"העיתונות היא הבית שלי. אני יכול לדבר רק בשם עצמי, ולכן הייתי אומר לעיתונאי צעיר, אם יש בך איזושהי אש לעבוד ולהשכיל את הבריות ולהגיע לאנשים, אולי להשפיע גם, ובעיקר ללמד ולגעת באנשים, גם אינטלקטואלית אבל גם רגשית - לך למקצוע הזה ותראה בו הרבה קשיים, אבל גם הרבה נחת. אני בעד".
העיתונאים של המדינה
נחום ברנע
53:51
גם אחרי 60 שנות קריירה ו-36 שנים ככותב טורים ב"ידיעות אחרונות", נחום ברנע לא איבד את משיכתו לקסמי המקצוע. בריאיון מיוחד לפודקאסט "העיתונאים של המדינה" הוא מספר על דרכו בעיתונות, מצעדיו הראשונים בעיתון סטודנטים ועד לרגעים הגדולים והמכריעים בתולדות מדינת ישראל. ברנע, חתן פרס ישראל לתקשורת, כבר חשב להניח את העט והפנקס המיתולוגיים - אבל האירועים הפוליטיים, טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו דחו את ההחלטה הזאת.
"הייתה לי תחושה שאני כבר לא עומד בסטנדרטים, ואז באה המחאה ובאה מלחמה ובאה האחריות, התחושה שאולי גם יש לי מה לתרום להשכלת הקוראים. אבל אולי גם בתוך כל התזמורת הזאת, לכלי הזה יש עוד מה לומר. אבל לא לעולם חוסן".
על ברנע נכתב בעבר כי "חמוש בפנקס קוהינור ועט פארקר כדורי משרטט ברנע מדי שבוע באותו להט פנימי את פניה של החברה הישראלית, מנהיגיה ומנהגיה, חלומותיה ואכזבותיה. כולם היו מסוקריו, בן גוריון, גולדה, דיין, בגין, רבין, שמיר, פרס, שרון, ברק, נתניהו ואולמרט, לצד המון רב של נבחרים מודחים, נושאי משרות, נושאי קלון, תקיפים ועלובים, רודפי שררה". ב-1981 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות וב-2007 בפרס ישראל.
במסגרת סדרת הראיונות "העיתונאים של המדינה" לרגל 85 שנה ל"ידיעות אחרונות" מספרים ותיקי הכתבים ובכירי כותבי הטורים ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet על הקריירה הארוכה שלהם, וחוזרים אל הסיפורים הגדולים, המרגשים, המצחיקים והמפתיעים שעליהם כתבו, או שקרו להם בזמן העבודה.
העיתונאים של המדינה - נחום ברנע
ברנע הפתיע בכך שדווקא הוא לא חלם להיות עיתונאי. "אני בהחלט מאוד מחבב ומעריך אנשים שנולדים עם משימה להיות עיתונאים. אני לא חשבתי על זה בכלל, אבל כשהגעתי לאוניברסיטה כסטודנט, לא היה לי מקור הכנסה, ולא היה לי מה לאכול", מספר ברנע, "אז הייתה מודעה של עיתון הסטודנטים דאז 'פי האתון' באוניברסיטה העברית בירושלים. זאת הייתה התחלה, וזו הייתה הנקודה שפחות או יותר החלטתי שזה המקצוע שלי לחיים, ושום דבר אחר לא.
"מי שפיטרה אותי מעבודתי כעורך עיתון הסטודנטים הייתה גולדה מאיר, שרת החוץ דאז. היה אירוע פרידה שערכו לה סטודנטים אפריקאים בירושלים, ואני באתי אליו ככתב. כמה שבועות קודם פרסמנו כתבה על אירוע שהיה אצל נשיא המדינה זלמן שזר. הכתבה סיפרה על סיטואציה די מגוחכת שהייתה שם. גולדה, שהיה לה יחס מיוחד לשזר, קראה את זה, וכשניגשתי אליה ורציתי לשאול שאלה על יחסינו עם אפריקה, היא אמרה 'רגע, אתה היית אחראי על הכתבה על שזר?'. אמרתי לה שכן. היא פרצה בצעקות, המשיכה והמשיכה. בשלב מסוים, ניגש סגן יושב ראש ארגון הסטודנטים ואמר לה: 'השרה, פיטרנו אותו'".
ברנע מספר שמצא עבודה בתור עוזר דובר משרד הדואר, אבל החליט לחזור לעיתונות והתקבל לעבודה בעיתון "דבר". "הייתי ארבע שנים כתב בארצות הברית וזו הייתה תקופת הניו-ג'ורנליזם, שבעצם שברה תקרה מסוימת בתפיסה המקצועית העיתונאית. היא אמרה: 'אל תסתפק במה שנאמר לנוכח כל העולם, אלא תחשוב מה אתה רוצה לספר לחבריך כשאתם נפגשים אחר כך'. כל הדבר הזה לימד אותי המון".
בהמשך ברנע הקים וערך את השבועון "כותרת ראשית" וב-1989 הצטרף ככותב ל"ידיעות אחרונות".
"העיתון באמת היה בשיא כוחו, לא רק בשיא הצלחתו אצל הקוראים, אלא גם בשיא כוחו כלפי המערכת הפוליטית. ולכן אנחנו, כל מי שעבד שם בעיתון - בעיקר חברי שמעון שיפר ואני - היינו במצב שבו היינו מבוקשים מאוד, והיה לנו את מה שכל כך חשוב בעיתונות: נגישות. אפשר היה תמיד להגיע לראש ממשלה, גם לשיחה, גם לפגישה. אריאל שרון היה אומר: 'צוחקים ביום רביעי', כי היינו באים אליו בימי רביעי, ו'בוכים ביום שישי'. האחריות הייתה עלינו, לא רק אחריות לטור בעיתון, גם לכותרות ראשיות ולגילויים שונים וגם לנושאים שנויים במחלוקת".
רצח רבין. אתה היית בכיכר באותו ערב.
"זה אחד הדברים שאני מספר על עצמי כדי שאנשים יבינו כמה אני מגוחך. גרתי בירושלים אז, באתי לאותה עצרת והבאתי איתי שני חברים שלי. העצרת הייתה ממש דקה לקראת סיום, ואני חניתי די קרוב, אמרתי: 'בואו, לפני שיתחיל הפקק הגדול, בואו ניסע לירושלים'. עלינו על האוטו, היה לי אז אוטו מאוד מהיר, והתחלנו לנסוע. כשהגענו פחות או יותר לשער הגיא, הייתה לי שיחת טלפון מהעיתון, ושאלו אותי: 'אתה תכתוב על העצרת?'. אמרתי: 'בקושי כיתוב תמונה'. שלוש המילים האלה - 'בקושי כיתוב תמונה' - הן דוגמה לכמה אנחנו העיתונאים גם קצרי-רוח וגם קצרי-הבנה. הורדתי את שני הטרמפיסטים, ונסעתי בחזרה לתל אביב. בחיי לא נסעתי כל כך מהר, 160 קמ"ש. התייצבתי באיכילוב ועמדתי מול איתן הבר כאשר הוא הודיע את מה שהודיע. ואז באתי למערכת ואנחנו כל הלילה ניסינו, היה מאוד קשה לעכל את האירוע. לא בטוח שאני אהיה גאה במיוחד במה שכתבתי".
זה מה שכתבת אז: "כל ישראלי יזכור בשנים הבאות איפה היה בליל אמש, איך שמע את הבשורה המרה, איך עמד לבו דום ומעיו התהפכו, איך התייפח בבכי. ישראל איבדה אמש לא רק את ראש הממשלה שלה ואת בכיר מנהיגיה. היא איבדה הרבה מאוד מעצמה, מהיכולת שלה לחיות כחברה, להידבר, להכריע. מאמש כללי המשחק הדמוקרטיים שקיימו אותנו לא רע במשך קרוב לחמישים שנה עומדים בסימן שאלה".
"שמע, אני עומד מאחורי זה. אני לא יודע אם הייתי כותב היום משהו יותר מעמיק בדוחק הזמן".
קיץ 2006, מלחמת לבנון השנייה, ואתה לוקח את העיקרון שמלווה אותך, יציאה לשטח, צעד אחד רחוק יותר ומצטרף ללוחמים בדרום לבנון.
"כל מלחמותינו הייתי צנחן, אפילו שמחתי שאני לא עיתונאי במלחמות. ב-2006 כבר לא לקחו אותי למילואים, ואז נדנדתי למישהי שהייתה בדובר צה"ל: 'תני להיכנס'. יום אחד הייתי בתל אביב בחולצה כחולה ומכנסי ג'ינס בפגישות. אמרו לי: 'היום. אם תיסע עכשיו, תיכנס'. באמצע הנסיעה אמרו: 'אתה נכנס עם אלכסנדרוני שנמצאים בזרעית'. לקחתי מערבה והגעתי לזרעית. הם כבר כולם היו בתוך האכזריות, ונכנסתי בבגדים אזרחיים ללבנון. זו הייתה שערורייה. כשהגענו לראס בידה, שזה כפר מעל נאקורה, אמרתי לחייל אחר: 'אל תכעס עליי, אין לי שום סטיות, אני פשוט אצמד אליך, מטר לא יפריד בינינו".
גם במלחמה הנוכחית ברנע נכנס עם הכוחות לעזה וממשיך לצאת לשטח ולדווח משם על האירועים. אבל השסע הפוליטי-חברתי בישראל אינו מועיל לדעתו לעיתונאים.
"חברה מקוטבת, כמו החברה שלנו עכשיו, לא טובה לעיתונאים, משום שקהל הקוראים נחלק לשניים, אלה שמאמינים לך ואלה שלא מאמינים לך. אני הייתי רוצה קהל קוראים שיהיה ספקני בצד האחד וספקני בצד השני, שיקרא אותי מתוך עניין ויגיע למסקנות לפי הבנתו. חברה מקוטבת נוטה להתעניין פחות, או להשאיר מרחב יותר קטן לספק, ואני מעדיף ספק.
"היום יש מגמה של קוטביות במערכת הפוליטית, לא רק בישראל, גם במדינות מערביות אחרות. היא לדעתי מסוכנת לדמוקרטיה והיא באה ואומרת: 'כל המערכת הממסדית הישנה, שומרי הסף, בתי המשפט, פקידות המדינה המקצועית, ובראש ובראשונה אולי התקשורת, חזקה מדי. צריכים לסרס אותה, לגמד אותה'. אנחנו במגננה, וייאמר לזכותה של התקשורת החופשית בישראל שהיא לוחמת. היא לא מבוהלת, היא לוחמת, אני מקווה שמה שאני אומר עכשיו יחזיק מעמד גם בעתיד".
