לרוני קידר אין שום בעיה שימשיכו לקרוא לה "נסיכת האינדי הישראלית" גם כשהיא בת 40 ומאחוריה כבר ארבעה פיצ'רים, אינספור סרטים קצרים, קליפים ופרויקטים שונים, וגם זוגיות ומשפחה בתל-אביב. "כל מקום שיקראו לי נסיכה, אני אבוא".
"יום באמסטרדם" - טריילר
(קרדיט: באדיבות דרומהפקות)
גם בגיל 60?
"בטח. 'נסיכה' זה תואר מקסים, אני אוהבת אותו. עוד לפני שהדביקו לי את הטייטל הזה בעולם הקולנוע, היו אנשים שביקשתי מהם לפנות אליי בתואר 'נסיכה', כי באמת, אני קצת מרגישה כזאת. טייטלים זה תמיד כבוד, זה אומר שאנשים חושבים עליך. אני מאוד-מאוד גאה בכינוי 'נסיכת האינדי', למרות שלפעמים הוא לא נכון. למשל בסרט 'משפחה' (סרטה הקודם של קידר, מ-2018, ב"ט) שהתקציב שלו היה ארבעה מיליון שקל, זה היה פחות רלוונטי וגם לא בדיוק אינדי. מצד שני, כשאומרים 'אינדי' מתכוונים למשהו שהוא יותר עניין של רוח, לעשות בלי להתפשר, ליצור לא משנה כמה זה קשה ולא להיות תלוי בעוד גורמים. ועם זה אני מאוד מזדהה, תמיד. אז אני גאה בכינוי הזה, והלוואי שהוא יישאר. ואם רוצים אפשר להחליף ל'מלכת האינדי' וכשתבוא נסיכת האינדי החדשה, אני אעניק לה את התואר שלי באהבה".
נסיכה, מלכה או סתם בחורה מאוד מגניבה, רוני קידר היא טיפוס. וכן, גם סוג של מותג - גם אם מותג היפסטרי ולא מוכר לרבים. מאז הבכורה שלה כבמאית פיצ'רים בסרט "ג'ו + בל", קידר היא הדבר הכי קרוב ללנה דל ריי בקולנוע שלנו. בעצם, גם היא מיינסטרימית מדי לעומתה. ב-2011 עלה סרט הבכורה שלה, שאותו היא ביימה ושבו גם שיחקה את אחת הדמויות (מול סיון לוי מתהילת "6 פעמים"), שמסתבכות ברצח האקס של אחת משתיהן. הסרט היה הטייק הכי מרענן ומתבקש ל"בוני וקלייד" גרסת ישראל פינת "תלמה ולואיז". הוא נעשה בתקציב של 110 אלף שקל, שכולו נאסף מצוות ההפקה, ואז עשה את בכורתו המתבקשת בפסטיבל "לסבית קטלנית". הוא צמח מהקרנה להקרנה למעמד קאלט, והגיע גם למועמדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בטקס האופיר, לשם הוא נכנס דרך "מסלול הפרינג'" שנזנח מאז. בדיעבד, המסלול הזה יכול להיות די רשום על שמה של קידר, שסרטה יצא בול בלב תור הזהב של הקולנוע הישראלי, אבל במקביל ייצג תקופת שיא שלא חזרה מאז, של יוצרי אינדי צעירים שעושים את הסרטים שבא להם באפס תקציב, שאותו ממילא הם מביאים מהבית, ולעזאזל המיינסטרים.
עולם הקולנוע הישראלי מאז אולי התקדם/הצטמצם (תלוי אם אתם אופטימיים או פסימיים), אבל קידר נשארה קידר. עם קהל מעריצים קטן אבל קבוע, חבורת שחקנים-חברים ויוצרי אינדי - מוזיקאים וסתם אנשים מוכשרים - ששבים לשתף איתה פעולה מסרט לסרט. לצידם יש גם לא מעט עוקבים, מעריצים ומפיקים בחו"ל שששים להשלים לפרויקטים שלה גרוש ללירה (לעיתים יותר מגרוש או לירה). אחרי סרט הבכורה הגיעו הסרט אולי הכי אקספרימנטלי שלה, "סופעולם", שעוסק בחבורת חברים בזמן סוף העולם, סדרת הרשת "בטפלול", הרבה קליפים וכאמור "משפחה" - הסרט הכי ממוסד שלה, עם תמיכה נדיבה מהקרנות. אבל גם הוא לא בדיוק שלמה ארצי: קידר גילמה בו צעירה שרוצחת את כל המשפחה שלה. קומדיה שחורה מאוד שאפילו הצליחה לקבל באופן נדיר פה דירוג 18 פלוס מהצנזורה.
והנה, אחרי שתיקה בת שבע שנים והרבה צרות ומהמורות בעידן הקורונה והמלחמה, בסוף השבוע יוצא הסרט החדש של קידר, "יום באמסטרדם". הוא מצליח להיות במקביל עוד מנה קידרית אינדית טיפוסית (גם הכי דומה לסרט המכונן שלה "ג'ו + בל", עם שתי נשים מול כל העולם), ועם זאת גם סרט יותר מתוק, אופטימי ורך - גם אם קידר תרצח אותנו כשתקרא את השורות הללו. בתור התחלה, הוא נטול רצח, דם, התאבדות וסוף עולם.
"יום באמסטרדם", עוסק, ובכן, ביום באמסטרדם שמתחיל כששתי נשים נפגשות: ישראלית שברחה למטרופולין ההולנדי מחתונה (נעמה אמית, זוגתה של קידר זה כעשור ושחקנית עסוקה בזכות עצמה) וצעירה בריטית בת פחות מ-18 שבורחת מהלוויה וממש חייבת את עזרת הישראלית שפגשה ברחוב כדי לקנות סמים (נל בארלו, זוכת פרס התגלית בבאפט"א - האוסקר הבריטי - לפני מספר שנים). כן, זה סרט סמים, שבו שתי הגיבורות מעבירות את רוב הזמן מסטולות ברמה כזו או אחרת, והוא לגמרי מבוסס על חוויה אמיתית, שלה ושל אמית.
"נסענו לאמסטרדם, לאיזה פסטיבל שם, היה ממש כיף והחלטתי שאני אעשה פטריות פעם ראשונה, והייתה לי חוויה ממש-ממש מצחיקה ונחמדה. ומה שבאמת חשוב הוא שפשוט ליום אחד שכחנו את הצרות שלנו, את המדינה הזאת וכמה קשה לחיות פה. זה היה עוד לפני הקורונה. את לא מרגישה באמת תחושת זמן. במשך שעתיים אני ונעמה הסתובבנו באותו בלוק, חיפשנו את המלון ולא מצאנו, ובאיזשהו שלב התיישבנו על הרצפה ברחוב. ואז קלטנו שאנחנו ממש לידו, אבל בגלל הפטריות לא הצלחנו למצוא אותו".
מעבר לכל החוויה הנרקוטית, זה באמת סרט על בריחה. הדמות הראשית בורחת מישראל, מחתונה ומהתמסדות, והיום בזמן המלחמה זה גם לגמרי יכול להתפרש כמשאלת בריחה מהמקום הזה והצרות שלו.
"מאוד הגיוני לי שהמלחמה זה עוד אחד מהדברים שרות, הדמות הראשית, הייתה בורחת מהם. המקום הזה הוא קשה, ובעיקר קשה להרגיש בו חופשי. ובחוץ את באמת מוצאת את החופש בלי כבלי החברה, המלחמה, המדינה, חוסר הצדק. היום כשאני רואה את הסרט, זה מחזיר אותי לתקופה ההיא. המוח שלי עדיין לא מסוגל לעכל ולשים את 7 באוקטובר בתוך הסרט הזה. ברור שאם הייתי עושה אותו אחרי פתיחת המלחמה, הייתי עושה אותו אחרת, וגם יש מצב שבכלל לא הייתי יוצאת לצילומים. הייתי רוצה להגיד משהו אחר, עם סרט אחר. את העותק הסופי של הסרט הערוך קיבלתי בסוף אוקטובר 23', כמה שבועות אחרי הזוועה, ואמרתי בהתחלה שאני זורקת אותו לפח. כאילו, הוא לא קשור לכלום. ועם הזמן אני חושבת הפוך: יש המון סיבות לברוח, ודמויות שבורחות הן דמויות שמתחילות משהו חדש ומחפשות את עצמן באופן יותר עמוק, והן יותר יכולות להיות חופשיות בצורה יותר שלמה".
היית רוצה לברוח מכאן גם בחיים האישיים?
"בטח, המון שנים אני מרגישה רצון לחיות במקום שבו אני לא במאבק תמידי. לא רק בשביל לעשות עוד סרט ועוד סרט, אלא פשוט בשביל לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. כמה זה יקרה בפועל? זה תלוי בהרבה דברים, וכמובן שגם לנעמה שמאוד עסוקה פה יש סיי. אבל התחושות האלו הן עוד מלפני המלחמה. הדמות שנעמה מגלמת, רות, זו מישהי שבורחת מהחברה הישראלית דווקא מהמקום של הלחץ עליה להתחתן, לעשות ילדים ולחיות חיים מאוד מסוימים, מאוד שטחיים. עושים כאן הכול כדי לשרוד, במן שגרה כזאת, כי ברגע שאתה מתחיל לדבר לעומק עם אנשים על מה שבאמת קורה כאן, זה נהיה רע. ובחו"ל אתה פשוט יכול לעשות הכול כאילו זה לא קיים. וזו עוד סיבה שאני כל כך אוהבת לנסוע, אני פשוט נוחתת במקום חדש והכול נמחק לי. אני יכולה להתלבש איך שבא לי, אני יכולה לדבר איך שבא לי. כשבורחים, אז פשוט לפעמים מרגישים הרבה יותר טוב, לפחות אני".
אז מה האלטרנטיבה שלך, ברלין?
"ברלין כבר זה לא ה-מקום, נראה לי. אבל כן, חברים שלי צוחקים עליי שאני 'איט גירל' מהניינטיז".
4 צפייה בגלריה
''אני רגילה לעבוד עם אנשים שאני אוהבת''. קידר עם נעמה אמית ונל בארלו
(צילום: הילה אלקיים)
הדיבור הלא מתבלבל ולא מתנצל של קידר, עם פנטזיות הירידה מהארץ בעידן שבו ישראל הפכה לחברה הרבה יותר פטריוטית ולאומנית, וכל ההימנעות שלה מלרצות את המיינסטרים ואת תחושת ה"ביחד-נס", מבהיר כמה הרוח האלטרנטיבית נושבת בה. "גדלתי בארצות הברית ועליתי לארץ בגיל שמונה (אביה של קידר היה איש משרד הביטחון, ב"ט), ואיך שהגענו לכאן היה לי קשה להתאקלם. תמיד אמרו לי שאני שונה. עד היום יש לי את הקטע הזה שאני לא 'ישראלית מספיק', יש לי דיבור מוזר, הסרטים שאני אוהבת מוזרים, איך שאני כותבת זה מוזר. אמא שלי מגיל צעיר תמיד אמרה לי - נראה לי כדי להגן עליי - 'פשוט אל תשימי זין, תעשי מה שאת חושבת. את שונה, וזו מתנה'.
"תמיד הרגשתי שלחץ חברתי לא עובד עליי, שאני יודעת מה אני רוצה. אפילו אם אף אחד לא מבין אותי, אני יודעת מה אני אומרת ואני מאמינה שזה נכון. זה נכון גם לסרטים: מבחינתי, גם הקהל שלי זה אני. כש'אמסטרדם' היה גמור, ישבתי עם בירה ביום שישי בבית וראיתי אותו, והיה לי כל כך כיף, ואמרתי, 'אוקיי, בשביל זה עברת את החמש שנים האלו, בשביל הרגע הזה, בשביל הבירה הזאת'. אני מקבלת פידבקים מחברים בארץ וגם מחו"ל, מאנגליה, מאמריקה, מגרמניה, שאנשים עפים על דברים שלי, וזה נותן לי המון ביטחון שגם אם פה אני לא הכי קשורה להכול, זה לא אומר שמה שאני עושה לא טוב".
תחושת הזרות התמידית הזו לא קצת מאיימת? את מציגה אותה כמשהו די אידיאלי.
"אני חושבת שבמידה רבה הרבה יותר קל לעשות דברים כשיש לך תחושת זרות. קל לך להיות עצמך, כי את פחות נגררת בתוך קבוצה, את פחות שייכת אליה או חייבת לה משהו".
אחרי 7 באוקטובר, הזרות בחו"ל לא יותר מאתגרת ומאיימת? קשה להיות ישראלי בעולם כרגע.
"זה בהחלט יותר קשה, גם מבחינת עבודה. היה לי מפיק יהודי שעבדתי איתו על פיצ'ר, מפיק מאוד גדול, ואחרי 7 באוקטובר הוא פשוט חתך ממני. הוא ממש אמר: 'אני לא יכול להתעסק עם ישראלים עכשיו'. ויש גם את ה'לא' ששומעים בפסטיבלים. סאנדנס לא רצו אף סרט ישראלי. הייתה מוזיקאית אמריקאית שהייתה צריכה לכתוב לנו את הפסקול וגילתה שזה סרט ישראלי, ואז אמרה שהיא לא יכולה שיהיה לה שום קשר עם ישראל. זה ייאוש גדול להיות בלי אופציות פה ובלי אופציות שם. אבל אין לי שליטה על זה. מאז עשיתי סרט אנימציה קצר בשם 'קייסי' עם כסף אמריקאי והוא רשום כאמריקאי, וברגע ששלחתי אותו הוא התחיל להתקבל למלא פסטיבלים. והיה לי כל כך עצוב ש'אמסטרדם' מקבל את ה'לא'וים האלה רק בגלל שהוא ישראלי".
באמת יש בך - ובסרט - משהו מאוד ניינטיזי, תקופה שהייתה בה יותר פתיחות לחו"ל והיקסמות מהרעיון של לחיות גם פה וגם שם. אני כל הזמן חשבתי על הסרט "לפני הזריחה" של לינקלייטר וכמובן על השיר האולטימטיבי על אמסטרדם של הערת שוליים, עם כל ה"קסם זר, בנאדם".
"וזה באמת ככה. אלה הסרטים שגדלתי עליהם, שאני הכי אוהבת - הסרטים מסאנדנס, כמו 'כלבי אשמורת', או אלו של רוברט רודריגז והאל הארטלי. מבחינתי, אפשר בכיף לשים על הסרט שלי ב-1995 במקום 2025, ואף אחד לא ישים לב. הראש שלי עדיין מאוד שם, בניינטיז. ועבורי זה גם אתגר וכיף גדול - בואו נראה אם אני יכולה להחזיק סרט שלם בדיאלוגים, כמו שעשו אז. סרט שלא קורה בו הרבה, רק שתי דמויות שמדברות במשך 90 דקות. פשוט סרט על כמה כיף לברוח מהכול, לחיות את החיים ולא להיות תקוע כל היום בטלפון".
למרות שמדובר בסרט סטלני קטן ומקסים, עם קטעי אנימציה וחלום, גם הוא לא הגיע לקידר בקלות. תחילה, אחרי "משפחה", זה היה אמור להיות סרט יותר יקר עם ארומה עוד יותר בינלאומית. "זה התחיל בעצם מחלום, לפעמים אני חולמת פיצ'רים. חלמתי שנעמה אמית וג'וי ריגר נפגשות במקרה כשתי ישראליות במדינה אחרת ומצליחות להתחבר. ואז התעוררתי, נכנסתי לחדר וכתבתי אותו במהלך ארבעה ימים. קיבלתי קצת כסף מהקרן פה, ופגשתי מפיקה אמריקאית שאמרה לי בואי נעשה את הסרט הזה בשני מיליון דולר. היא השיגה מימון ואת מליסה ליאו, שזכתבה באוסקר (על 'פייטר', ב"ט), לעשות תפקיד משנה חשוב. ואז זו הייתה אמורה להיות פאם גריר (פוקסי בראון ואז ג'קי בראון של טרנטינו, ב"ט), והדמות הזו ירדה בסוף. ואז הייתה הקורונה, ובעצם הפקת שני מיליוני הדולרים עם זוכות אוסקר נפלה לגמרי. המפיקה יצאה מהתמונה ומצאתי את עצמי עושה פיצ'ינג ועוד פיצ'ינג בחדר, תמיד מול חמישה גברים, ואת אף אחד מהם לא עניין לעשות סרט רק על שתי בנות".
מה אומרים לך בחדרים האלה?
"ממש ככה, We Can't Relate - לא מתחברים לדמויות. וזה תמיד אותו קהל - גברים שהם בעצם בנים של בכירים מאולפנים אחרים. ברור לך שקולנוע זה לא הקטע שלהם והם רוצים רק סרטי אקשן או כל מיני דברים שהם פחות הסרט הזה, והבנתי, זה עולם של גברים. ואז האופציות היו לוותר על הסרט, או לצאת ולעשות אותו ב-800 אלף שקל, אז פשוט יצאנו לדרך במרץ 2023, אחרי שהקורונה ייקרה את הכול בעולם, ואחרי שסמוטריץ' ייקר את הכול בארץ. צילמנו 11 יום בסך הכול - שזה כלום".
קידר, כאמור, עפה על התוצאה הסופית, ועפה גם על השחקנית הראשית שהיא במקרה האישה שאיתה היא חולקת את חייה וגם תינוקת טרייה. "נעמה היא פשוט השחקנית הכי טובה שאי פעם ראיתי, בגלל זה התאהבתי בה", אומרת קידר ועיניה נוצצות. "ראיתי אותה בסרט קצר, ואז בתיאטרון והייתי בשוק. היה לי ברור שאני מתחילה לכתוב לה דמויות כי אני מתה לעבוד איתה. מצאתי זהב. היא כל כך טובה בהכול, לא הייתי רוצה לעשות שום דבר בלעדיה. היא בחורה עסוקה ומבוקשת, וזה תענוג לעבוד עם מישהי כל כך מקצועית, מישהי שלוקחת את הטקסטים שלך והופכת אותם פי אלף יותר טובים. ותמיד יש לה רעיונות טובים".
ובכל זאת, את הבמאית והיא השחקנית. איך זה לעבוד יחד כשצריך לדאוג ללוח זמנים ולתת הוראות בימוי למי שאת הכי אוהבת?
"קודם כל, כשאני מתכננת צילומים, אני לא אוהבת לחץ ותמיד מתכננת זמן לצ'יל. דבר שני, אני רגילה לעבוד עם חברים שלי, עם אנשים שאני אוהבת. זה כמו מגרש משחקים שאפשר תמיד ליצור בו. אבל על הסט אני גם מאוד מקצועית, ומאוד רגועה, ומקפידה לא לתת יחס מיוחד לאף אחד - גם לא לנעמה".
מה את אומרת על הטענה שלי שזה סרט יותר רומנטי ורך שלך, כי כתבת אותו כמכתב אהבה לנעמה ולזוגיות שלכן?
"אני לא בטוחה שזה בהכרח נכון. עדיין יש לי פרויקטים בקנה עם רצח ומוות", היא צוחקת. "זה פשוט מה שיצא ראשון".
