שעתיים לתוך המחזמר "פריסילה מלכת המדבר" שהוצג אמש (רביעי) בפרימיירה חגיגית בהבימה, הגיע הסולו שהכוכב הראשי, לי בירן - והקהל - חיכו לו כל הערב. לא שעד לחלק האחרון בירן, שמגלם את טיק, לא סחף את היושבים באולם. אבל בנאמבר של MacArthur Park - שירו של ג'ימי ווב (שהוקלט על ידי ריצ'ארד האריס ובהמשך בביצועה של דונה סאמר) שבוצע בפשטות בג'ינס ובגופייה, בלי שמלת בננות, פאייטים ופיאות מפלסטיק - היה ניכר שהוא סוף-סוף מרגיש בבית. לפעמים כל מה שצריך זה שיר טוב וזמר מצוין.
למי שלא הספיק לצפות בסרט "הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר", ורק ברגעים אלה מגלה שפריסילה הוא שם של אוטובוס, אני אשלים את העלילה בקצרה ובלי ספוילרים - שתי מלכות דראג וטרנסג'נדרית יוצאות לרואוד-טריפ שחוצה את אוסטרליה כדי להעלות סדרת מופעים בקזינו אמצע המדבר. ההזדמנות מגיעה בשיחת טלפון שמקבל טיק (ידוע גם בכינוי הדראג שלו מיצי) שבה חברה ותיקה משכנעת אותו לעזוב את עבודתו כפרפורמר כושל במועדון בעיר הגדולה, ולנסוע אלפי קילומטרים לעבר המדבר כדי לבקר אותה. לטיק/מיצי מצטרפים אדם (על הבמה - פלישיה, בגילומו של מיכאל בן דוד) וטרנסית מתבגרת בשם ברנדט (יחזקאל לזרוב). מכיוון שהחיים בעיר לא כאלה נוצצים ואין להן באמת מה להפסיד - השלוש יוצאות יחד לדרך.
מהר מאוד מתברר שגם במרחבים האדירים של היבשת לא חסרות צרות, ושלוש הדמויות המוחצנות והמורכבות - כל אחת בדרכה - מגלות בדרך הקשה את חוסר הסובלנות של האזרחים האוסטרליים שלא פעם באה לידי ביטוי באופן אלים ומאיים מאוד. אך אל דאגה - מלבד כמה קטעים דרמטיים בודדים שחושפים את האלימות באופן ששומר על הטון מהסרט המקורי, מדובר בחגיגה קומית שרובה המוחלט פאן טהור. זאת בעיקר הודות לכך שמדובר במחזמר ג'וק-בוקס - במקום עשרות שירים מקוריים, הוא מלווה בפסקול סבנטיז-אייטיז בלתי-נשכח שכולם מכירים. ממדונה, דרך אריתה פרנקלין וטינה טרנר ועד גלוריה גיינור ועוד ועוד. המוזיקה היא חלק בלתי-נפרד מהעלילה כאלמנט שחוגג ביטוי עצמי, תחושת שייכות והעצמה באופו המובהק ביותר.
בירן, שמשחק כאמור את התפקיד הראשי, מפגין יכולות מוזיקליות וריקוד מרשימות. טיק דמות מורכבת ורבת-שכבות, שנעה בין פחד מדחייה לבין כמיהה לקבלה, והיא דורשת רגישות ניואנסית. ההשוואה בין הביצוע המקורי של הוגו וויבינג מהסרט לא הוגנת, כי בכל זאת קיימים פערים רבים בין המסך לתיאטרון, אבל במובן הזה גישה ששמה דגש על הפנימי ופחות על החיצוני עשויה להחמיא לבירן יותר. בתוך השלישייה הצבעונית ניכר שכוחה של הדמות הזו היא בפשטות שלה.
האינטרנט (במיוחד קהילות של שחקנים) כבר הזעיקו את משטרת הפוליטיקלי קורקט בשלב הליהוק - כשרבים תהו כיצד הפקת תיאטרון עדכנית שחוגגת נראות להט"בית, לא מיישמת ייצוג אותנטי גם מאחורי הקלעים בליהוק שחקנים קווירים. לא פלא, אם כך, שהכוכב הבלתי-מעורער של ההפקה הוא מיכאל בן דוד.
בן דוד כמו נועד לדמותו של אדם/פלישיה, שמאופיינת בתדמית מוחצנת, פרובוקטיבית ולעיתים ילדותית. מעבר לכישרון השירה והריקוד יוצאי-הדופן שלו, לצד תזמון קומי מצוין, הוא מנצל היטב את התדמית שדבקה בו מאז אירוויזיון 2022, ומבין את העולם שבו הוא פועל. תנועות הגוף הארוכות והעבודה על המימיקות יוצרות מלכת דראג מקצועית וכובשת. כל נאמבר שלו הוא ממתק וכל רגע שהוא לא נמצא על הבמה הוא בזבוז.
לצידו, משלים אותו יחזקאל לזרוב שנכנס לנעליה של ברנדט. הליהוק שלו כטרנסית גם הרים ודאי כמה גבות, אבל הביצוע משכנע. לזרוב כדראגיסטית מזדקנת מזכיר לרגעים את הביצוע הבלתי-נשכח של טרנס סטאמפ מהסרט. כן, אמרתי מה שאמרתי! שתי הדמויות - אדם/פלישיה וברנדט הם האויבות הכי גדולות, כשאלה מייצגות עולמות שונים וסגנון דראג הפוך - הראשונה מעריכה את אמנות הליפסינק, המימיקה ו"הקלאס", כמילותיה, והשנייה לא סותמת את הפה ושרה בכל הזדמנות. השילוב של השניים על הבמה הוא עונג צרוף. לצידם בירן זורח דווקא כשהוא מקלף את השכבות והאיפור ומציג צד משוחרר ונינוח, כמו גם בביצוע לשירו של אלביס שמגיע בשיאו העלילתי של המחזמר. לא היה אחד באולם שלא הצטרף אליו בשירה.
אבל לא כל חלקי ההצגה, בבימויו של משה קפטן, זוכים לאותו טיפול עדכני ורגיש. אם יש חלק במחזמר שהתחנן לשינוי ברוח התקופה הוא קו העלילה של בוב וסינתיה - זוג נשוי שנקלע לעזרת השלוש בדרכים. כמו בסרט המקורי, דמותה של סינתיה (מאיה לבני) נותרת ממוסגרת סביב סטריאוטיפים לעגניים של נשים מהמזרח הרחוק, בעוד שדמותו של בוב (אורי הוכמן) נשארת תקועה בתבנית בעייתית. שני השחקנים עצמם טוטאליים ומשכנעים, ואולי זה מה שהופך את הפער בין הדמויות לבין הפרשנות האפשרית למתסכל אפילו יותר. מזל שהמוזיקה מפעם מעפילה על קו העלילה המיושן.
על הבמה עשרות הלהיטים זוכים לעיבודים כייפים, הודות למשתתפים הרבים - הכוכבים הראשיים, אנסמבל הרקדנים והזמרים, אבל בעיקר בזכות הדיוות - תוספת משמעותית לגרסה הבימתית. שלוש הזמרות שמתפקדות על תקן המספרות המוזיקליות - עדי כהן, אילי עלמני ורויטל זלצמן - מעניקות ביצועים קוליים מטריפים לשירים האהובים. הסולו של כהן שמגיע רגע לפני סוף המערכה הראשונה הוא ללא ספק הפסגה המוזיקלית של הערב. היה שווה לחכות לו 20 שנה מאז שהיא נכנסה לחיינו ב"כוכב נולד 2".
5 צפייה בגלריה
לא היה אחד באולם שלא הצטרף אליו בשירה. לי בירן, מתוך "פריסילה מלכת המדבר" בהבימה
(צילום: חנן אסור)
החגיגה המוזיקלית העשירה מגובה בתלבושות צבעוניות ויפהפיות, והסיקוונס הבלתי-אפשרי מהסרט - שבו שלושה הכוכבים מחליפים בגדים תוך שנייה אחת - זכה על הבמה למניפולציה מעוררת פליאה. בולטות גם אלה עם הניחוח הקומי - תחפושות נפלאות של דליי צבע מרקדים, פרוסות עוגה שחגות במעגלים, תושבי כפר תמהוניים - כל אלה מהוות בחירות נהדרות ומבדרות. את שמלת הכפכפים האיקונית מהסרט החליפו תלבושות משעשעות אחרות, ומשעשע לא פחות התרגום לעברית של אלי ביז'אווי, שמצא איזון מוצלח בין הבדיחות המקוריות המסרט ("כשנולדת, הרופא נתן סטירה לאימא שלך") לבין בדיחות עדכניות יותר שהקהל נוגס בהן בשמחה, ושילוב בין שירים כמו Hot Stuff ודם חם - כמה מתבקש, כמה מתגמל.
כבר בשלב ההפקה דובר רבות על ההשקעה הכספית הגדולה, ואכן - היא ניכרת בתפאורה הגרנדיוזית, כשהבמה הופכת בן רגע ממדבריות אוסטרליות לבר מקומי, או לבמה נוצצת. האוטובוס, כצפוי, הוא גולת הכותרת - פריט בימתי מושקע ומלא חיים, כמו דמות נוספת בהצגה. רק חבל שבסצנה הראשונה שבה החבורה העליזה יוצאת לדרך - הרקע נשאר סטטי. בהמשך כבר מופיע וידאו-ארט שמשלים את התחושה של נסיעה, כך שאין ספק שהכלים הטכנולוגיים קיימים.
לכל מי שבכל זאת תוהה מה למחזמר הקווירי מאוסטרליה ולמציאות של ימינו, מספיק לגלול ברשתות כדי לחוות מקרוב את השנאה והאלימות שמקיפים אותנו מבפנים, ולראות שגם ממרחק אלפי קילומטרים ועשרות שנים, עוד לא הגענו למקום בטוח. המחזמר הזה הוא גם הזדמנות עבור הקהל להמשיך לצרוך תרבות ובידור כשהעולם שם אותנו על בלוק. הפרימיירה נערכה, בצירוף מקרים מצער, בציון זמן עגול ליום שבו החיים של כולנו השתנו. לא צריך להזכיר מה ציפה ליושבי האולם ברחובות ברגע שהם יצאו מהאולם, אבל עד שהמציאות המדכאת תכה בהם שוב - הם שרים בקול את השיר Finally של סיסי פניסטון.
