו. במאמר שכתבה היא מזכירה, למשל, את היותה של קאלו אדם אכול ספקות והלקאה עצמית, שהתבטאו לא פעם בפגיעה בסביבתה, וזאת לצד צריכת אלכוהול וסמים (שלקחה בין השאר בגלל הכאבים האיומים מהם סבלה בשל תאונה קשה בילדותה שהותירה אותה נכה). "אם יש משהו אחד שהאמנות של קאלו מזכירה לנו", היא כותבת, "זה שאל לנו להתרחק מחקירת הצדדים היותר מסובכים וקשים של החיים". וזה, כך נטען, לא קורה מספיק: לא בתערוכה בפרט ולא בכל הקנוניזציה ארוכת השנים של קאלו.
פרידה קאלו
(צילום: AP)
לצד זאת, כך נדמה, גם פרידה הפוליטית מצטמצמת לכדי מודעות חברתית נוחה לעיכול, ולא לקומוניזם הרדיקלי שבו דגלה לצד בן זוגה, האמן דייגו ריברה. אפילו בהוליווד, שבה גאונים איבדו עבודה (במקרה הטוב) ונאלצו לכתוב בשמות בדויים אם רק נחשדו בחיבה לצבע האדום, אפשר לראות עד כמה השתנה היחס לכך. הסרט "פרידה", למשל, תרם לתהליך שבמסגרתו גם הסוציאליזם הפך בהדרגה לאופנה ולכוח פוליטי לגיטימי יותר במערב: הסצנות המתארות את הרומן שניהלה קאלו עם לאון טרוצקי, שמצא מקלט ב"בית הכחול" מפני נחת זרועו של סטאלין, הן ציון דרך תרבותי בהפשרת הקרח בין שתי תפיסות עולם שכמעט הובילו למלחמה גרעינית. אלא שאת פרידה, בניגוד אפילו לצ'ה גווארה למשל, קל הרבה יותר לשווק מבלי להידרש לפן הזה באישיותה: הפנים עזות המבע, עם הגבה המפורסמת והלבוש הצבעוני, גוברות גם על האידיאולוגיה הנוקשה.
"אני רק תא במכניזם המהפכני של האנשים למען השלום במדינות החדשות – סובייטים, סינים, צ'כוסלובקים, פולנים – (הם) מאוחדים אצלי בדם", היא כתבה ביומנה האישי, והוסיפה שהייתה רוצה לצרף אליהם את העם המקסיקני. לא ברור כיצד המורשת הזאת משתלבת עם תועפות של מרצ'נדייז ממותג.
פרידה קאלו, Self-Portrait with Loose Hair, 1946
(אוסף פרטי)
גם בצד השני של האוקיינוס, קאלו משמשת כמגנט חסר מנוחה: מוזיאון ה-MOMA בניו יורק, לדוגמה, חוגג בימים אלו את הזוגיות המרתקת בינה לבין ריברה, לצד הפקת אופרה חדשה. וגם אחרי שמאות אלפים יחלפו על פני דיוקנה בתפוח הגדול ובלונדון (שם התערוכה תתפנה רק בתחילת 2027) דמותה של קאלו תמשיך לעמוד במוקד תשומת הלב. בנטפליקס, למשל, שופכים הון על סדרה שתעסוק בה ובריברה, כחלק מהשקעה של מיליארד דולר בתעשייה המקסיקנית. "הסרה היא סיפור של פצצה עטופה במשי", נאמר בהודעה לעיתונות, בפרפראזה על האופן שבו תיאר הסוריאליסט אנדרה ברטון את האמנות של קאלו כ"סרט שכרוך מסביב לפצצה". מתברר שזאת פצצה יוצאת דופן: במקום חומר נפץ יוצאים ממנה עוד ועוד שטרות.
