אליאו (Elio), סרט המד"ב/הרפתקה החדש של פיקסאר, הוא סרט ילדים. אבחנה זו ממקמת אותו בשליש הנמוך והלא-באמת מעניין של הפקות האולפן. הקלאסיקות הגדולות של פיקסאר מתקיימות בנקודת איזון ייחודית שמציעה הנאות שונות לקהלים מובחנים בגילם. זה יכול להיות סרט ילדים שיש בו רבדי עומק לבוגרים (סרטי "צעצוע של סיפור", "לחפש את נמו", "משפחת סופר-על"), או סרטים לבוגרים שכוללים הנאות תזזיתיות עבור הילדים ("רטטוי", "וול-E", "הקול בראש"). בשוליים נמצאים סרטים שמיועדים רק למבוגרים ("נשמה" – כנראה המקרה הבודד ששייך לקטגוריה זו) או רק לילדים (סרטי "מכוניות", "הדינוזאור הטוב"). "אליאו" יהיה בידור מספק עבור ילדים בגילאי היסודי, ואולי אך ייסב מידה של הנאה למי שמלווה אותם. חובבי אנימציה בוגרים, שאינם מופקדים על השעשוע של ילדים בחופשה, יכולים לוותר עליו ללא היסוס.
על "אליאו" חתומים שלושה במאים ושלושה תסריטאים, כשהבולטת שבהם היא דומי שי שביימה לפיקסאר את "אדומה אש" (2022). ריבוי יוצרים זה מרמז על תהליך ההפקה הלא-פשוט שהוביל למוצר המוגמר, תהליך שניכר בהיבטים הלא מספקים שלו. הגיבור הוא אליאו סולי בן ה-11 (בקולו של יונאס קיבריב) ששני הוריו מתו זמן קצר לפני אירועי הסרט, בנסיבות שאותן העלילה לא טורחת להבהיר. יתמות כמכשיר משומש וגס (מהסוג שבו נעשה שימוש רווח בסרטי דיסני) כדי לאפיין את המצב הרגשי והמוטיבציה של הגיבור. אולגה סוליס (זואי סלדנה), הדודה של אליאו, היא מי שמטפלת בו בעודה חשה שאינה עושה עבודה מספיק טובה. היא קצינה בדרגת מייג'ור שמשרתת בחיל האוויר האמריקאי (ואולי זה בכלל "חיל החלל") כמנטרת פסולת-חלל. היא חלמה להיות אסטרונאוטית, אבל נאלצה לוותר על החלום כדי לטפל באחיין שלה.
4 צפייה בגלריה
בסרטי דיסני ופיקסאר, יתמות היא מכשיר משומש. מתוך "אליאו"
(צילום: באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם)
ביקור בתערוכת חלל, ובעיקר האולם בו מוצג עתק של החללית וויאג'ר 2, שובה את דמיונו של אליאו. התקליט המוזהב שנשא מסר המיועד לחייזרים אי שם בגלקסיה, מהווה מקור השראה לאפשרות ליצור קשר עם חייזרים, בתקווה שייקחו אותו מכדור הארץ להרפתקה חללית. הוא מתייצב בחוף הים, עם טכנולוגיית רדיו-חובבים (דבר שספק אם יהיה מובן לילדי 2025) ומשם שולח מסרים לחלל. כמיהה לאחר החייזרי הנובעת משילוב של יתמות ובדידות חברתית. קל לזהות אלמנטים שמזכירים, בין השאר, את "לילו וסטיץ'", "אי.טי: חבר מכוכב אחר", ו"קונטקט". זוהי מלאכת הרכבה שאינה עושה חסד עם המקוריות של מיטב סרטי פיקסאר.
לא תהיה זו הפתעה אם אציין שבסוף אכן יהיה מענה חייזרי, כולל אי-ההבנה שלהם את המסרים שאותם אליאו שלח. בן כדור הארץ ימצא עצמו בחללית הענק של ה"קומיוניברס" (הלחם של "קהילה" ו"יקום") הגדוש בחייזרים שוחרי-טוב, אבל גם תמימים למדי. וישנן גם שלל טכנולוגיות שמאפשרות מעשי פלא, בהתאם לצרכים שעתידים לשרת את העלילה. הכל צבעוני, גדוש, ובסופו של דבר גם שטחי למדי. על שום פרט אין זמן להתעכב למשך ארוך משניות ספורות, ונדמה שגם מה שהיה בהם שעשוי היה להיות מעניין נבלע בתוך המולה של סרט ילדים ממוצע.
חייזרי הקומיוניברס מתגלים בחולשתם כאשר הם מעוררים את כעסו של מצביא חלל זועם בשם גריגון (בראד גארט) – שעוצב במראה המזכיר את החייזר זורג מ"שנות אור". הוא כועס כי הם לא מוכנים לקבל אותו לקהילתם מתוך חשש (מוצדק) שהוא ינסה להשתלט עליה. הם טועים לחשוב שאליאו הוא המנהיג של כדור הארץ, והוא עצמו רוצה להוכיח את כישוריו כמנהיג בכך שיתמודד עם משבר גריגון.
אליאו יתגלגל לספינת החלל של גריגון, ולהיכרות עם בנו גלורדון (רמי אדגרלי) שבשונה מהחזות הענקית, הרובוטית והמאיימת של אביו, הוא יצור הדומה לזחל של טוואי המשי עם אופי עדין וידידותי במיוחד. שלל רעיונות הקשורים לקשר בין אב ובן, להרגעת החייזר באמצעות ערסולו בתוך פקעת משי, והאפשרות שהזחל הידידותי בעל הגוף הרך יעבור טקס התבגרות שיכניס אותו לתוך מכונת מלחמה רובוטית כמו זו המכילה את הגוף של אביו. הרבה שברי רעיונות, אבל אף אחד מהם לא מטופל באופן ממצה המעניק להם ערך.
4 צפייה בגלריה
תגיד, אליאו, גם אתה מתגעגע לג'ון לאסיטר? מתוך "אליאו"
(צילום: באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם)
חלפו הימים שבהם כל סרט של פיקסאר היה ערובה לאיכות נטולת-פשרות. ההשקעה הכספית והפרפקציוניזם הטכני נותרו כשהיו, אבל בעשור האחרון התסריטים המלוטשים לכדי שלמות התחילו לחרוק. האולפן עוד לא הצליח לייצב את עצמו מחדש מאז שלהי 2018, כשהמנכ"ל האגדי ג'ון לאסיטר פוטר. גם שנות הקורונה שבהן סרטי האולפן ("נשמה", "לוקה" ו"אדומה אש") נדחפו לפלטפורמת דיסני+ פגעו בתיוג ה"פרימיום" שמחייב צפייה באולמות הקולנוע. היציאה מהקורונה הביאה לביקורות השליליות ולכישלון הקופתי של "שנות-אור" (2022). לאחר מכן היה "אלמנטלי" (2023) שקיבל ביקורות קצת יותר טובות, והסתמן ככישלון קופתי נוסף עד שהצליח להתמיד ולהפוך להצלחה בקנה מידה בינוני. בשנה שעברה היה את "הקול בראש 2", שקיבל ביקורות טובות (גם אם פחות מאלו של "הקול בראש"), והיה הצלחה קופתית פנומנלית של 1.7 מיליארד דולר. לכאורה היה נראה שפיקסאר נמצאת במגמת התאוששות, אבל אז הגיע "אליאו".
באופן רשמי עלויות ההפקה שמרו על הסטנדרט המקובל של סרטי האולפן (כ-150 מיליון דולר), אבל כנראה שזה לא הסיפור האמיתי והתקציב האמיתי היה כפול. "אליאו" כבר היה בשלבי עבודה מתקדמים, כשהבמאי המקורי (אדריאן מולינה) הוחלף, והתסריט שוכתב נמרצות. האמא שהייתה במקור הפכה לדודה, והטון העגמומי יותר הפך לקומי באופן מובהק בהתערבות הבמאית/תסריטאי דומי שי. ייתכן שהסרט היה לקוי באופן מהותי, אבל מניסיון העבר סרטים הטובים ביותר של פיקסאר (למשל "למעלה") העזו לעסוק גם במצבים רגשיים קודרים.
4 צפייה בגלריה
150 מיליון דולר? למה לא כפול מזה? מתוך "אליאו"
(צילום: באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם)
התוצאה הסופית נושאת את סימני השכתוב והבימוי מחדש. התסריט של "אליאו" מערבב בין מספר תמות המעוצבות באופן סכמטי (התגברות על אובדן הורים, בדידות חברתית, הורה שאינו קשוב לנטיותיו של הילד ועוד). מהניסיון להטות את הסרט לכיוון "מבדר", ייתכן ונפגעה יכולתו לעורר מחשבה ורגש. לאחר שבוע וחצי מאז יציאתו לבתי הקולנוע כבר ברור ש"אליאו" יפסיד לא מעט כסף. הוא צריך להרוויח מעל 800 מיליון דולר, וספק רב אם ירוויח ולו חצי מסכום זה. ייתכן שזו תזכורת נדרשת לפיט דוקטר, המנכ"ל הנוכחי של פיקסאר, שההצלחות הגדולות של האולפן נובעות מהמורכב והפחות צפוי.
