בחודשים האחרונים התרוצץ הבמאי האיראני הגולה הטרי מוחמד רסולוף בין פסטיבלים לטקסים באירופה ובארצות הברית. בעונת הפרסים שהסתיימה השבוע, סרטו "זרע התאנה הקדושה" היה מועמד לכל פרס אפשרי. השיא היה טקס האוסקר, שבו הסרט היה מועמד לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
"זרע התאנה הקדושה"
(באדיבות פסטיבל הסרטים חיפה)
אבל גם כשרסולוף בן ה-52 טופף על שטיחים אדומים, סעד בארוחות מפוארות, לגם קוקטיילים זוהרים, בילה במסיבות מתוקשרות והתחכך עם אצולת הוליווד - הוא לא שכח את המשפחה והחברים שהותיר מאחור במולדתו, שממנה ברח בדרך-לא-דרך. "אני לא חושב שעוד עיכלתי את המונח גלות, כי אני נוסע המון למקומות רבים עם הסרט, צופה בו עם קהלים שונים בארצות שונות. אני כנראה זקוק לקצת זמן שקט, כדי להבין מהי גלות", הוא אומר בפגישתנו בעיר השווייצרית לוצרן, שם נערך טקס פרסי האקדמיה האירופית ה-37.
ואיך אתה מרגיש עכשיו, במהלך עונת הפרסים?
"כמו כל אדם, ישנם ימים שאני במצב רוח ירוד וישנם ימים שאני שמח. ישנם ימים שאני עייף וישנם ימים שאני מוטרד מכל האבסורדיות וחושב על העולם ועל כמה הוא גדול, ואז אני צופה בסרטוני וידאו שבהם רובוט צועד על מאדים". בשלב זה רסולוף ממהר לשלוף את הטלפון שלו ומראה לי את הסרטון עם הרובוט. "ואז אני חושב כמה העולם נפלא ואני מתמלא תקווה. הצורך הגדול בחופש הוא שדוחף אותי להמשיך ולעשות סרטים. אבל ישנם ימים שאני חושב לעשות משהו שונה לגמרי, במיוחד בכל פעם שעליי לעבור אירוע של שטיח אדום. ואני אומר, 'אוי, אולי עליי לא לעשות עוד סרט'. בגלל שאני נוסע הרבה עם 'זרע התאונה הקדושה' לא היה לי זמן גם להיות עם הבת שלי, אבל כשהדברים יירגעו, אוכל למצוא את הזמן להיות איתה".
והדרך של רסולוף, שחי כעת בהמבורג, גרמניה, לשטיחים האדומים הייתה רצופת תלאות, ייסורים וקשיים. כשנפגשנו בסוויטה מעוצבת ורחבת ידיים במלון הכי מהודר ויקר בלוצרן, רסולוף התבונן באגם היפהפה ובהרים המושלגים שנשקפים מהחלון, ונזכר בתקופות שבהן שהה בחקירות ובמאסר, ונרדף על-ידי קברניטי משטר האייתולות.
רשימה חלקית: ב-2010, רסולוף נעצר על סט אחד מסרטיו מאחר שצילם ללא רשות. נגזר עליו מאסר של שש שנים, שהומתק בסופו של דבר לשנה אחת. ב-2017, אחרי ששב לאיראן מביקור בחו"ל, דרכונו נלקח ממנו ונאסר עליו לעזוב את המדינה. כעבור שנתיים, נגזרה עליו שנת מאסר נוספת בגלל סרטו "איש עם אינטגריטי".
בפברואר 2022, סרטו העוצמתי והמשובח "אין רשע בעולם", שעסק בעונש המוות באיראן וצולם בדרך מחתרתית, זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין. הסרט נאסר להקרנה באיראן, ומרסולוף מנעו את האפשרות לעזוב את המדינה. וכך נבצר ממנו לטוס לברלין ללקט את הפסלון. כעבור חודש, נידון רסולוף לשנת מאסר על שלושה מסרטיו, שנחשבו ל"תעמולה נגד המערכת". פסק הדין כלל גם איסור על עשיית סרטים למשך שנתיים. הוא הצהיר כי בכוונתו לערער על ההחלטה. ביולי 2022 נעצר רסולוף על כך שמתח ביקורת על המשטר.
"אתה רואה את השולחן הזה?", מצביע רסולוף על השולחן סביבו אנחנו מסובים, "כשהייתי בבית הסוהר באיראן, הייתי בחדר בגודל הזה", הוא אומר ומדגים בידיו על השולחן כמה התא היה קטן. "זה היה קשה מאוד. ואז העבירו אותי לחדר אחר, שהיה מעט יותר גדול, וכל זה כדי ללחוץ עליי להודות".
סבלת עינויים?
"אם יש לך, כמוני כבמאי מוכר, גישה לתקשורת - אז לא מענים אותך בצורה שהיא אלימה באופן בולט. אבל מענים אותך בדרך אחרת - גורמים לכאב וצער. בכלא ראיתי דברים רבים וקשים, אנשים שהאצבעות שלהם נכרתו, שזה כמובן עונש של השריעה. ראיתי אנשים שהוכו באכזריות ושהגפיים שלהם נשברו. בסופו של דבר, החוקרים והמענים לא הצליחו להוציא ממני הודאה".
"ההחלטה לעזוב את איראן לא הייתה קלה. קשה לי לדבר עליה גם היום"
בפברואר 2023, רסולוף שוחרר בשל בריאותו ומאוחר יותר נידון לשנת מאסר ואיסור של שנתיים על יציאה מאיראן בשל "תעמולה נגד המשטר". בעודו מערער על העונש, הוא ניצל את החופש הזמני כדי לצלם בחשאי את "זרע התאנה הקדושה".
"בשנים האחרונות הייתי כל הזמן תחת מעקב", מגלה רסולוף. "כבר למדתי איך להימנע מהשירותים החשאיים. אתה מבין שהם למדו לעקוב אחרי הטלפון הנייד שלך ואתה לומד לא להשתמש בו יותר. צילמנו את הסרט בחשאיות ובתנאים מחתרתיים ותחת ידיעה שעומדים לעצור אותי שוב. היו ימים שכל כך כעסתי עד שנהייתי פקעת עצבים. לא יכולתי לשלוט בעצמי. החיים של הבמאים באיראן דומים מאוד לחייהם של גנגסטרים, אבל אנחנו גנגסטרים של הקולנוע. זו בדיחה שנהגנו לומר אחד לשני על הסט, אמרנו גם שאם היינו רוצים לסחור בקוקאין, זה היה קל יותר".
עם אילו תלאות נוספות היית צריך להתמודד?
"הצלם הראשי ואני חלינו בקורונה במהלך הצילומים. היה לי חום גבוה והייתי בטוח שלא נצליח לעבוד, הכול הלך גרוע. היינו בעיר קטנה ומרוחקת, ואם אתה הולך לבית החולים הם מבקשים את תעודת הזהות שלך ואז יודעים איפה אתה נמצא. זה היה עוצר את הצילומים. לבסוף השתמשנו בתעודת זהות של אחד הכפריים וככה הצלחנו להתאשפז. זה היה מטורף".
וכך בצילומים, רסולוף חשש כל הזמן שהחופש שוב ייגזל ממנו. "לאחר שצילמנו שליש סרט, קיבלתי ידיעות שגזר הדין שלי הוחל, לא הייתי בטוח שאוכל לסיים אותו. הייתי מאוד בלחץ, כי ידעתי שאם איאסר שוב, אהיה לפחות חמש שנים בכלא. וכמובן ידעתי ש'זרע התאונה הקדושה' יוביל לעוד אישומים נגדי והמאסר יוארך. בחרתי לנעול את המחשבות האלה וסמכתי על האיטיות של מערכת המשפט, שתאפשר לי לסיים את הצילומים".
תוך כדי הצילומים, רסולוף שלח את החלקים שכבר צולמו לעורך שחי באירופה. "יצרתי קשר עם קולגות שגרים באירופה והיו אמורים לטפל בפוסט-פרודקשן, ואמרתי להם שהסרט עתה בידיים שלהם - וגם אם יאסרו אותי, ממש חשוב שהם ימשיכו לעבוד. אמרתי גם למפיק הצרפתי, 'לא משנה מה יקרה, אל תפסיקו את עשיית הסרט'. למזלי הכול עבד בסדר גמור".
8 צפייה בגלריה
ידע שאם ייאסר שוב, המשמעות היא חמש שנים בכלא. מוחמד רסולוף
(צילום: Stuart C. Wilson/Getty Images)
ואז רסולוף הבין שזה לא מספיק, ושהוא חייב להימלט מייד. "נאמר לי שהערעור שלי נדחה ושיש לי עוד שבוע עד שיעצרו אותי. הבנו שהידיעה על קיומו של הסרט כבר יצאה, ושהשירותים החשאיים יעצרו גם אנשים נוספים מהצוות. הייתי צריך לקבל החלטה תוך שעות בודדות ולשאול את עצמי האם אני רוצה להיות בבית סוהר, או שעליי לעזוב את איראן הגאוגרפית ולהצטרף לאיראן ולתרבות האיראנית הפועלת מחוץ לגבולותיה. בחרתי באפשרות השנייה. החלטתי תוך שעתיים".
איך היה רגע הפרידה?
"זו לא החלטה קלה לקבל, וקשה לי לדבר עליה גם היום. הסתובבתי בבית ואמרתי שלום לצמחים - בבית יש לי הרבה מאוד צמחים שאני אוהב. יש חלון בבית הצופה אל ההרים ואתה יכול לראות את חומות הכלא משם. רבים מחברי אסורים שם. אז הבטתי אל בית הכלא, הבטתי אל ההרים, עזבתי את כל הרכוש שלי ויצאתי".
אתה יכול לשחזר את שביל הבריחה?
"אחד הדברים הטובים בבית הכלא, הוא שאתה פוגש סוגים שונים של מבריחים ואנשים עם קשרים טובים מאוד - וכך יכולתי ליצור קשר עם אנשים שמסייעים לאחרים לברוח מן המדינה. אלה היו אנשים שבטחתי בהם לחלוטין. הם סייעו לי לעזוב ולהגיע למקום קרוב לגבול, שבו הייתי בטוח. משם הצלחתי ללכת דרך ארוכה ולחצות למדינה שאת שמה אני לא רוצה לומר. ביליתי כמה ימים בכפר מצידו השני של הגבול ויצרתי קשר עם הקונסול האירופאי. כשהייתי בעבר בגרמניה היו לרשויות שם העתקים של המסמכים שלי, אז הבנתי שהם יוכלו לזהות אותי ויאשרו לי להגיע למדינה. והם אכן הצליחו לאמת את זהותי בעזרת טביעת האצבעות שלי. יום לאחר שהגעתי לגרמניה, הכרזתי באופן פומבי שעזבתי את איראן ופרסמתי הצהרה ברשתות החברתיות".
8 צפייה בגלריה
בכלא פוגשים מבריחים. מוחמד רסולוף ב-2013, אחרי שריצה שנת מאסר
(צילום: Andreas Rentz/Getty Images)
בחודש מאי האחרון רסולוף עשה הרבה כותרות בשל הבריחה הדרמטית ובשל העובדה שהצליח להגיע בזמן להקרנת הבכורה החגיגית בקאן. זו הייתה אחת הבכורות המרגשות והמטלטלות בכל השנים בהן אני מסקר את הפסטיבל. הקהל עמד על רגליו דקות ממושכות והריע לרסולוף. הוא מצידו אחז בתמונות של כוכבי הסרט שלו, שנשארו באיראן ולא יכלו לצאת מגבולות המדינה ולהגיע לבכורה. "כשהידיעות על הסרט החלו לצאת, השחקנים והצוות הטכני עברו תקופה קשה של לחץ - הם נחקרו ודוכאו בדרכים רבות ושונות. המדינה עברה הרבה תהפוכות. זה מוזר שהשלטון, גם בימים שבהם עסוקים במלחמה עם ישראל, מוצא דרך לחשוב איך לדכא את הנשים והאומנים".
"יש הבדל גדול בין איראן והאנשים החיים בה לבין הרפובליקה האיסלאמית ששולטת במדינה"
עד לפני כמה שנים, במאים איראנים בולטים ומפורסמים הסכימו להעניק לי ראיונות. אבל בשנים האחרונות, ככל שהמתיחות בין ישראל ואיראן מתעצמת, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, האפשרות של הראיונות כמעט לא קיימת. בחלק ניכר מהמקרים, הבמאים והבמאיות חוששים לגורל משפחתם שנשארו לחיות באיראן. גם רסולוף לא מיהר להתראיין לתקשורת הישראלית.
"אמי מתה אומנם לפני מספר שנים, אבל אבי גר בשיראז ואחי ואחותי עדיין חיים באיראן. ברור שהסרט שלי יכול להשפיע עליהם, אבל קשה עדיין לקבוע באיזה צורה. בינתיים הם די בטוחים. אבל הבית של אחותי הוחרם על יד השלטונות, כיון שאני שוחררתי בשעתו בערבות והבית היה הערבות, וכיוון שעזבתי את איראן, הוא הוחרם כי הפעילו את הערבות. וזה לא משהו שיכולנו לחזות".
בסופו של דבר, "זרע התאנה הקדושה", שזכה בקאן בפרס מיוחד של חבר השופטים ובפרס הביקורת הבינלאומית, נרכש להפצה מסחרית בישראל - ובסוף השבוע הקרוב הוא מגיע לבתי הקולנוע. זה גם עזר לעובדה שרסולוף נעתר בסופו של דבר להעניק ריאיון נדיר ל-ynet.
8 צפייה בגלריה
מגיע לבתי הקולנוע בישראל. לא דבר של מה בכך. מתוך הסרט "זרע התאנה הקדושה"
(צילום: NeonRated)
איך הרגשת כש"זרע התאנה הקדושה" נבחר לפתוח את פסטיבל חיפה ה-40 ויופץ בבתי הקולנוע בישראל, ועוד על רקע המלחמה והיחסים הטעונים בין ישראל לאיראן?
"כל פעולה של אלימות בכל מקום בעולם ושנגרמת על יד כל צד, גורמת לי כאב וצער גדול. אני עצוב בגלל התגברות האלימות עכשיו בעולם ואשמח מאוד אם יצירת אמנות תצליח לעשות משהו, כדי לשנות או למנוע כל פעולה אלימה. יש דברים רבים שהם מעבר להבנתנו וליכולת שלנו לפעול ואנחנו לא יודעים תמיד מה לעשות".
לרסולוף חשוב להבהיר שיש הבדל גדול בין "איראן והאנשים החיים בה לבין הרפובליקה האיסלאמית ששולטת במדינה. אין לאיראן יחסים של שיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית וארצות אחרות וזה נובע מכך שהרפובליקה האסלאמית התבוננה על ארצות אחרות בהתנשאות - הביטה עליהן מלמעלה. היא התייחסה לעצמה כנעלה על כולן, וכדי למצב את תחושת העליונות, הרפובליקה האיסלאמית התערבה בפוליטיקה של מדינות אחרות. ולכל זה יש השפעה על החיים של האנשים החיים באיראן. אבל האנשים באיראן חייבים להמשיך בחייהם שלהם, בהתמודדות שלהם, במאבק על זכויות אדם, על זכויות בסיסיות ועל חיי היומיום" .
אתה יכול להסביר למה העולם הולך כעת אחורה ובהרבה מקומות נעשה מאד ימני ושמרני?
"אני לא חשוב שהקדמה היא דבר שמתפתח בצורה ליניארית - בעיה אחת נפתרת ובעיות אחרות מיד צצות. יחד עם זאת, אני חושב שהכול משתנה כל הזמן. למשל במזרח התיכון - הבלאנס הפוליטי באזור הוא כל כך נזיל ומשתנה במהירות כל כך גדולה. לא מזמן סוריה הפכה למדינה שונה, אז נראה שהרפובליקה האיסלאמית מאבדת מכוחה. אבל קשה לי לומר או לנבא איזה דבר יהיה לו השפעה על איראן והרפובליקה האיסלאמית. לדעתי, בעולם שבו אנחנו חיים היום כל דבר הוא פוליטי. גם ההחלטה לא להתייחס או לא לייחס חשיבות לנושאים פוליטיים היא פעולה פוליטית.
8 צפייה בגלריה
איראן איננה מי ששולט בה. המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי
(צילום: Office of the Iranian Supreme Leader/WANA (West Asia News Agency)/Handout via REUTERS)
"פוליטיקה היא אומנם רק צד אחד של האנושות, אבל עלינו להתמודד עם נושאים פוליטיים. חשוב שאמנים ויוצרי קולנוע ישתמשו באמצעים בעלי משמעות לבטא את המחשבות הפוליטיות שלהם".
זמן קצר, אחרי הריאיון שהעניק לי בלוצרן, פגשתי את רסולוף בטקס חלוקת פרסי לומייר (התשובה הצרפתית לגלובוס הזהב) בפריז, והוא כבר השתחרר יותר. רסולוף שמח לדווח שחבר שלו שלח לו תמונות מטקס הפתיחה של פסטיבל חיפה. הוא היה מאושר שהאולם היה מלא בבכורה הישראלית והתגובות היו טובות. רסולוף גם היה משועשע שהקהל בפתיחה החיפאית שרק בוז לשר התרבות והספורט מיקי זוהר ולברכת הנשיא יצחק הרצוג. דבר שכמובן לא אפשרי במולדתו.
"כל יום אני חושב על לחזור לאיראן"
"זרע התאונה הקדושה" היא דרמת מתח משפחתית המותחת ביקורת חריפה על המשטר האיראני. כאשר אימאן, שופט חוקר בבית המשפט המהפכני בטהרן, זוכה סוף-סוף לקידום מיוחל - תפקיד רב-חשיבות שכרוך גם בלשלוח אנשים למותם - הוא דורש מאשתו המסורה והאוהבת ושתי בנותיו להתאים את עצמן למעמד החדש. נשות המשפחה מקבלות הנחיות מדויקות לגבי מה שנדרש מהן - איך עליהן להתנהג ולהיזהר, למשל ברשתות החברתיות ובמפגשים עם חברות. גם כדי לשמור על המשפחה מפני חשיפה לאיומים ולסיכונים, אם אנשים ידעו מה מעולל האב.
העלילה מתרחשת על רקע מחאת הנשים המתעצמת ברחובות ובאוניברסיטאות, שבהחלט זולגת גם לתוך משפחתו של אימאן. כאשר האקדח של האב נעלם, זה מטלטל את הבית ומסבך את אימאן עם מעבידיו. האם מישהי מנשות המשפחה אחראית להיעלמות האקדח?
מאיפה בא לך הרעיון לסרט?
"הוא צמח משנים של עימותים שלי עם המשטרה החשאית ועם הצנזורה התרבותית הממשלתית. מקור ההשראה של כל הדמויות הוא אנשים אמיתיים. כל הסצנות מגיעות ממצבים אמיתיים. אנשים באיראן שנתקלו בשירותים החשאיים יזהו את המקומות, האירועים, המסדרונות. כשהייתי במאסר, העסיקה אותי השאלה איך האנשים שעובדים בבית הסוהר ובחקירות הצליחו להביא את עצמם לשתף פעולה עם השיטה שבה הם עובדים.
"ואז היה לי מפגש מקרי עם אחד האחראים בבית הסוהר והוא סיפר על איך העבודה השפיעה על המשפחה שלו על התחושות שיש לו על העבודה שהוא עושה. אותו אדם גילה לי שהוא הרהר פעמים רבות על התאבדות ושהילדים שלו ביקרו את העבודה וההתנהלות שלו. הדברים שהוא סיפר היו מדהימים, וזה גרם לי לחשוב על ההשפעה של כניעה לכוח".
הבמאי מעיד שמה שמעניין אותו זה הדברים המאפשרים לבני האדם לשרוד ומצד שני מה המצב הנפשי של הרעים. "מה מצדיק את המניעים שלהם? מה הם חושבים? אני מנסה להתמקד בממד הפסיכולוגי של הדברים. הצרכים האינדיווידואלים של האנשים הללו, איך הם הגיעו לנקודה הזו? איך הם הגיעו למצב שהם נכנעים לשלטון? שהם צריכים להיות חלק מהשיטה? בתסריט ניסיתי ליצור דמות שמסמלת את השלטון. וכאמור, השנים שלי בבית הסוהר, העינויים והחקירות סייעו לי להבין טוב יותר את האנשים הללו. לעיתים בדרך לא מודעת לחלוטין".
בחרת למקם את "זרע התאנה הקדושה" בתקופת מחאת הנשים נגד החוק המחייב נשים באיראן ללבוש חיג'אב, במיוחד אחרי מותה של מהסה אמיני בת ה-22, אחרי שנעצרה בידי משמרות הצניעות בשל אי-עטיית חיג'אב.
"הרפובליקה האיסלאמית מציגה את החוקים הללו כאילו הם חלק מהתרבות האיראנית, והם כמובן לא. אנשי הרפובליקה כופים אותם תחת המטרייה של חוקי השריעה, אבל רוב האנשים לא רוצים לנהוג כך. אבל הם חייבם לעשות את זה בציבור כדי לשמור על העבודה שלהם וכדי שלא ידוכאו בצורה חריפה מדי או יצטרכו להתמודד עם מכשולים נוספים בחייהם.
"זו סוג של פשרה שאנשים צריכים להתמודד איתה. נשים במיוחד צריכות להתמודד עם הפשרה הזאת - הן הקורבן של דיכוי נוראי ואפליה. ומה שקורה באיראן עם תנועת הנשים בשנה האחרונה הוא חוליה חדשה בשרשרת ארוכה מאוד של מאבק על זכויות הנשים שהחל לפני שנים רבות. כשזה נוגע להתנהגות בציבור נראה שהנשים צריכות לסגת - אבל עם הזמן, אני מאמין שזה ייעלם".
"זרע התאנה הקדושה" עוסק גם בנושא האחריות האישית. "וזהו נושא שאני בוחן ברבים מן הסרטים שלי. הוא מאוד מרכזי וחשוב עבורי. אבל באותה מידה, חשוב לבדוק מה השיטה עשתה לבני האדם כשהיא מטביעה אותם. ישנם אנשים חזקים, אבל השיטה יכולה לגרום לאנשים להתכופף. לרפובליקה האיסלאמית יש תפקיד משמעותי בדיכוי האזרחים - היא יוצרת להם כל מיני בעיות, ובאותו זמן גם פוגעת בהם כלכלית על ידי התערבות בענייני מדינות אחרות ותמיכה בפעילות טרור".
מה הלאה?
"אני עובד על סרט אנימציה שבמרכזו מחזאי שחי באיראן לפני שנים רבות, ועל מיני-סדרה. אני מפתח תסריטים כשאני מבלה במטוסים. התסריטים שומרים אותי בחיים והם משהו שאני מחכה לו".
אתה חשוב שעוד תזכה לחזור לאיראן?
"כל יום אני חושב על לחזור לאיראן - וזה לא רק אני. כל אדם שני שעזב, בין אם מרצון ומשמחה ובין שנאלץ לעשות זאת, חושב על כך".
