מה זאת ישראליות? אפשר לסמן אותה כדבר שהישראלים עצמם מנסים להימלט ממנו כשהם טסים לחו"ל או הדבר השני, שיאיר לפיד רשם עליו פטנט בזמנים שהוא עוד היה מגיש טלוויזיה וניסה לשדל המרואיינים שלו לנסח אותה בעצמם. אבל האמת היא שקשה מאוד להגדיר אותה מהסיבה הפשוטה - יש כל כך הרבה סוגים של ישראליות, שבסופו של יום היא בעצם זה - מניפה של צבעים, עדות, מאכלים, אמונות, מבטאים ומנהגים, שמתקבצים איכשהו במקום אחד ומשתדלים, אבל לא תמיד מצליחים, לא לדרוך האחד על השני.
9 צפייה בגלריה
לאורה ריבלין, גילת אנקורי, משה איבגי
(צילום מתוך הסדרה: "קרובים קרובים", "רמת אביב ג'", "זגורי אימפריה")
הטלוויזיה מתמודדת עם המורכבות הזאת גם כשזה מגיע למשפחה הישראלית. איך מספרים על משפחה ישראלית כשאלפי גרסאות שלה משוטטות בכל מקום ומילא זה, גם לא מפסיקה להשתנות? היא פולשנית (טוב, הכול מדאגה) ולא מכבדת גבולות אבל גם מגוננת. היא הייתה אוהבת בלי תנאים אבל גם מלאה בביקורת, חוגגת ומתקוטטת. נאמנה אבל לא מפסיקה לריב ולעקוץ סביב שולחן השבת. מה המשפחות המפורסמות של סדרות מקומיות לקחו מהישראליות ומה הן אומרות עליה בחזרה? בואו למסע לאורך מדגם של משפחות בולטות שמצאו את דרכן אל הסלון שלכם, והפכו, לשעה-שעתיים בשבוע, למשפחות של כולנו.
משפחת זלאייט - "בת ים - ניו יורק"
את הסיפור של "בת ים - ניו יורק" אפשר לספר גם דרך קורותיו של אחד היוצרים שלה, יוסי מדמוני, אחרי שהסדרה ירדה מהאוויר. מדמוני יצר את הדרמה עבור הזכיינית הצעירה קשת, יחד עם השותף שלו דוד אופק, בימיו הראשונים של הערוץ המסחרי. היא הצליחה במובן הכי תמים וניסיוני - היא הביאה למסך משפחה ישראלית מהסוג שכמעט ולא זכה עד אז לייצוג בטלוויזיה, והצליחה להתנחל בלבבות. אחרי שהסדרה הסתיימה, במשך שנים, הצמא למשפחות מסוגה לא גווע, ומדמוני המשיך לקבל הצעות לכתיבת סדרות על משפחה מזרחית. בשלב מסוים הוא הגיש כמה הצעות לסדרות, שאחת מהן עסקה במשפחה המזרחית הנכספת והייתה, לדבריו, "ממש גרועה". להפתעתו הסדרה התקבלה, אבל מדמוני החליט לוותר על העונג כי "יש גבול לכל דבר".
"בת ים ניו יורק" הפציעה לשידור בשנות ה-90, שנים שבהן המהפכה המזרחית החלה לתפוס תאוצה ולגיטימציה. המוזיקה המזרחית חלחלה למיינסטרים, מפלגת ש"ס צברה פופולריות עצומה, "שחור" של חנה אזולאי-הספרי בקולנוע חשף תרבות אחרת והערוץ המסחרי החדש ביקש לפנות גם לקהלים פריפריאליים יותר. אבל משפחת זלאייט לא התנהלה בתוך המאבק האשכנזי-מזרחי. היא בכלל לא הייתה "מזרחית", אלא עיראקית, כלומר התקיימה בסביבה ספציפית מאוד. "זו סדרה ששייכת מאוד לתקופה, ולכן כנראה הצליחה", מאבחן מדמוני, "אבל מתחת לפני השטח מערערת על כמה מההנחות של השיח המזרחי האקטיביסטי".
היקום של "בת ים - ניו יורק" התקיים בבועה העיראקית הקטנה שלה, אבל הביא מהישראליות את מה שמדמוני מכנה "הפוזיציה הדתית המורכבת". לדבריו, מצד אחד ישראל מזינה את ה"דיכוטומיה הנוראה בין דתיים ללא דתיים, הרבה יותר וביותר עצמה מכל מדינה אחרת שאני מכיר", הוא מאבחן, "מצד שני, ישנו הזרם ה'מסורתי', זה שלא נותן לחוקי הדת ערך מוחלט אבל אוהב אותם. שלוש האופציות האלו - דתי, חילוני ומסורתי - מתקיימות במשפחת זלאייט. אני יכול לחשוב על סצנה שאני מאוד אוהב, מופרכת לחלוטין כמובן, שבה דוד (יגאל עדיקא) מגיע לבית כנסת עם בחור ערבי, עובד בניין שגייס ברחוב, כדי לאפשר לאביו לומר קדיש במניין ביום השנה של אבא שלו".
משפחת זלאייט של "בת ים - ניו יורק", שמוצאה מעיראק, התקיימה בדיוק על התפר הישראלי שבין העבר להווה. בין הדור הוותיק, שהיגר לארץ וחי בה, נצמד לנורמות וערכים ישנים ונאחז בהם, ובין הדור הבא, שמחפש את עצמו גם מחוץ לגבולות הארץ, בניו יורק. זה שעדיין מסתכל על הדור הקודם עם אותה יראת כבוד אבל גם יודע שיש לו, בתור נציג הדור החדש, יותר כלים להתמודד עם ההווה, ולכן גם עם העתיד. "זה המקום שבו העבר מתקיים לצד ההווה, עדיין לגמרי נוכח ועכשווי, אבל כבר יש עצב מכך שאתה יודע שמתישהו הוא יעלם", מסביר מדמוני.
את הגשר הזה יצרו מכתבי וידאו שעברו בין האחים, בימים שאפשר היה רק לחלום על זום, סקייפ ועל שיחות וידאו טרנס אטלנטיות. אבל הישראלי הנודד כבר היה שם. "זאת התכונה הבינלאומית או הנודדת שיש ביהודי, ועברה לישראלי", מסביר מדמוני, "היכולת המהירה לגשר בין בת ים לניו יורק, מורשת יהודית שמבעבעת בישראליות ואולי חותרת תחתיה".
שבט דיירי ויטק 9 - "קרובים קרובים"
ומנגד, עשור קודם לכן, בערוץ הממלכתי (או יותר נכון בטלוויזיה הלימודית), בבניין תל אביבי בשדרות רוטשילד, שבט ויטק 9 הזעיר בורגני חי את חייו בשנות ה-80 המוקדמות. אלו לא היו שנים פשוטות - מצד אחד מלחמת לבנון כירסמה במורל הלאומי, מצד שני אינפלציה אדירה שהעליבה את תלוש המשכורת של רוב הישראלים, "בעיות שאילן נזקק לכל הקומבינות והתככים כדי לצוף מעליהם", נזכר אפרים סידון, שתסרט את הסדרה עם ב. מיכאל ז"ל.
מפגש שחקנים קרובים קרובים
(כתבת: קרן נתנזון ויץ, צילום: שמוליק דודפור)
חברי השבט של "קרובים קרובים" היו ישראלים בכל רמ"ח איבריהם, אבל כדי להקטין ככל האפשר את הפוטנציאל לחיכוכים או חילוקי דעות, הם אופיינו עם הרכב עדתי מאוזן (חלק יוצאי עדות המזרח וחלק מאשכנז). עקב הגבלות של הטלוויזיה הלימודית נאסר על יוצרי הסדרה לעסוק באקטואליה או נושאים שהיו חשודים בהכוונה פוליטית של הצופה. הם היו עירוניים, בדיוק בסוף תור הזהב של הקיבוצים, אבל חיו בקיבוץ החדש - בית דירות שבו הדלתות כמעט תמיד פתוחות עבור חברי השבט. מטאפורה מושלמת לישראל של שנות ה-80: חברה קטנה וצפופה, מכירים את כולם, מתערבים בחיים של כולם, רבים אבל גם מחויבים לערבות הדדית. כולם צפו באותו הערוץ, הכירו את אותן הבדיחות וחיו את רגעיה האחרונים של הישראליות התמימה, רגע לפני שהכול השתבש.
משפחת לינוביץ' - "רמת אביב גימל"
כמו "קרובים קרובים", שהייתה הסיטקום הישראלי הראשון, גם "רמת אביב גימל" עשתה היסטוריה - היא היתה אופרת הסבון הישראלית הראשונה, למרות שלא ענתה על ההגדרה הבסיסית של הז'אנר: צילומים מהירים ושידור יומי. הפרקים צולמו בקצב של חמישה פרקים בשלושה שבועות, במצלמה אחת, כמו בקולנוע, כי אף אחד לא ידע שאופרת סבון אמורה להיות מוצר זול ודל קלוריות. היא שודרה אחת לשבוע בפריים טיים של הערוץ המסחרי הצעיר וסימלה את המעבר מטלוויזיה ממלכתית ופשוטה לטלוויזיה מסחרית כמו באמריקה.
היום כולם יודעים לדקלם את המנטרות על הון ושלטון ו"שנאת עשירים" זה כבר דבר, אבל אז הישראלים היו צעירים ותמימים, ורק נחשפו לעושר ונהנתנות בסדר גודל של משפחות לינוביץ' ופלד, שהחזיקו בעסק הסקסי והמשגשג שהוא חברת אופנה. דירות יוקרה, אזכורים בלתי פוסקים של סמלי סטטוס כמו ג'קוזי או טלפון סלולרי. ההפקה עצמה, אגב, התנהלה בתנאים רעועים: אוטובוס מחוץ לאולפן החליף את חדר האיפור, השירותים לא היו בהישג יד ובימים קרים התחממו השחקנים עם תנור ספירלה קטן מתחת לשולחן המשרדי של משפחת לינוביץ'. פרטץ' ישראלי פר אקסלנס.
9 צפייה בגלריה
"חלק מהרצון לצפות בסדרה היה כדי להגיד 'תראו כמה כסף יש להם והם אומללים, ואין להם ערכי משפחה'". מתוך "רמת אביב גימל"
(צילום מסך)
אבל "רמת אביב גימל" הביאה לישראל גם את החיבה המוצהרת לסלבס וסימלה גם את עלייתם ועלייתן של הדוגמנים-השחקנים והדוגמניות-השחקניות, עם ליהוק שהעמיד מראה לפני כישרון ומפיק (יורם גלובוס) שלא היסס להשקיע בסדרה שהטקסט בה הוא כמעט חסר משמעות. ההימור הצליח: "רמת אביב גימל" הושיבה מדינה שלמה מול הטלוויזיה, והעלתה את ערך הדירות בשכונה הצפון תל אביבית, ואפילו הכניסה לז'רגון משפטים כמו "מחמאה ממך זה ממש קומפלימנט" ו"לא מגישים פילה בלי בורדו".
כמשפחה, משפחת לינוביץ' לא הייתה מציאה גדולה. היא הונהגה על ידי הביץ' הישראלית הראשונה - עידית לינוביץ', וכל חבריה היו מסוכסכים, תוחבי סכינים בגב, מניפולטורים וגם תשוקתיים באופן מסחרר. "מטרת-העל שלי הייתה להציג משפחה של מיליונרים, כאילו ערך המשפחתיות שלהם נמוך יותר ממשפחה רגילה", מסביר גל פרידמן, התסריטאי, "אני חושב שחלק מהרצון לצפות בסדרה היה כדי להגיד 'תראו כמה כסף יש להם והם אומללים, ואין להם ערכי משפחה'. הצופה הממוצע אומר לעצמו, 'וואלה, אומנם אין לי כסף, אבל אני הרבה יותר מאושר מהמיליונרים האלו על המסך', וזה ממצב את הצופה הממוצע במצב טוב וגורם לו אולי קצת קורת רוח".
פרידמן מצא שלל דרכים להשיג את המטרה: בגידות, יריבות משפחתית, ואינטרסנטים בין הורים לילדים. "לא כתבתי משפחה טבעית. למרות שיש גם משפחות כאלו אני מניח", הוא אומר, "אבל אני התמקדתי בניכור, כי לפי הניתוח שלי זה אמור להביא רייטינג. אז בשאלה 'אינדיבידואליות מול נאמנות למשפחה', אם אני זוכר נכון, ערך המשפחה אף פעם לא ניצח".
משפחות חסון ורוזן - "סברי מרנן"
בהרבה מובנים "סברי מרנן" עוצבה ככה שהיא תהווה מראה כמה שיותר אותנטית וקרובה לצופה, ככה שאיפה שלא תזרקו אבן בסדרה, תיפלו על שיקוף של הישראליות - ובפרט של המשפחה הישראלית. בתחילת העשור הקודם ישראל ממוקמת בעידן של שפע טלוויזיוני יחסי - הרבה ערוצים, הרבה תחרות אבל גם הרבה מתיחות חברתית ופוליטית (מחאת האוהלים פרצה במרכז תל אביב והמודעות לפערי המעמדות הלכה והתרחבה). לתוך הכאוס הזה "סברי מרנן" בחרה להשתחל עם אסקפיזם משלה: המשפחה השבטית הישראלית בזירה הכי ביתית, שלא לומר קדושה שהישראלי מכיר, הלא היא שולחן ארוחת ערב שישי.
9 צפייה בגלריה
מעבר לרצון שלה להקליל את הפערים רצתה לתת תקווה. מתוך הפרק האחרון של "סברי מרנן"
(צילום מסך, קשת)
בין כל הקיטובים והתהומות בחברה הישראלית משפחות חסון ורוזן הציגו את הישראלי הכי ממוצע, ונשארו בגבולות הבטוחים של הומור בלתי מזיק מהדור הישן: עדות, גברים ונשים, צעירים וזקנים, כזה שאפשר להזדהות איתו בכל בית (או לפחות בכל בית ישראלי, הגרסה האמריקנית של הסדרה בוטלה לאחר עונה אחת, אולי כי קשה לתרגם ישראליות לשפה אחרת).
משפחות חסון ורוזן אומנם הגיעו מעולמות מנוגדים (לרוב זה היה החיבוק המוגזם והלהט המזרחי מול הקרירות וההתנשאות האשכנזים), אבל הן יצגו את המשפחה הישראלית השפויה, והתסריט של יניב פולישוק ורובי דואניס חתר תמיד אל הערך החשוב ביותר: אחדות משפחתית. כולנו אחים, ולא רק במובן המטאפורי, כי כולנו באמת אחים או הורים או סבא וסבתא או נכדים, ואת הבעיות שלנו נפתור בסלון, סביב שולחן האוכל, וזה לא מקרה שאת רוב הבעיות יצר הדור הבוגר והשאיר את הדור הצעיר להתמודד עם ההשלכות. "סברי מרנן", מעבר לרצון שלה להקליל את הפער רצתה לתת תקווה. הכול פתיר. כולנו נשארים יחד למרות הכול. גם כשבחוץ הכול קורס כולנו ניפגש פה בשישי הבא, ונאכל מזלופים או שלופים או שלייקלעך והעיקר שנעשה את זה סביב שולחן אחד.
משפחת שטיסל המורחבת - "שטיסל"
כחלק מההבנה שיש פנים רבות לישראליות ומהרצון להפנות את המבט פנימה, אל החברה הישראלית המפוצלת, השבט של "שטיסל" העניק מקום לאוכלוסיה שעד אז קיבלה זמן מסך רק בהקשר פוליטי או סטריאוטיפי, הלא היא אוכלוסיית החרדים. ולא סתם חרדים - חרדים שנמצאים בתקופה של שינוי בין-דורי. אז נכון, היידיש עוד שם והשידעך והחיידר וכל שאר האקססוריז של היהדות האורתודוכסית, שמעניקים ל"שטיסל" אותנטיות אקזוטית שקוסמת לצופים החילונים. אבל השבט של שטיסל מתמודד עם דילמות שמקבילות, שלא לומר נושקות, לעולם החילוני.
קיווע רוצה להיות אמן, צייר, הוא בא במגע עם גלריות, אוצרים ואנשי אמנות חילוניים. ענייני הלב שלו והחיפושים אחרי אהבה הם הליבה של הסדרה. ליפא מנסה לעבוד בתעשיית הקולנוע החילונית. גיטי עובדת כשמרטפית בבית חילוני. בובע'לה, סבתא מלכה, האמא של שולם, הופכת לצופה נלהבת ב"היפים והאמיצים" בבית האבות שהיא גרה בו. אגב, מדובר בסיפור אמיתי. "ההשראה לבובע מלכה מסבתא רבה שלי האהובה רבקה, שנולדה וגדלה בתחילת המאה שעברה ביישוב הישן בירושלים", מעיד אורי אלון, שכתב את הסדרה עם יהונתן אינדורסקי, "ובשנותיה האחרונות, בין אמירת תהלים לקריאה בחומש, צפתה באדיקות ב'היפים ובאמיצים'".
9 צפייה בגלריה
"משפחה כידוע לא בוחרים, אפשר רק לבחור אם לקבל את המשפחה שלך, קרי את עצמך, או לנסות לברוח". מתוך "שטיסל" - עונה 3
(צילום: אוהד רומנו באדיבות yes)
הישראלים של "שטיסל" הם לכאורה האנשים הכי רחוקים מהישראליות המיינסטרימית, אבל המשפחה המורחבת שלהם מצייתת לחוקים של המשפחה הישראלית הקלאסית, כשבמרכז עומדים יחסים בין-דוריים - אבא שתלטן ובן מורד. על הדרך אנחנו מקבלים חלון הצצה לחיכוך החרדי-חילוני אבל מהצד של החרדים, ולאופן שבו החיכוך הזה הולך ומשנה סדרי עולם גם בתוך החברה החרדית.
אז מה הפשט? "בטקס האמי האחרון הרבנית האנה איינבינדר העלתה את השאלה האם אפשר להפריד את היהודיות מהישראליות", אומר אלון, "אני באופן אישי חושב שאי-אפשר. משפחה כידוע לא בוחרים, אפשר רק לבחור אם לקבל את המשפחה שלך, קרי את עצמך, או לנסות לברוח. ב'שטיסל' השורשים רוצים להתחפר כמה שיותר עמוק בעפר, הענפים רוצים כמה שיותר למעלה, וכולי". שכוייח.
משפחת פוליאקוב - "הכל דבש"
שנה אחרי העלייה של פייסבוק ושלוש שנים לפני אינסטגרם, כלומר רגע לפני שהרשתות החברתיות יהפכו להיות הבמה הרשמית של החיים שלנו - על הפאר ועל העולב - יעל פוליאקוב העניקה לאומה הישראלית את "הכל דבש". הסדרה בוססה על החיים של פוליאקוב ושל אבא שלה, ישראל פוליאקוב, שגולמו על ידם, וכללה גם את אמא שלה, שוש ושני האחים שלה (שגילמו שוש עטרי, איתי תורג'מן ויוסי מרשק, עד שעטרי נפטרה ואת מקומה תפסה שוש האמיתית).
משפחת פוליאקוב הייתה הנגטיב של משפחת בריידי. היא הייתה הכול חוץ מפוליטיקלי קורקט, היא הייתה בוטה, צינית, כנה באופן קיצוני ודילגה בין ריאליזם להומור שחור. בני המשפחה דרסו כל נורמה שקשורה בערכים משפחתיים וגם זה את זה. שום דבר לא טויח. משפחת פוליאקוב היתה כנראה כל מה שאנשים שלא גרים בארץ ולא מכירים מקרוב את המנטליות הישראלית חווים במפגשים עם ישראלים.
פוליאקוב הבינה את הגבול הכמעט-בלתי-קיים בישראל שבין הפרטי לציבורי, ואת הכוח שבחשיפה, בעיקר של החיים האמיתיים והלא-מושלמים. היא גם ידעה את הדבר הכי חשוב: זה מצחיק. ועם ישראל אכן צחק, עד שתמונה של הבאבא סאלי על רקע סצנת קיום יחסי מין הצחיקה אותו פחות (או לפחות את חלקו) ואיתי תורג'מן נאלץ לעלות לקברו של מר סאלי ולהתנצל, לא פחות. יותר ישראלי מזה?
משפחת פוליאקוב התפרקה והתאחדה בלי הרף. היא הייתה רועשת, וולגרית, חסרת עכבות, ולא כיבדה שום מרחב פרטי של אף אחד. תמיד הייתה לה ביקורת על הכול: זוגיות ,כסף, קריירה, ותמיד היא הניחה אותה על השולחן. אבל בסוף היום כולם תמיד חזרו הביתה ובבסיס של זה, ממש עמוק-עמוק מתחת, תאמינו או לא, כמו שאמר המשורר, הייתה אהבה. והיא לימדה אותנו את השיעור החשוב, את האופן שבו טרגדיה הופכת לקומדיה ולהפך, ועזרה לנו לבכות ולצחוק בו-זמנית, יכולת שקשה עד בלתי אפשרי לתפקד בלעדיה בווילה שבג'ונגל.
משפחת זגורי - "זגורי אימפריה"
והנה אחת המשפחות הישראליות הטלוויזיוניות היותר מעניינות מהעשור האחרון. משפחת זגורי, משפחה מרוקאית מרובת נפשות, שמתגוררת בשיכון עמידר בבאר שבע ומתפרנסת מדוכן פלאפל. ומה מייצג את ישראל אחרי עגבניות שרי וים המלח? נכון, הפולמוס העדתי. "בבית ספר מלמדים משהו מהשטעטל שלי באפריקה?", זועם בבר (משה איבגי) אחרי שהוא מסרב לעמוד בצפירת יום השואה. זה קורה בפרק הראשון בעונה השנייה של "זגורי אימפריה", וככה, בכמה משפטים, משפחת זגורי מגלמת את המתח החברתי שבמהלכו נולדה הסדרה.
9 צפייה בגלריה
הדליקה המון פתילים בקרב אוכלוסיה שישבה על פח נפט. מתוך "זגורי אימפריה"
(צילום: אוהד רומנו, באדיבות HOT)
באותה שנה נערך מבצע צוק איתן, במהלכו תושבי הדרום, רובם, מה לעשות, תושבי פריפריה ממוצא מזרחי, ספגו את רוב הרקטות וחוו את האיום הבטחוני. במערכת הבחירות של שנת 2015, במהלכה שודרה העונה השנייה, הפך השד העדתי לקמפיינר הראשי - אם זה בדאגה של ראש הממשלה נתניהו לתנועת האוטובוסים אל הקלפיות, או באופן כללי פוליטיקאים שליבו את תחושת הקיפוח בקרב יוצאי עדות המזרח מול "האליטות האשכנזיות" כטקטיקה אלקטורלית. תוסיפו לזה את הפערים הכלכליים בין המרכז לפריפריה, ותבינו איך "זגורי אימפריה" הדליקה כל כך הרבה פתילים בקרב אוכלוסיה שישבה על פח נפט. איך משפחה מרוקאית, שהכילה את כל הגוונים של הקשת - החל מאביאל המשתכנז דרך ויויאן ובבר ההורים וכלה באלגריה, הסבתא של המשפחה שמתמצאת בכישופים, הפכה לאלגוריה לחברה הישראלית.
משפחת קטן - "האחיות המוצלחות שלי"
בניגוד למשפחות המסורתיות של "זגורי אימפריה" או "בת ים ניו יורק", הישראליות של "האחיות המוצלחות" היא הרבה יותר עירונית, צעירה ומעודכנת. לצורך העניין, המשפחה היא שלוש האחיות - מור, נטלי ואורית, מאחר שהמבוגרים האחראיים החליטו להתנדף מהשטח ולהשאיר את הדור הצעיר להתמודד בכוחות עצמו עם אתגרים כמו הקושי להתבגר כלכלית, חיפוש עצמי בלתי נגמר ועבודה לא יציבה.
"אולי זה כי הכול קרוב פה, וזה לא כמו בסדרות אמריקאיות, שרואים את המשפחה פעם בחג מולד אם בכלל", מפרשת גלית חוגי, שיצרה את "האחיות" עם נועה ארנברג, "אז הישראלים פיתחו מן תלות בהורים ובמשפחה, ברמה שאם את לא נוסעת לראות אותם במינימום שלוש פעמים בחודש, אם את גרה בעיר אחרת, את בניכור הורי. אנחנו במדינת 'חונק' גם אם את מקימה אחר כך משפחה משלך זה לא משנה, וגם אם את בשנות ה-20 שלך ואמורה להיות רווקה הוללת בתל אביב, בשישי-שבת את נוסעת להורים שלך. אבל ההורים האלה, הם פתאום נהיו אינדבידואלים, ויש להם רצונות שהם לא רק לתחזק את הבית הזה, וזה דבר שלא יעלה על הדעת בישראל".
9 צפייה בגלריה
"הישראלים פיתחו מן תלות בהורים ובמשפחה". מתוך "האחיות המוצלחות שלי"
(צילום: באדיבות yes)
השפה של "האחיות המוצלחות שלי" היא שפת התרבות של אמצע העשור הקודם: סרקזם, הומור עצמי, דיאלוגים מהירים וספקנות צינית של מילניאלים שחיים ברשתות החברתיות. אבל ככל שזה נוגע לרגשות בתוך המשפחה - הישראליות מרימה את ראשה, כי אחד הדברים שישראלים יודעים הוא שלא משנה כמה תצרחו אחד על השני, בסוף המשפחה שלכם תהיה שם בשבילכם ולהפך. "הם רבים תוך כדי סיטואציות של קרבה", מאבחנת חוגי, "באמצע ארוחה משפחתית, בסוף עונה אחת, הם רבים צרחות, אבל זה לא אומר שהארוחה תתפרק. הריב הוא חלק מהדבר והרגשות שבחוץ הם חלק מהדבר. הריב הרגיל הוא חלק מהאינטימיות ואפילו חלק מהשמחה. זה מאוד ישראלי בעיניי, הבחוץ הזה".
העונה הרביעית כבר נכנסה חזיתית ביצור שהוא הישראלי המטייל, אבל גם הפכה רלוונטית. מור, שכל מה שהיא רצתה היה לטוס להודו לנקות את הראש מהצבא, ונאלצה להתמודד עם הסטריאוטיפ המהלך - זה שנתקע במקום אחד, צורך המון משני תודעה, עושה המון (המון) רעש ומתעמר במקומיים.
משפחת אסולין - "הבורר"
"הבורר" היא אולי הדרמה הישראלית שניסחה הכי טוב את הסתירה הישראלית הבסיסית: מצד אחד אנחנו רוצים להיות מערביים, חוקיים, מוסריים, ומצד שני אנחנו חיים במזרח התיכון והמציאות מכתיבה חוקים אחרים. נדב פלדמן, עובד סוציאלי, אידיאליסט, הוא הילד של כולנו. הישראלי שגדל על ערכים ואידיאלים, אבל כשהוא מתבגר הוא מגלה שהמציאות הרבה יותר מסובכת, והא לכם הדילמה הישראלית הקלאסית: או שאתה נשאר עם העקרונות שלך ונהיה צדיק בגיהינום, או שאתה מבין איך דברים עובדים פה באמת. מעבר לזה "הבורר" שיקפה היטב גם את תחושת הניכור מהמערכת הפוליטית והממסדית, בעיקר אחרי מלחמת לבנון השנייה או מחאת הקוטג' והאוהלים. אם אנשים מרגישים שהמדינה לא מגנה עליהם, הנאמנות האמיתית עוברת באופן טבעי למשפחה, והמשפחה (והחברים והשבט והפלוגה) היא מעל הכול.
9 צפייה בגלריה
אם אנשים מרגישים שהמדינה לא מגנה עליהם, הנאמנות האמיתית עוברת באופן טבעי למשפחה. מתוך "הבורר"
(צילום מסך: HOT)
במקרה של "הבורר" המשפחה היא לא סתם משפחה, היא משפחת פשע. ברוך אסולין, גורו פשע, הוא בעצם טאטע, האבא שעושה הכול למען המשפחה, וכשהוא עושה צדק, הוא עושה את זה תוך הסתמכות על ספר הספרים ולא על ספר החוקים, טפו. ובמקום לדבר על ערכים הוא פועל לפי האמת הישראלית הפשוטה: מה שחשוב זה לא מה שנכון, אלא מה שעובד. היש לכם ייצוג מדויק יותר למאבק הנצחי בין המציאות המזרח-תיכונית ובין האנשים הערכיים שהיינו רוצים להיות? לצורך שנכפה על ישראלים לתמרן בין הרצון שלהם לשמור על מוסריות ובין החיים עצמם, שמאלצים אותם למצוא דרכים פרגמטיות יותר לשרוד? ואל מי הייתם פונים במקרה צרה, אל ברוך אסולין או אל היועמ"שית? אל תענו לי.
