לפני חודש בערך לקחנו את דרור לביקור שגרתי בטיפת חלב.
האחות הנחמדה עשתה לה כל מיני בדיקות, ואז הסתכלה בטבלאות ומסרה לנו נתונים ומספרים יבשים.
חיימקה השוויץ בפניה שהילדה כבר חזק במוצקים ושהיא אוכלת יפה, ואז הסתכל עליי והוסיף: "תכל'ס, הוא עושה יותר בלגן ממנה כשהוא אוכל".
דרור הסתכלה עליו והיה נדמה לי שהיא מחייכת.
זה בסדר, אני כבר רגיל לקואליציה הזאת שלהם, ואפילו מחבב אותה.
השיחה המשיכה להתגלגל, והאחות שאלה אותנו על מחלות רקע משפחתיות.
עניתי לה בספציפיות כמו שביקשה.
חיימקה חשב קצת, וענה לה גם.
היא חייכה אלינו.
"למה את מחייכת? פספסתי משהו?", שאלתי אותה בחשדנות.
"לא... הכול טוב. פשוט שאלתי על מחלות רקע גנטיות אז מן הסתם לא הייתי צריכה את התשובות של שניכם. רק את של האבא הביולוגי".
הסתכלתי על חיימקה.
הוא הסתכל עליי.
לא אמרנו כלום, אבל דיברנו בעיניים.
זה היה רגע קטן ויפה שבו הבנו – לעניין הביולוגי יש עבורנו משקל כל כך זניח במכלול הזה שנקרא הורות, שאפילו לא חשבנו על זה, וענינו שנינו לאחות.
יצאנו משם ונכנסנו לסופר.
אין בננות בבית ודרור אוהבת פנקייק בננה בבוקר.
הקופאית התעלפה עליה.
תוך שתי דקות היא כבר הרימה אותה ומעכה לה את החדודים.
דרור הייתה מבסוטית אז אנחנו גם היינו.
הקופאית זיהתה אותנו והתחילה לשאול שאלות על תהליך הפונדקאות.
שמחנו לענות לה, וגם היא סיפרה לנו קצת על הילדים שלה – בת גדולה ושני בנים.
שנייה לפני שנפרדנו לשלום, היא זרקה שאלה אחרונה: "ותגידו, מי מכם האבא?".
זאת כאמור לא הפעם הראשונה ששואלים אותנו את השאלה הזאת.
לפעמים קרובי משפחה רחוקים.
לפעמים זרים גמורים בגן שעשועים או במעלית.
לפעמים אנשים שבחיים לא פגשתי, באינסטגרם או בפייסבוק.
אני אף פעם לא כועס או נעלב, פשוט כי אני יודע שלרוב זה לא מגיע מכוונה רעה.
הפורמט החדש הזה של משפחה עוד לא מאוד מוכר לרוב האנשים.
לפעמים הם נבוכים במפגש איתנו. לפעמים מגושמים בהתנהלות. לפעמים לא בטוחים מה אפשר להגיד ואיך בדיוק להגיד.
לפעמים הם לא מכירים את התהליך ואת העובדות.
ברוב המקרים הם מגמגמים ומנסים לנסח את השאלות שמעניין אותם לשאול.
המפגשים האלה מייצרים סיטואציה חדשה – גם לנו וגם להם - ולכן צריך לשרטט לה גבולות ולתאם ציפיות.
כשהופכים להיות הורים, תמיד מגיעים גם קשיים, דילמות והתמודדויות אינסופיות עם הסביבה. כשמדובר במשפחה שונה, שלא מקיימת את הפורמט אמא-אבא-ילד, מתווספת עוד שכבה אחרת לגמרי של התמודדות.
אחרי שתיקה של כמה שניות, חייכתי לקופאית ועניתי לה: "שנינו האבות שלה".
ובאמת, שנינו האבות שלה.
שנינו קמים אליה בלילה.
שנינו מחליפים לה.
שנינו מכינים לה פנקייק בננה בבוקר.
שנינו לוקחים אותה לג'ימבורי.
שנינו עושים לה אמבטיה (אבל רק אבא אחד משמיע לה ליידי גאגא תוך כדי...).
שנינו מחבקים אותה כשהיא בוכה.
שנינו נלווה אותה לגן ביום הראשון.
שנינו נגיע לימי הורים בבית ספר.
שנינו נארגן לה עוגה היסטרית ביומולדת (לא מתחייבים שנאפה).
שנינו נשנן את השריטות שלה באוכל כי חס ושלום שהפתיתים ייגעו בסלט.
שנינו נעטוף אותה כשיישבר לה הלב בפעם הראשונה.
שנינו נקפוץ איתה משמחה כשהיא תעבור טסט.
שנינו נלווה אותה לבקו"ם ובטח נעשה לה בושות ונבכה.
שנינו דואגים לצרכים שלה, הפיזיים והרגשיים.
שנינו שומרים עליה.
שנינו עובדים קשה כדי להבטיח לה עתיד.
מרעיפים עליה אינסוף אהבה.
שנינו נלווה אותה בכל תחנה, בכל פצע, בכל חיוך עד סוף חיינו.
אם זה לא הורים, אז אני לא יודע מה כן.
הפכנו לאבות, חיימקה ואני, אחרי מסע ארוך ומורכב.
לא מכוח האינרציה של החיים.
לא כי זו עוד תחנה הכרחית במסלול שלנו.
אלא מתוך בחירה מלאה ועמוקה, אחרי מחשבה רבה והשקעה של אינסוף משאבים.
ההורות לא מובנת מאליה עבורנו.
אנחנו מודים כל בוקר מחדש על הזכות שנפלה בחלקנו.
מה שהופך אדם להורה, ובטח שלהורה טוב – לא קשור לביולוגיה.
ילד יכול לגדול עם הורים ביולוגיים ועדיין לא לקבל מענה לצרכים שלו.
מצד שני, ילד יכול לגדול עם הורים שאינם הוריו הביולוגיים – ולהיות בריא ומאושר.
לחוות סביבה תומכת, עוטפת וקשובה.
יש פורמטים שונים ומגוונים של משפחות.
זה עדיין קשה לעיכול עבור חלק מהאנשים.
עדיין לא מחליק בגרון לכולם.
תהליכים כאלה לוקחים זמן.
הכי קל להתבונן בהורות דרך מנגנון אבולוציוני קדום או דרך פילטר הנורמטיביות, ולתלות בו הכול.
אבל הורות היא מושג רחב יותר. עמוק יותר. מחייב יותר.
אז בפעם הבאה שאתם רואים אותנו בסופר, במעלית או בג'ימבורי, תרגישו חופשי לשאול ולהתעניין.
פשוט עדיף שתדלגו על השאלה "מי מכם האבא?".
כי לדרור יש שני אבות – אבא חיימקה ואבא נעם.
עכשיו תסלחו לי, הילדה רוצה פנקייק בננה. יש לי מתכון היסטרי. רק תבקשו.
