באחד מנאומי המעבר שלה בין השירים - ויש הרבה מאוד כאלה - ריי רוצה לספר איך הגיעה עד לרגע הזה, של יום שבת בלילה, שבו עשרות אלפים הגיעו לפארק ויקטוריה במזרח לונדון כדי לראות קודם כל אותה. "לוקח זמן להגשים חלומות", היא אומרת בהתרגשות, "ועברה איזה דקה עד שהגשמתי את שלי". ה"דקה" של ריי נמשכה לא פחות מעשור.
ריי מבצעת את Escepism, Black Mascara ו-Genesis בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
היום, כשהיא אחת מכוכבות הפופ הגדולות בבריטניה וגם באמריקה כבר שמעו עליה (ועוד ישמעו), קל לשכוח כמה קרובה הייתה רייצ'ל קין להישבר. מי שחתמה כבר בגיל 17 בחברת פולידור על חוזה לארבעה אלבומים, השתתפה בכתיבת שירים לצ'רלי xcx, ג'ון לג'נד וליטל מיקס, וגם הוציאה סינגלים שצברו תאוצה יפה לזמרת בתחילת הדרך, ספגה מחברת התקליטים יחס של טישיו משומש: אלבום הבכורה שלה הוזנח על המדף, הבוסים לא נתנו לה שום אופק והתסכול הלך ונערם. ואז, בקיץ 2021, כשגם הלהיט Secrets לא חולל שינוי במערכת היחסים, ריי פוצצה את הפרשה בטוויטר, התירה את החוזה עם פולידור ויצאה לדרך עצמאית. על פניו זה נראה כמו התאבקות מקצועית. בדיעבד זה היה הצעד שהציל לה את הקריירה והביא אותה כעבור ארבע שנים וחודש להופעה הגדולה ביותר שלה עד כה, בתור ההדליינרית של פסטיבל All Points East. זאת לא תישאר ההופעה הכי גדולה שלה לעוד הרבה זמן.
דיווה עם רעב אינסופי למרכז הבמה
אם הייתה תוכנה שאפשר לבקש ממנה יוצרת שמעריצה כוכבות ג'אז מהסיקסטיז כמו שהיא מאוהבת בסופרסטאריות של הפופ מתחילת המאה ה-21, ולהוסיף לזה קול גדול מהחיים ואישיות בימתית של בדרן בווגאס עם ניסיון של 1,500 שנה, כנראה שהייתם מקבלים תשובה פשוטה: מצטערים, ריי יש רק אחת.
קל להשוות אותה לאיימי וויינהאוס בגלל הג'אזיות והגרוב (וגם הלונדוניות, למרות שוויינהאוס מצפון העיר וריי מדרומה). אבל בעוד שוויינהאוס כתבה ושרה מהמעמקים המעופשים של נפש מסוכסכת ואפלה, ריי היא דיווה עם רעב אינסופי לעמוד במרכז הבמה וארגז כלים בגודל נתניה כדי שאיש לא יוכל להזיז אותה משם: משירי באבל-גאם פופ ועד להיטי קלאבים, מחריזת היפ-הופ בקצב של מכונת ירייה ועד השווצה במנעד ווקאלי מרשים, מהומור מושחז ועד נאומי העצמה.
את ההופעה היא פותחת עם שיר מייצג: Oscar-Winning Tears, שמיטיב ללכוד את הכריזמה והסטורי-טלינג, כמו גם את הכבוד למסורת של הג'אז והבלוז לצד כתיבה מלב המאפליה של המאה ה-21, כלומר ישירה, חדה, מהירה ודחוסה. בשיר הזה, כמו גם ב-Thrill is Gone ו-Flip A Switch, התחושה היא כמו להיות הכדור במכונת פינבול: אתה נזרק מז'אנר לז'אנר, מדיבור לשירה, ממצב רוח אחד למצב רוח אחר. המוזיקה היא פלסטלינה וריי היא ילדה בגן. היא גם יודעת לצמרר, כמו בשיר Ice Scream Man שבו היא מספרת על מפיק שתקף אותה.
3 צפייה בגלריה
"אני יכולה להגיד שהלילה זאת לא הייתה הופעה מחורבנת". ריי בהופעה בפסטיבל All Pints East
(צילום: @BETHANMILLERCO)
בגיל 27, ועם שיא של זכייה בשישה פרסי בריטס בערב אחד, הביטחון העצמי שלה מספיק בשביל לכבוש את רוסיה. לא תמיד זה יתרון: ריי לא שמעה על עיקרון הרצף בהופעות, כלומר לחבר שיר לשיר כדי לבסס מומנטום ומשם להגיע לקליימקס: המונולוגים שלה ארוכים, לעתים דידקטיים ברוח התקופה, נוטים לדבר במקום השירים, וקצת מזכירים את הבדיחה על שלמה ארצי, שמרח חצי הופעה על "תחת שמי ים התיכון". בדומה לארצי, אפשר להבין אותה: במשך שנים הרגישה שכוחות גדולים סותמים לה את הפה, ועכשיו הכוח בידיים שלה. אולי בעתיד תבין שגדולה אמיתית היא להשתמש בו רק כשבאמת צריך.
אחרי מחרוזת קרחניסטית, ריי חותמת את הלילה המיוחד שלה עם Escapism, הלהיט הגדול של אלבום הבכורה המצוין שלה, My 21st Century Blues. "היו לי הרבה הופעות מחורבנות בחיי", היא מספרת לפני הביצוע שבו כל הקהל צעק "דוקטור דוקטור" במקומות הנכונים, ":מול אוהל של 20 איש ועוד הופעות בסגנון. אני יכולה להגיד שהלילה זאת לא הייתה הופעה מחורבנת".
שאלת המפתח בעתיד של ריי נעוצה ביחסים שלה עם דרך החתחתים שעברה כדי להגיע למעמדה. מצד אחד, העלבון והכעס הם חומר בעירה מצוין, שהוכיח את עצמו. מאידך, זמנה בתור אנדר-דוג קצוב ואף עומד להגיע לקצו. כמי שחלק מסוד הקסם שלה היא אישיות בלתי אמצעית ונוגעת ללב, עליה להכיר בכך.
החלטה איך להמשיך מכאן לא תתמהמה יותר מדי: סביר להניח שדי בקרוב היא תעמוד למבחן האלבום השני ובטח מתישהו תגיע גם הצעה לבצע את השיר בסרט הבא של ג'יימס בונד (כל בחירה שאינה היא נראית מופרכת כרגע). אולי בגלל זה ריי נראית כמי שלא מוכנה לרדת מהבמה: אחרי ניצחון כה מוחץ, טבעי לפחד שיותר טוב מזה כבר לא יהיה.
