האלבום השביעי של ברוס ספרינגסטין .Born in the U.S.A מ-1984, מכר כ-30 מיליון עותקים והזניק אותו למעמד כוכב-על. שיר הנושא מהווה זיקוק של סגנון ה- Heartland Rock שספרינגסטין הפך כעת למשיחו: מוזיקה ושירה עוצמתית של רוק, המשולבת בתוכן חברתי-פוליטי של מורשת זמרי הפולק.
"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" - טריילר
(באדיבות 20th Century Studios)
ספרינגסטין הוא מי שנותן בשיר קול לפועלי הצווארון הכחול בצפון מזרח ארה"ב - החלומות והתשוקות, הייאוש והדרך ללא מוצא. הקהל שמתמכר לעוצמה, ושוכח להקשיב למילים, מפספס את הסתירה שהיא במהות יצירתו. השיר .Born in the U.S.A אינו המנון פטריוטי נלהב אלא מונולוג סרקסטי וקודר על רקע מלחמת וייטנאם: המחיר ששילמו בני מעמד הפועלים שהושלכו למלחמה, וחזרתם למולדת שממשיכה לשלול מהם כל סיכוי לחיים ראויים.
השיר .Born in the U.S.A נכתב והוקלט במקור לאלבום השישי של ספרינגסטין "נברסקה" (1982), ששיריו בוצעו ללא המעטפת העוצמתית של להקת האי-סטריט (השיר עצמו נדחה, יחד עם להיטים נוספים, לאלבום הבא). האלבום נוצר בתקופה שבה ספרינגסטין שהה באזור דמדומים פסיכולוגי שבו התקשה ליישב את הפער שבין כאבי ילדותו וההצלחה שכבר השיג. השירים בוצעו רק עם גיטרה ומפוחית, והוקלטו באופן גולמי בחדר השינה של הבית שבו ספרינגסטין שהה באותו תקופה. הם עסקו ברצח, בבדידות, בתקוות מנופצות ובדמויות הנשאבות לבור אפל של מחשבות ומעשים. שני שירים מתוכו קשורים ישירות לילדותו של הזמר – דבר נדיר למדי במכלול יצירתו. התוצאה הייתה הבעה אינטימית וחשופה שאותה ספרינגסטין מחשיב כפסגת יצירתו.
ההחלטה של הבמאי-תסריטאי סקוט קופר ("עייניה הכחולות", "קרניים") ליצור פורטרט של הזמר בתקופת צללים זו ראויה להערכה, אבל הסרט לא מתגבש לדיוקן פסיכולוגי נוקב. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" (Springsteen: Deliver Me from Nowhere) מבוסס על ספרו של ורן זאנס Deliver Me from Nowhere: The Making of Bruce Springsteen's Nebraska שתיחקר את התקופה ועסק גם בהקשרים התרבותיים של השירים שבאלבום.
התסריט שקופר כתב נעזר גם באוטוביוגרפיה של ספרינגסטין "נולד לרוץ" (2016), שהייתה הפעם הראשונה שבה הזמר התייחס לדיכאון שאיתו התמודד במהלך העבודה על "נברסקה". ואם זה לא מספיק כבסיס מדויק עובדתית לסרט, הרי ש"הדרך משום מקום" נעשה בשיתוף פעולה עם ספרינגסטין ועם ג'ון לנדאו, המנהל והמפיק שאיתו הוא עובר כבר חצי מאה. שניהם נכחו על הסט בזמן הצילומים, החוו את דעתם כשנשאלו וממשיכים לתת גיבוי מלא גם בדיעבד למה שמוצג על המסך. ספרינגסטין עצמו, כך דווח, יצא מההקרנה הראשונה של הסרט דומע ונרגש והצהיר שהסרט עלה על כל צפיותיו. אז אם הסרט כל כך צמוד לעובדות ולדמויות מדוע הוא לא מצליח לממש באופן מלא את שאיפותיו?
הסרט נפתח בסצנת ילדות של ספרינגסטין בפריהולד ניו ג'רזי שמצולמת בשחור לבן, סצנה ראשונה בסדרה של פלשבקים מלנכוליים שמשובצים לכל אורכו. ילדותו של ברוס (מת'יו אנתוני פליקאנו) נמצאת תחת הצל המאיים של אביו דאגלס (סטיבן גרהאם), אדם עם נטיות דיכאוניות שהוחרפו בשתיית אלכוהול. המצב הנפשי הלא יציב של האב מוביל לסיטואציות לא פשוטות מול האם אדל (גבי הופמן) והילד.
סצנות הילדות מנסות לבסס את הרקע הפסיכולוגי הטראומטי, ולהבהיר מדוע אותו בור אפל מהווה בה בעת את מקור היצירה של ספרינגסטין ואת הדבר המאיים עליו בהווה. היצירה של "נברסקה" היא התקרבות חשופה למקום זה, ולכן סכנת הנפילה לדיכאון מוחשית. זה טוב ויפה ברמת העיקרון, אבל אחת הבעיות של הסרט היא הדשדוש ותחושת השטחיות שיש לפלשבקים "מסבירי הטראומה". לא פשוט לעסוק בדיכאון ששורשיו בילדות, אבל הפתרון של פלשבקים, לפחות כפי שהוא קיים בסרט, מותח קו ליניארי ופשטני מדי מהילדות לבגרות.
לאחר הפלשבק הראשון מתבצע מעבר חד להופעה אנרגטית שמסיימת את סיבוב ההופעות שליווה את "הנהר" (1980), האלבום החמישי והמצליח של ספרינגסטין. הזמר בבגרותו מגולם ע"י ג'רמי אלן וייט (כרמי ברזאטו מ"הדוב"), שלמד נגינה בגיטרה עבור התפקיד, ומצליח לבצע חיקוי קולי לא רע בכלל של הזמר תוך לכידת האנרגיות שלו על הבמה. תפקיד מהסוג המקנה מועמדות אוטומטית לאוסקר לשחקן בתפקיד ראשי.
נראה שספרינגסטין בדרך האקספרס לכוכבות-על, והדבר בהחלט משתקף בציפיות של "קולומביה רקורדס" שבה הוא מוחתם, אבל משהו אפל מתחיל לבעבע בו. הוא שב לפריהולד ועובר, לא פעם ולא פעמיים, ליד הבית שבו גדל. עולם התכנים של "נברסקה" מתחיל להתגבש בין קריאה בספריה של פלאנרי או'קונור, וצפייה ב"שביל הזעם" (1973) של טרנס מאליק (ושעוסק במסע הרציחות של צ'ארלס סטארקוות'ר וחברתו בת ה-14 קאריל אן פוגט – נושא השיר הראשון ב"נברסקה"). הוא צולל לכתיבת טיוטות לשירים אפלים, שגרה שלעיתים נשברת בלילות כאשר הוא מתארח בהופעות של להקה מקומית.
8 צפייה בגלריה
ג'רמי סטרונג שחקן טוב, חבל שהתסריט לא מאפשר לו למצות את כישוריו
(צילום: באדיבות פורום פילם)
יש שתי דמויות מרכזיות בחייו של ספרינגסטין בתקופה זו. ג'ון לנדאו (ג'רמי סטרונג) שמוצג לא רק כאיש מקצוע אלא כחבר נפש שמבין היטב את תפקידו בבלימת הלחצים של חברת התקליטים המעוניינת באלבום קונבנציונלי וקומוניקטיבי. קו עלילתי זה הוא סיפור על חברות ועל האופן בו לנדאו מנסה לאפשר לספרינגסטין להתקרב לתהום אליה הוא נמשך, אבל פוקח עין כדי למנוע את הנפילה. סטרונג שחקן טוב, אבל התסריט הבינוני אינו מאפשר לו למצות את כישוריו.
הדמות השניה היא פיי (אודסה יאנג) "מושא האהבה" של הגיבור. דמות שהיא "קומפוזיט" של כמה נשים שאיתם היה לספרינגסטין קשר באותה תקופה. קשר שמתחיל כמקור של נחמה, אבל גורלו נחרץ עם המעבר משלב הכתיבה וההקלטה הראשוניים, לשלב בו "נברסקה" מתקדם לסיומו. פי היא מלצרית בדיינר, אם חד הורית, שנכנסת לקשר עם כוכב. קשר שמראש נידון לכישלון, וכך גם היכולת ליצור דמות שלמה ממי שנכתבה כמכשיר עלילתי. לאורך הסרט יש הקפדה רבה על אותנטיות חיצונית. מכשיר ההקלטה הספציפי שבו ספרינגסטין השתמש בחדר השינה שלו, צילום באולפן המקורי שבו הקלטות נערכו, הלוקיישנים שבהם הסרט צולם. שיחזור קפדני. ואין ספק שהסרט כולל לא מעט רגעים שאכן התרחשו. אבל זה לא מספיק ולכן הסרט לא "נדבק".
את ההשראה לשיר .Born in the U.S.A ספרינגסטין מקבל כשנשלח אליו תסריט בשם זה פרי עטו של הבמאי-תסריטאי החשוב פול שרדר. שרדר רצה שספרינגסטין ישחק בסרט ("יחד עם רוברט דה נירו") אבל לספרינגסטין לא היה לא עניין בכך והוא אפילו לא קרא את התסריט. רק את הכותרת. שרדר כתב, בין השאר, את התסריטים ל"נהג מונית" ול"השור הזועם", שתי יצירות מופת הצוללות לתוך הנפש ההולכת ומתערערת של גיבוריהן. את מה שהתסריט של קופר אפילו לא מדגדג שרדר בשיאו הצליח ללכוד. כמה חבל שאת התסריט על אותו "מסע ארוך לתוך הלילה" ברקע העבודה על "נברסקה" לא כתב תסריטאי שמסוגל לתת צורה אמיתית ומקורית לתהליכים אלו.
פורסם לראשונה: 08:01, 23.10.25
