בשכונה שבה גדלתי, על הכרמל באייטיז ובראשית הניינטיז, לא הכרתי אף אחד שהאזין למוזיקה מזרחית. למעשה, הפעם הראשונה שבה נתקלתי מקרוב במוזיקה שאז עוד נקראה "מוזיקת קסטות", הייתה בחנות של "ניסים מלך הקסטות" בהדר, שאליה נכנסתי כדי לקנות דיסק שאזל בחנויות האחרות. הבטתי בפנים שעל העטיפות, רפרפתי על השמות, בטח שמעתי את הצלילים שהסתלסלו ברקע, ויצאתי. זה היה כמו ביקור ביקום מקביל.
"מלכי הקסטות: האחים ראובני" - הצצה
(צילום: באדיבות HOT8 ואליל תקשורת)
לחיפה היה מלך קסטות אחד. בתל אביב שלטה משפחה בהובלת האחים מאיר ואשר ראובני (מתוך עשרה ילדים, חמישה עבדו בחברה), שזוכים כעת להוקרה בסדרה התיעודית "מלכי הקסטות: האחים ראובני" שייצרו דליה מבורך ודני דותן, ומשודרת ב-8HOT. בפתיח הסדרה מדמה האח דני את המפעל המשפחתי לביל"ויים, ומסביר שמתוך החנות הקטנה שלהם בשכונת התקווה הם הרימו את המוזיקה הזו מאשפתות, ויצרו שוק שחיכה להם. הסדרה עוסקת במוזיקה, אך גם בקיפוח ובאפליה, ואלו מגיעים כבר בפתיחה, כשמאיר (המנהל) מתרגז על היחס שקיבלו הזמרים שהמשפחה הקליטה והפיצה, ואשר (האמרגן) מוסיף שהיום הם שולטים ללא עוררין. כך שבסוף זהו גם סיפור על ניצחון והוקרה לאלו ששכבו במשך שנים על הגדר כדי להגיע אליו.
הלוגו של הלייבל עם כפות הידיים - כל אצבע מסמלת אח, ויחד הן מוחאות כפיים בקצב המוזיקה - הוא תמצית הסיפור. בחנות למוצרי החשמל שהאחים הגדולים פתחו בראשית הסבנטיז, הם החלו למכור קסטות שעליהן הקליטו מוזיקה תורכית ויוונית מתקליטים. למוזיקה המשוכפלת הזו היה ביקוש בכל שכונה. ואז הגיעה מלחמת יום כיפור ששינתה את המדינה, ואת החנות המשפחתית. לחתונה של אשר שנערכה למרות האבל המשפחתי, דקלון ובן מוש (משה בן משה) הוזמנו לנגן. אחריה הם הפכו לצלילי הכרם, ושידרגו את האחים ממשכפלי קסטות לבעלי חברת תקליטים אמיתית.
ההגדרה מהי "מוזיקה מזרחית" היא חמקמקה. ב"מלכי הקסטות" מצוין שבאותן שנים למוזיקה המזרחית לא הייתה תעשייה ותקשורת תומכת. זה נכון, אך זמרים וזמרות כשושנה דמארי, יפה ירקוני, בעז שרעבי ועפרה חזה (אם למנות חלק מהשמות) - שהוריהם לא בדיוק הגיעו מברלין או מלובלין, אבל הקליטו בחברות התקליטים "הרגילות" - כן הושמעו. למוזיקה ה"עממית" שהגיעה מהחפלות המשפחתיות לא היה ביטוי ממוסד. ברדיו לא ידעו איך לאכול אותם, אך האחים המשיכו לאתר כישרונות כמו אהובה עוזרי ושימי תבורי (שעוזי חיטמן היה היחיד שהסכים לכתוב לו שירים).
הכאב על הכליאה בגטו המוזיקלי לא קהה, והסיפור של מאיר על הרגע שבו הוא מצא תקליטים של זמרים שלו בפחים שליד אולפני קול ישראל נוגע ללב. למרות ההדרה קצב ההפקות עלה, ויהודה קיסר נזכר שהוא הקליט אז מאות זמרים בקצב של ארבעה-חמישה ביום. על העטיפות תמיד הופיעו פני הזמר או הזמרת, "זה היה כרטיס הביקור שלהם, כי הם חיו מהופעות", מסביר האח אליצור שצילם אותם. באיכות המשתנה של התוצרים, פחות עוסקים בסדרה, למרות שאחד מהאחים משווה בחיוך את הסחורה שלו לירקות שנמכרו בשוק הסמוך. כל אחד רצה להיות זמר אז, כולל הנהג שהסיע את ג'קי מקייטן להופעות - אסיר משוחרר בשם זוהר ארגוב. הוא היה האחד שהאחים חיכו לו - הכוכב הגדול והטראגי שלהם ושל הז'אנר. אשר לקח את הנסיך החדש שתיכף יוכתר למלך ותיפקד כ"אומנת" שלו, לדבריו.
3 צפייה בגלריה
פחות עוסקים באיכות המשתנה של התוצרים. מתוך "מלכי הקסטות: האחים ראובני"
(צילום: באדיבות HOT8 ואליל תקשורת)
את מה שהרדיו סירב להשמיע, הראובנים הפיצו דרך התחנה המרכזית הישנה בתל אביב (הקלטות היו זולות) ומשם לכל המדינה. ההפקות השתפרו כשאשר הבין שהוא צריך "לחבר את השחור עם הלבן" ולשדך בין ננסי ברנדס לארגוב. סיפור המפגש ביניהם בפי ברנדס, על כך שהם חשבו שננסי היא אישה ושהוא היה בטוח שהמוואל שאיתו הם רצו לפתוח את "הפרח בגני" הוא שם של מאכל, מצחיק גם פעם האלף. והוא גם סוד הקסם והחיבור הבין-תרבותי שהפך כמה מהטאלנטים היותר מוצלחים של הראובנים לכאלו שאנשים התקשו לסרב להם, בלי קשר למקום ממנו הסבתא שלהם עלתה לארץ.
ברגע שהאחים החלו לעבוד מהנשמה – כפי שהם עצמם מודים – ולא רק מהכיס, האלבומים שנוצרו עבור ארגוב, תבורי והכוכב החדש חיים משה – שהגיע כמחליף לארגוב שכבר היה עמוק בסמים, הגיעו לאוזניים רבות יותר. הערבוב המזרחי-מערבי הזה הפך את האחים ראובני לאימפריה, שחוץ ממאבק ברדיו המדיר נאלצו לריב עם הזייפנים שמכרו "שלוש קסטות בעשר" (כך במקור). העולם התחתון הבין שיש כאן כסף, ועל אחד מהעבריינים האח דני איים באקדח. אם היו עוד סיפורי פשע דומים הם לא נכנסו לסדרה.
3 צפייה בגלריה
נעצה את המסמר האחרון בארון הקיפוח. מתוך "מלכי הקסטות: האחים ראובני"
(צילום: באדיבות HOT8 ואליל תקשורת)
עשור אחרי הפריצה של עוזרי, הגיעה עוד זמרת - מרגלית צנעני, שנעצה את המסמר האחרון בארון הקיפוח - עם כריזמה אדירה, הומור בשפע ואיכויות של זמרת סול. הז'אנר זכה להכרה מאוחרת שהלכה וגדלה, אך המשך הסיפור המשפחתי הרבה פחות מלהיב. ב-1998 פרצה שריפה במחסני החברה והיא פורקה. מאיר ודני נשארו בלי אמנים, אך עם קטלוג עשיר שמפרנס אותם, האח דרור סגר את החנות שהפעיל והלך לעבוד באבטחה, ואשר ממשיך להגיע לאותה חנות שעשתה מהפכה. מחמישה אחים מלוכדים ששינו את המוזיקה כאן – וראויים לכל כבוד שהסדרה מעניקה להם וביד רחבה - הם הפכו כמעט ליריבים. הידיים, שעדיין מופיעות על עטיפות הדיסקים שמוצגים בחנות של אשר, כבר לא מוחאות כפיים ביחד, וזה לא פחות עצוב מכל טענה מוצדקת להדרה או לקיפוח.
