פאטימה חסונה הייתה צעירה חביבה, חייכנית ואופטימית חסרת-תקנה. צעירה פלסטינית תושבת עזה ששונאת את ישראל, ועדיין חביבה, חייכנית ואופטימית חסרת-תקנה. זה ניכר מתיעודי השיחות שלה עם הקולנוענית הצרפתיה ספידה פארסי, כפי שהם מובאים בסרט הדוקומנטרי המדובר שלה "קח את נשמתך בידך וצעד". סרטה מדובר מכיוון שחסונה בת ה-25 נהרגה בשנתה במהלך הפצצת חיל האוויר ב-16 באפריל, יום אחד לאחר ההודעה על קבלת הסרט למסגרת ACID המשנית בפסטיבל קאן. הטרגדיה האישית של פאטימה שוברת-לב, בלי קשר לדעות שלה. היא הייתה צעירה חביבה, חייכנית ואופטימית חסרת-תקנה שחייה הסתיימו בטרם עת ובאופן מזוויע. אפשר להזדהות עם הצער על לכתה. בדיעבד, מותה הצדיק אולי את הפקת הסרט, אבל לא בהכרח חייה.
"קח את נשמתך בידך וצעד", שורה מתוך שיר שכתבה חסונה, הוא סרט ביתי שמבוסס על שיחות וידאו צ'ט שערכה פארסי עם פאטימה על גבי מסך הטלפון הנייד שלה, ואותן היא מתעדת באמצעות מצלמת טלפון נייד אחר שברשותה. ממש כך. חובבני ומאולתר כפי שזה נשמע, ואף יותר מכך, הבמאית יצרה סרט שלם של כמעט שעתיים מחומרים שקלטה בעדשת טלפון נייד אחד ממסך של טלפון נייד אחר. בחירה סגנונית אמנותית? קשה לשכנע שאלו הנסיבות שהניעו את פארסי להפיק סרט שכזה. סביר יותר להניח שמדובר בחוסר-יכולת, חוסר-אונים או עצלנות. הסרט אמנם נפתח בצילומים מכבישי העיר קהיר, לשם הגיעה לטענתה הקולנוענית עם תחילת המלחמה בניסיון לחצות את מעבר רפיח בדרכה לרצועה. נניח שאנחנו מאמינים לה, אבל משלב זה ואילך היא עורכת את הראיונות בסרט מדירתה הפריזאית, או במהלך ביקוריה בקנדה, פירנצה או בעיירת חוף בלתי-מזוהה. היא מטיילת בעולם ומדברת עם פאטימה שתקועה בעזה.
הקשר של פארסי עם פאטימה נוצר מלכתחילה לדבריה לאחר שלא הצליחה לפרוץ דרך לתוך רצועת עזה מתוך כוונה לקלוט את המציאות בשטח. שליחות לא סבירה שנדונה לכשלון. פליט עזתי שפגשה בקהיר - וקחו הכל בערבון מוגבל - סיפר לה על צעירה חביבה, חייכנית ואופטימית חסרת-תקנה שגם עוסקת בצילום. וכך נוצר הקשר, מלא הפרעות בגלל קליטה רופפת ברצועה. כך מתחילות השיחות בין שתי הנשים - אחת במאית פריבילגית בת 60 שעזבה את מולדתה איראן לפני שנים רבות לטובת החיים הטובים במערב, והשנייה צלמת חובבת בשנות ה-20 לחייה (שבאופן מניפולטיבי ומכוון מכונה בסרט "עיתונאית") המתגוררת עם משפחתה המורחבת בשכונת אל-טופאח בעזה, ונאלצת להתפנות שוב ושוב בעקבות המלחמה ולנוע ממקום למקום. לא לקנדה, לא לפירנצה וגם לא לחוף הים, אלא לבתים של חברים וקרובי משפחה בחאן יונס, רפיח וג'באלייה לשם היא נמלטת בעקבות פעילות צה"ל.
למרות המרחק הפיזי והמנטלי ביניהם, נראה שהקשר עם פארסי מהווה מקור לנחמה ואסקפיזם לפאטימה מחוץ למציאות הקשה שלה. יש כאלה שצופים בנטפליקס או משחקים במשחקי מחשב כדי לברוח מהמציאות. במקרה של פאטימה אלו שיחות הווידאו עם האישה מעבר לים שמביאים לה קצת עידוד. ואכן, במפגשים הווירטואליים ביניהן הצעירה העזתית מאירת-פנים וחייכנית. ותמיד עם חיג'אב, על פי המסורת. היא נאת-מראה ולבבית ומדברת בכנות על המצב הבטיחותי בסביבתה שהולך ומסלים, וכן על המצב האישי שהולך ומתדרדר במקביל. ולמרות זאת, היא ממשיכה לחייך ולדבר על החלומות שלה: לטייל בארצות אחרות ("מעולם לא הייתי מחוץ לעזה"), לפתח את הקריירה שלה כצלמת או גם להקים משפחה משלה מתישהו. זה נוגע ללב, במיוחד עתה כשאנחנו יודעים על מר גורלה. אבל היא לא מציעה חוויות אישיות יוצאות-דופן או מסרים שלא שמענו בעבר. ולמען האמת, הבמאית גם לא מצפה ממנה לשום דבר כזה.
כל כך הרבה מלל חלקו שתי הנשים במהלך החודשים בהם צולם הסרט, אבל פארסי לא ממש טורחת לשאול על נסיבות המלחמה, ובפעמים המעטות שזה קורה כדרך אגב, התשובות של פאטימה קצרות ודלות. היא מודה ש-7 באוקטובר היה עבורה סימן לכך ש"הראנו לעולם שאנחנו מסוגלים להילחם". היא לא מתייחסת למעשי הרצח הנוראיים בעוטף וגם לא מתבקשת על ידי הבמאית, שעסוקה במקום זאת להדגיש את הזיקה האישית שלה לסיפור כמי שנמלטה מארצה בגלל המהפכה האיסלמית. אלא שפאטימה אומרת שלמרות הקשיים, היא לא מוכנה לוותר על עזה חופשית. למען האמת, גם אין לה ממש ברירה. היא תקועה בין ישראל לבין החמאס. כשהיא נשאלת מה דעתה על בחירת סינוואר כמנהיגה של עזה היא אומרת: "מאז 7 באוקטובר לא ראינו אותו. הוא מסתתר. זה לא מנהיג. נשארנו לבד". זו אבחנה פוליטית מעניינת, שנענית בהשוואה של הבמאית בינו לבין הנהגת האייטולות בטהראן ושל בנימין נתניהו בישראל.
4 צפייה בגלריה
בלי מילה על הקורבנות הישראלים של 7 באוקטובר. מתוך Put your soul on your hand and walk
(צילום: באדיבות ACID)
רוב השיחות בסרט עוסקות בחלומות של פאטימה ושברם, ובדיווחים מהשטח. כשהיא מפנה את עדשת הטלפון הנייד שלה החוצה מחלון ביתה לעבר שכונתה החרבה, ההרס ניכר בקושי, הבניינים המפורקים גם מפוקסלים. קשה לראות מה מתרחש. וגם זה לא ממש משנה לבמאית, כנראה. יותר חשוב לה החתול שלה, שזוכה לכמה רגעי תהילה במהלך הסרט כשהוא מיילל ומייחל להיכנס לחדר. וכשזה קורה, פעמיים, פארסי עוזבת הכל ופותחת הדלת. שפאטימה תמתין בסבלנות. וכך גם אנחנו הצופים. עוד בחירה "אמנותית", אבל למה אנחנו אמורים להמתין? הסוף המר הידוע מראש? במשך שעה ו-50 דקות אנחנו צופים בפאטימה בקלוז-אפ על מסך הנייד כשהיא מעדכנת ומדווחת על הפינויים, ההפצצות, הרעב. ואז שוב הפינויים, ההפצצות, הרעב. המציאות המזעזעת הופכת לשגרה בחודשים שבהם צולם הסרט, וכך גם שיחות החולין עם פאטימה. הפנים שלה ממלאים את המסך, והדבר היחיד שמשתנה הוא צבע החיג'אב שהיא לובשת.
לקראת ההקרנה היום (ה') פארסי תבעה מפסטיבל קאן לצאת בפומבי נגד המתקפה המתמשכת של ישראל. "חייבת להיות הצהרה אמיתית. להגיד שהפסטיבל אינו פוליטי זה לא מתקבל על הדעת", אמרה. ראש צוות השופטים, השחקנית הצרפתיה ז'ולייט בינוש, לא התעלמה. "בכל איזור בעולם, אמנים נלחמים כל יום על להפוך את ההתנגדות שלהם לאמנות. בבוקר ה-16 באפריל בעזה, צלמת עיתונות בת 25 בשם פאטימה חסונה ועשרה מבני משפחתה נהרגו בהפצצה של ביתם", אמרה. "פאטימה הייתה צריכה להיות איתנו הלילה. אמנות נשארת עדות חזקה לחיינו, החלומות שלנו, ואנחנו הצופים, מאמצים אותה. הלוואי ופסטיבל קאן, היכן שהכל יכול להשתנות, יתרום לכך".
דבריה של בינוש ראויים ויפים, או לכל הפחות יפי-נפש. ייתכן שהצדק איתה וכל אחד יחליט לעצמו, ואולי המחווה על מותה של פאטימה מוצדקת. ההרג הנוראי שלה ושל בני משפחתה הגיע כסיום עגום לחיים השגרתיים שלה על המסך. ברגעי הסיום של הסרט, פארסי מתקשרת לגיבורה שלה אחרי חודשים של נתק מאז סיום המפגשים המצולמים הסדירים כדי לעדכנה על הקבלה לפסטיבל קאן. פאטימה מתרגשת מהחדשות המסעירות. היא אפילו מביעה תקווה שתוכל לצאת מעזה ולהתייצב בריביירה הצרפתית לרגל הבכורה. זה לא יקרה. החיים שלה נקטעו במפתיע למחרת. היא כבר לא תזכה לראותו. וחבל. בעיקר חבל על ההרג המיותר שלה, שהוא הערך המוסף העיקרי של הדוקו המיותר הזה, שמזכיר לנו עד כמה ערך חיי אדם הפך לזניח בימינו - וזה ממש לא משנה עד כמה הם מסעירים, מלאי-השראה, או שגרתיים. כל בן אנוש הוא עולם ומלואו. גם אם הוא פלסטיני. אבל העולם ומלואו של פאטימה מובא באופן מוגבל, שטחי ונטול-מורכבות בתיעוד כפי שהוא מובא על המסך.
"קח את נשמתך בידך וצעד" הוא כאמור סרט מדובר, ונענה למעמד תקשורתי מיוחד בקאן השנה בגלל הטרגדיה האישית של הגיבורה שלו. הנהלת מסגרת ACID הגיבה בתדהמה על מותה של "האישה הצעירה שכוח-החיים שלה מרגיש כנס", והם ערכו לזכרה מחווה מיוחדת כי "זה כבר לא אותו סרט שהתכוונו לתמוך בו ובהקרנתו בבתי הקולנוע החל מקאן. כולנו, קולנוענים וצופים, ראויים לאור שלה". ברוח זו חתמו פדרו אלמודובר, סוזן סרנדון, ריצ'רד גיר, רובן אוסטלונד ואחרים על עצומה ובה הם דורשים להפסיק לשתוק אל מול רצח-העם בעזה. העמדה שלהם לא בלתי מתקבלת על הדעת, בטח כשמדובר במלחמה בכללותה והשלכותיה הקשות על האוכלוסיה הפלסטינית. מותה הטרגי והמיותר של פאטימה חסונה הוא הוכחה למתרחש בשטח, אף יותר מהדימויים הארעיים שקלטה במצלמתה מרחובות העיר. אבל מלבד היותה צעירה חביבה, חייכנית ואופטימית חסרת-תקנה במציאות בלתי-נסבלת, הסרט עליה לא מציע הרבה.
