קברניטי פסטיבל הקולנוע קרלובי וארי החליטו להקדיש את מהדורתו ה-59, שנערכת כעת בעיר הנופש הצ'כית, לשחקנים בעלי מחויבות חברתית ופוליטית. לאור זאת לא מפתיע שלפסטיבל הגיע מייקל דאגלס, הכוכב ההוליוודי בן ה-80, שמקדיש את זמנו לפעילות הומניטריות ומטרות נעלות כמו שירותי בריאות, זכויות אדם ופירוק נשק גרעיני.
דאגלס נכח היום בהקרנה חגיגית של העתק משופץ של "קן הקוקייה", שיצא לכבוד 50 שנה לסרט. כזכור, "קן הקוקייה", שאותו ביים הבמאי הצ'כי-הוליוודי מילוש פורמן, מסתמך על ספרו של קן קייזי המתרחש במוסד פסיכיאטרי. הסרט זכה בשעתו בחמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר. דאגלס חתום על הפקת היצירה המטלטלת הזאת.
באירוע בקרלובי וארי, דאגלס הודה לאביו המנוח קירק דאגלס "שחשף אותי לספר, קנה את הזכויות שלו, והעלה אותו על הבמה בברודוויי ב-1962 - עיבוד שלא זכה להצלחה. כעבור שנים כשכבר רצה למכור את הזכויות, שכנעתי אותו לא לעשות זאת ולאפשר לי לעשות מהספר סרט. זהו כבוד גדול, שגם אחרי 50 שנה הסרט מתקבל בכזאת אהבה. אני נרגש לראות אותו שוב".
הנהגת הפסטיבל הפתיעה את דאגלס ובאי ובאות האירוע, כשהעניקה לו פסלון "גלובוס הקריסטל" על תרומתו לאמנות הקולנוע, במקום הפסל הכעור והמגושם שקיבל בקרלובי וארי ב-1998. "זה נהדר לחזור לזירת הפשע ולקבל את הפרס ואת האהדה והחום של הקהל. אני כאן רק שלוש שעות, וכבר הספקתי לאכול ברווז וללגום בירה".
יש לציין כי לפני שנה דאגלס, בעל השורשיים היהודיים מצד אביו, הגיע לביקור תמיכה בישראל. הוא ביקר בקיבוץ בארי ונפגש עם משפחות של חטופים ושורדים: "פגשתי כאן אנשים שהאמינו בשלום. שאירחו בבתיהם את השכנים הפלסטינים. איך כובשים את יצר הנקמה? אין לי מושג", אמר אז. דאגלס אף התייצב באתר הטבח של מסיבת הנובה ברעים, והעלה תמונות משם באינסטגרם וכתב: "אני מקווה שהמלחמה הזאת תוכל להגיע לסיומה במהרה".
במסיבת העיתונאים שנערכה הערב בפסטיבל, דאגלס התייחס למציאות העכשיווית בארצות הברית. "שמו של הנשיא שלנו אוזכר מספיק בזמן האחרון. אז אומר רק שהדמוקרטיה היא דבר יקר וצריך לשמור עליה. אסור לקחת אותה כמובן מאליו. לא רק בארצות הברית, אנשים עכשיו הולכים לפוליטיקה, כדי לעשות כסף. אני מודאג ועצבני, ועל כולנו יש אחריות לשמור על הדמוקרטיה".
דאגלס התגבר על מחלת הסרטן לפני שנים אחדות, ושיתף בנושא במסיבת העיתונאים: "סרטן בדרגה ארבע זה לא חופשה. היה לי מזל, שאחרי הטיפולים, הצלחתי להחלים", אמר. "בשנים האחרונות אני לא עובד, כדי לשמור על עצמי, ושמח לראות את אשתי קתרין זיטה ג'ונס עובדת. היא צעירה ממני ב-25 שנה, אז יש לה אנרגיה. אגב, אני עדיין בקשר עם ג'ק ניקולסון. הוא בן 88 ובבריאות טובה. הוא מעדיף להסתגר וגם לא לעבוד. הוא בסדר גמור למרות תמונת הפפראצי, שבה הוא נראה מטורף".
פסטיבל קרלובי וארי נחשב לאחד האיכותיים והנחשבים בסצנת הקולנוע הבינלאומית, ובטקס הפתיחה שנערך אתמול הוענק פרס מפעל חיים לכוכב ההוליוודי פיטר סארסגארד, שבמהלך הקריירה האיכותית שלו נע בין סרטים עצמאיים ("חשיפה", "5 בספטמבר") לבין להיטי ענק, כמו "באטמן" (2022). כשסארסגארד עלה לבמה, הקהל נעמד על רגליו והריע ממושכות. אחרי שמקבץ של קטעים מסרטיו הוצג באירוע, סארסגארד אמר בכנות האופיינית לו: "אני גאה בחלק מהעבודה שעשיתי. אבל אולי לא בכולה".
אחרי שהניח את פסלון גלובוס הקריסטל הכבד על הבמה, הוא נשא נאום אינטליגנטי שהיה פוליטי ונוקב, בדרכו המרומזת. השחקן המוערך שלא נוהג לתת הצהרות פוליטיות או לתקוף מנהיגים מפוקפקים, אמר: "ככל שמדינתי נסוגה מאחריותה הגלובלית ומנסה להתמודד לבד, היא גם מתחלקת לפלגים מבפנים: פלגים של פוליטיקה, מגדר, מיניות, גזע, יהודים מפולגים בגלל המלחמה. אבל כשיש אויב משותף, אי-אפשר להתמודד לבד. אויבים הם הכוחות שמפלגים אותנו, שמייחדים אותנו. כולנו יודעים מי הם. פעולה קולקטיבית היא הדרך היחידה קדימה באמנות ובאושר שלנו. אז תודה לכם על כך. לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיכם. ובמילותיו של המדינאי ומחזאי הצ'כי ואצלב האוול: 'חצי חדר לא יכול להישאר חם לנצח בעוד שהחצי השני קר'".
סארגארד גם הודה לרעייתו, השחקנית-במאית היהודייה מגי ג'ילנהול, שאיתה הוא משתף פעולה מדי פעם. הנאום שלו הגיע לכותרות ברחבי העולם ועורר עניין בתקשורת העולמית והמקומית כאחד. הדבר ההפתיע את סארסגארד, שהודה שכתב אותו כמה שעות לפני הטקס, ושהיה חשוב לו להגיד משהו משמעותי ורלוונטי לתקופתנו, מאשר להודות לאנשים שהיו חלק מהקריירה שלו, או למורה למשחק שלו, כמו ששחקנים נוהגים לעשות בנאומי התודה שלהם.
בטקס הפתיחה הוענק גם "פרס נשיא הפסטיבל" לשחקנית ילידת לוקסמבורג ויקי קריפס ("חוטים נסתרים", "האי של ברגמן"). קריפס הודתה שהיא נבוכה במעמדים כאלה, ולא הכינה נאום, ושבנה הקטן שהצטרף לביקורה עודד אותה לשאת דברים. וכך היא אלתרה על המקום את נאומה: "אני אוהבת פסטיבלי קולנוע. אני חושבת שהם פשוט הדבר הכי טוב בעולם. אם לא משתמשים לרעה בסרטים, הם יכולים לחצות גבולות ולהעביר את המסרים החזקים ביותר. הם לא מבקשים את הדרכון שלך או לדעת מאיפה אתה או כמה כסף יש לך, או אם אתה מגניב או לא.
"אני מעולם לא הייתי מגניבה, לא סיימתי את הלימודים שלי, אבל אני כאן, וכל מה שעשיתי זה להאמין בחלום. סרטים נותנים לנו את המרחב לחלום ולקוות. באתי בלי כלום, וכשאעזוב את כדור הארץ הזה, אלך בלי כלום. אפילו הפרס היפה לא ילך איתי לאן שאני אלך, אבל אקח את כל הזיכרונות ואת כל החלומות שלי - וזה מה שסרטים יכולים לעשות. אז אנחנו צריכים לנסות ולהציל את הסרטים כדי שימשיכו להתקיים, וימשיכו להפיץ את בשורת האהבה והשלום, וחשוב מכל - הסליחה".
נציגות כחול לבן
לאורך השנים פסטיבל קרלובי וארי תמיד היה ידידותי לקולנוע הישראלי, וגם השנה יש לנו נציגות: שני סרטים מדוברים על רקע 7 באוקטובר, המוצגים במסגרת "אופקים". הראשון הוא "מכתב לדויד" העוצמתי והמרגש של תום שובל, שנחשף לראשונה בפסטיבל ברלין האחרון. הסרט מביא את סיפורו של דוד קוניו, שעדיין חטוף בעזה. דוד ואחיו התאום איתן השתתפו בסרט הביכורים של שובל, "הנוער".
הסרט השני הוא "כן" של הבמאי נדב לפיד, שחולל שערוריות ורעש עת הוצג בפסטיבל קאן האחרון. הסרט בהשתתפות אריאל ברונז, אפרת דור ונעמה פרייס עוסק במוזיקאי ג'אז שמתבקש לכתוב המנון חדש, אחרי 7 באוקטובר. לאחרונה "כן" נכלל ברשימת "מאה הסרטים הטובים של העשור" של "אינדי וייר". מעניין איך תעבור הקרנת שני הסרטים האלה בקרלובי וארי והאם הם יתקלו במחאה אנטי-ישראלית.
