"בכל החיים שלי לא צילמתי שום דבר שקשור לשואה, כמו שחשבתי שאני לעולם לא אצלם משהו על 7 באוקטובר", מספרת לינה צ'פלין. "הרגשתי שבזמננו אנחנו מותשים מעצב. עייפים מצער. אני לא יכולה לשמוח, אבל אנשים צריכים ללכת לתיאטרון ולשמוע מוזיקה, ללדת ילדים, לחיות.
"אני אפילו לא בטוחה איך נכנסתי לפרויקט של 'פרנצ'ישקה' (זמין לצפיי ב-yes דוקו - ס.ש), אבל שמחתי שהיא הייתה רקדנית עליזה. היא הייתה אחת העליזות, וגם כשהגרמנים הגיעו היא המשיכה לרקוד ולהיות עליזה, בברגן בלזן, במחנה הריכוז, היא כל הזמן רקדה ונתנה הופעות וזה מאוד תמך באנשים שהיו שם. היה לי נעים לעשות סרט על גיבורה שהיא רקדנית, שלא נולדה להיות גיבורה אלא עליזה למרות הכל. אני אהבתי אותה, אהבתי את הדמות הזאת".
"פרנצ'ישקה" - טריילר
(באדיבות yes דוקו)
לינה צ'פלין, במאית הדוקו הוותיקה, פגשה בפעם הראשונה בסיפור של הרקדנית הפולניה, פרנצ'ישקה מאן, במהלך צילומי סרט דוקו על רקדנים אחרים: ב"אנדרגראונד בלט", סרטה הקודם, היא תיעדה סטודיו לבלט הממוקם בדיוק מתחת לאיצטדיון טדי בירושלים. דמיינו לבד את איכות החיבורים. הסיפור על מאן נשמע כמו אגדה או מיתוס, אבל יש לו סימוכין ועדי ראיה שיישבעו שהוא אכן אירע. היא הייתה רקדנית צעירה, מוכשרת ומפורסמת, שמלחמת העולם השנייה קטעה את הקריירה המבטיחה שלה, אבל היא המשיכה להופיע גם בגטו ומחוצה לו, ויש שיאמרו שגם ניהלה יחסי תן וקח עם הנאצים.
אחרי פרק זמן בגטו הובטח לה שהיא תועבר לשווייץ במסגרת חילופי שבויי מלחמה, אבל בדרך לשם היא ו-1,700 יהודים נוספים מצאו את עצמם באושוויץ. השינוי הבלתי-צפוי ויחסם של הנאצים עוררו בה זעם, ופרנצ'ישקה לא התכוונה למות בלי מאבק. היא הצליחה להסיח את דעתו של הקצין האחראי על תאי הגזים, ששמו הלך לפניו כאדם הסאדיסט במחנה, חטפה ממנו את האקדח שלו וירתה בו מספר פעמים עד שמת.
"זה סיפור שלא סיפרו אותו מספיק", מאבחנת צ'פלין, שיצרה את הסרט עם השותפות הוותיקות שלה ליצירה, ברכה זיסמן-כהן ודניאלה רייס, "כי אחרי מלחמת העולם השנייה הפולנים לא היו מעוניינים לספר סיפורים על אנשים שחשדו בהם בבגידה או ביחסים מיותרים עם הגרמנים, ופרנצ'ישקה הייתה ביניהם. אז לא עשו עליה כלום. עכשיו זה כבר השתנה". שיתוף הפעולה המשוער של מאן עם הגרמנים חולש על נפח לא קטן מ"פרנצ'ישקה", זאת למרות נטייתה הראשונית של צ'פלין שלא לגעת בנושא. "היא לא יכולה להצטדק", היא מסבירה, "מי שטוען שהיא שיתפה פעולה נשאר בחיים כדי להגיד את זה, והיא נרצחה".
איך זה נכנס בסוף בכל זאת?
"ברכה ודניאלה שכנעו אותי שזה חשוב. חשוב להגיד שמעשי גבורה לא נעשים על ידי מלאכים אלא על ידי אנשים מורכבים, שהיו במצב מסוים. שיתוף פעולה עם הנאצים הוא מושג מאוד מפולפל. הנאצים שלטו שם, ואם אתה רוצה לאכול ולא למות מיד אתה צריך להשתתף. השאלה היא רמת ההשתתפות. כולם השתתפו.
"אני באתי לפני 50 שנה לישראל מארץ טוטאליטרית, אז אני יכולה להגיד ששיתפתי פעולה עם משטר טוטאליטרי, אבל לא הייתה אפשרות לחיות בלי לשתף פעולה, כולם שיתפו. אז השאלה היא רק אם פרנצ'ישקה היתה תלמידה מצטיינת בשיתוף הפעולה או לא, ואני חושבת שזה מורכב. אף פעם אנחנו לא נדע מה היה שם באמת, אבל ברור שהיא לא הייתה מלאך".
נשות הסרט התמודדו עם אתגר לא פשוט: שחזור את סיפורה של פרנצ'ישקה כשבידיהם רק תשע תמונות סטילס. רייס, התחקירנית, ערכה חיפוש מקיף בארכיונים ברחבי העולם וגילתה עדויות ראיה בקליפורניה – ראיונות עם ניצולי שואה מהזונדר-קומנדו שעבדו ליד תאי הגזים וצפו בפרנצ'ישקה מהתלת בקצינים.
רייס התוודעה גם לדבר קיומו של סרט דוקו פולני שהופק בשנת 1938, תקופה שבה סרטים דוקומנטריים היו נדירים, בשם "פולניות יפות". הסרט עצמו לא שרד, אבל ביקורות וצילומי סטילס סיפרו את סיפורו. באותה שנה זכתה פרנצ'ישקה במקום הרביעי המכובד, מתוך 130 משתתפים, בתחרות בינלאומית לרקדנים בבלגיה. "זה קרה לפני 80 שנה ולא נשארו הרבה אנשים בחיים", מספרת צ'פלין, "היחידה שדניאלה מצאה מבין המשתתפים היא נטלי, שהיתה בת 104 וזכרה אותה".
מה משך אותך בדמות שלה?
"היא הייתה בלרינה ברמה מאוד גבוהה בזמנה, ואני מאוד אוהבת בלט. צילמתי הרבה בלט ואני יודעת שכדי להיות בלרינה, כמו שאומרת נדיה בסוף הסרט, צריך להיות בן אדם מאוד חזק. זה מקצוע קשה שדורש הרבה כוחות נפשיים ופיזיים, ומשהו בזה מושך אותי, מעשה גבורה שעשתה בלרינה.
"יש שם דואליות, כלומר היא עשתה מעשה אמיץ מאוד אבל לפי התיאורים זה נשמע שהיא פשוט כעסה מאוד על זה שלא שלחו אותה לשווייץ כמו שהבטיחו לה. אז זה היה מעשה גבורה אימפולסיבי, כמעט אנוכי, אפשר לומר".
את הצלחת להבין את המניע שלה?
"קודם כל היא הייתה אישיות מאוד חזקה. היא הייתה אשה מצליחה ויפה מאוד. ההיסטוריונים של פולין מספרים שהייתה בתקופה ההיא מהפכה בעולם הריקוד, שהפך להיות יותר אמיץ וחופשי, והיה לה חלק משמעותי בזה. היא לא הייתה אחת מ-1800 האנשים שעמדו ליד תא הגזים. כולם כעסו, אני מניחה, אבל לא לכולם היתה העוצמה הנפשית לתפוס את האקדח ולירות בו. זאת גבורה כי היא ידעה שהיא הולכת למות, אבל היא לא הסכימה למות לבד, היא לקחה אותו איתה".
אמרת פעם שמה שחשוב בעיניך בדוקו זו האמירה ולא הסיפור. מה האמירה של הסרט הזה?
"זאת אמירה על השיפוטיות שלנו כבני אדם. על הצורך בגישה יותר רחבה לבני אדם, אולי לא סלחנית אבל לא חד-משמעית. כי היום הכל מאוד שחור ולבן, אין לאנשים קשב למשהו מורכב. יש דעה קדומה כלפי סרטי שואה", היא מוסיפה, "כי עשו הרבה כאלה וכולם מחכים לראות את מה שהם כבר ראו, ולא כל כך מסתכלים. אז אני מאחלת ל'פרנצ'ישקה' גורל אחר".
במה הוא שונה מסרטי שואה אחרים?
"אנחנו לא רגילים לספר על משהו עליז בתקופות קשות, וזה חימם אותי. גם עכשיו רוב הסרטים שאנחנו רואים הם על המצב העכשווי, והוא מספיק מסובך וקשה בשביל לא להכניס עוד משהו. מהבחינה הזאת גם עכשיו הוא יוצא לא כל כך בזמן. אגב, אני מצלמת עכשיו סרט בעוטף, ודברים שאני רואה שם מאוד מזכירים לי דברים שהכרתי מהארכיונים של השואה, כשעבדנו על הסרט".
מה למשל?
"ערימות של חפצים שנשארו פה אחרי אנשים, ערימות של נעליים של ילדים או צעצועים. יש תמונות ידועות מאושוויץ שכולם מכירים, ועכשיו מה שקורה בעוטף זה מאוד מזכיר. אבל גם שם אני רואה שאנשים ממשיכים לחיות, וממשיכים להיות עליזים על רקע מה שקורה במדינה. אני עושה סרט על פנסיונרים שעוזבים את הבית שלהם לשנה ועוברים לעוטף, כדי לעזור בבנייה מחדש. קוראים לזה 'שינשינים בגיל פנסיה'. הם עוזבים את הבתים והמשפחות שלהם במרכז ובאים לעוטף וגרים שם, והם לא אנשים צעירים, וזה ממש הפתיע וחימם את הלב".
בתור דוקומנטריסטית ותיקה, יש לך טיפים לאיך להשיג אותנטיות ממצולם?
"קודם כל, אם בחיים הבן אדם אותנטי, זה ייצא גם בקלות מול המצלמה. אם הוא נולד לא אותנטי – שום דבר לא יעזור. שנית, אני מנסה לעבוד בסרט עם אנשים שאני מבינה אותם או שהם דומים לי, ואם את מצלמת מישהו הרבה זמן, הוא מתרגל. זה אנושי. אבל קודם כל זה צריך להיות הטבע של הבן אדם. אי אפשר לתת לבן אדם כריזמה או אותנטיות או חכמה, זה הכל צריך להיות שם. את צריכה למצוא את האנשים הנכונים".
מה מיוחד לדעתך בדוקו הישראלי היום?
"דוקו ישראלי הוא הרבה פעמים מאוד פוליטי, כמו החיים שלנו. אני לא מצלמת סרטים פוליטיים, מאוד משתדלת, בכל אופן כי אני לא יודעת איך צריך לפתור קונפליקטים במזרח התיכון. ערבים-יהודים, אפליה, אני לא יודעת אז אני לא רוצה להיכנס למה שאני לא בטוחה. החיים שלנו מאוד-מאוד קשורים בפוליטיקה וזה בא לידי ביטוי בסרטים. בארצות האחרות יש הרבה יותר סרטים שמתעסקים בטבע האדם והם לא פוליטיים".
"הזיקנה היא מחלה מגעילה. אבל אני חושבת שהאלטרנטיבה גרועה יותר"
המסע של צ'פלין אל הקולנוע החל עוד כשעבדה ככימאית ברוסיה הסובייטית, כשהתקנאה בבעלה סלבה צ'פלין, וצללה לתחום חדש לגמרי. הם עלו יחד לארץ בשנות ה-70 והשתלבו במהירות בתעשיית הקולנוע המקומית. לאחר פרק זמן שבו עבדה ברשות השידור היא התמקדה ביצירה דוקומנטרית עצמאית, ונגעה בנושאים חברתיים מורכבים ורגישים כמו זיקנה, תופעת האנוסים בחברה החרדית והשסע החברתי על רקע המוצא העדתי. השנה היא תסגור 91 שנות צ'פלין ואין לה סנטימנטים כלפי השנים החולפות. בשלושים השנים האחרונות היא עובדת עם צוות קבוע – רייס, זיסמן כהן ובשנים האחרונות גם הצלם איציק פורטל.
"זה עניין של אופי", מאבחנת צ'פלין, "יש במאים שאוהבים לשנות ולגוון את הצוות, אני יכולה להגיד על עצמי שאני אוהבת לעבוד עם אותן נשים, שאנחנו חושבות דומה ושאנחנו חברות. עשינו עשרות סרטים יחד וזה מעניין ומפרה בעיניי להתפתח ביחד".
את בת 91.
"זה ממש נורא אבל זה ככה".
אמא שלי הייתה תמיד אומרת שזיקנה זה דבר מגעיל, סליחה על הצרפתית שלי.
"אני מסכימה עם אמא שלך, הזיקנה היא מחלה מגעילה. אבל אני חושבת שהאלטרנטיבה גרועה יותר. המדע והרפואה נותנים לנו עכשיו, כמו במקרה שלי, חיים ארוכים. זאת לא איכות חיים גבוהה אבל אם את רוצה להישאר בחיים, ואני רוצה, אז את לא יכולה לעשות את זה אלא תוך כדי הזדקנות. אז או שאת סובלת מזיקנה ומוסיפה כמה שנים או שאת הולכת. אין דרך אחרת".
מה הכי קשה בזיקנה?
"קודם כל החולשה הפיזית. אני לא הולכת טוב, יש לי בעיות עם זיכרון, וקשה לי ביום הצילום לעמוד על הרגליים, כואבות לי הברכיים. אני רואה רופאים מדברים בטלוויזיה, אני יכולה להיות הפציינטית של כולם. אבל יש מחשבה מאוד קשה: כשאת חושבת שכשכואב לך אז יכול להיות שגם השכל לא מספיק טוב, אבל את זה את לא יכולה לשפוט. הדור שלי הלך, אפשר להגיד, ומי שנשאר הוא עם דמנציה או פרקינסון או אלצהיימר, נורא ואיום. ואת תמיד חושבת שמשהו מזה יגיע גם אליך, אבל את לא תדעי. פעם, אם הייתי עושה סרט והוא לא היה הולך, תמיד הייתה המחשבה שאפשר לעשות שוב, הפעם לנסות אחרת, למצוא את דרך היציאה. אבל עכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי אני לא מסוגלת או לא יודעת איך לעשות".
כשאת עושה סרט את תוהה אם זה הסרט האחרון שתעשי?
"אני תמיד חושבת שזה הסרט האחרון שאני אעשה. אפילו כשאני באה בבוקר לצאת לצילומים, כבר פעמיים שמעתי במחסן שאמרו: 'זאת לינה, עם הסרט האחרון שלה'. יש לי מזל מאוד גדול שאני עוד עובדת. זה מחזיק אותי בחיים".
