אם יש דבר שלמדנו מחמשת סרטי סדרת "יעד סופי" (2011-2000) הוא שהמוות לא נח ולא מוותר. המתכונת ידועה: לגיבור/ה של כל פרק יש חיזיון מפורט של אסון המוני שעומד להתרחש (במטוס, על גשר, במתקן שעשועים וכו'). ניתנת אזהרה לאחרים ואלו מהם שנשמעים לה ניצלים (רובם ככולם צעירים מאותו מעגל חברתי, פדגוגי ו/או מקצועי). והנה יש לנו חבורת דמויות שהצליחו לחמוק מגורלן המר - אבל המוות, ממזר שכמותו, לא מוותר. מה שלא הולך בכוח הולך בהרבה יותר עורמה זדונית. אחת-אחת הן מוצאות את מותן בשלל דרכים יצירתיות. אין כאן "נערה אחרונה" שתחמוק מהרוצח הסדרתי. מי שלא מת במהלך אחד מפרקי הסדרה ימות בסרט הבא. מוטב לא להיקשר רגשית לדמויות.
"יעד סופי: קשר דם"
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
למוות יש חוקים: הוא יהרוג את אלו שחומקים ממנו בהתאם לסדר שבו הם היו אמורים למות. אם במקרה מישהו הצליח לחמוק שוב, המוות מדלג עליו ועובר לבא בתור. אך אל דאגה - המוות יסגור איתו חשבון כשהרשימה תושלם. עם התפתחות הקונספט התברר שניתן לפדות את החיים של הניצודים בכך שהם עצמם יהרגו אדם ויקבלו את משך החיים שהיה מיועד לו. כך אפשר להכניס כל מיני דילמות פסאודו-מוסריות ומתחים בין הדמויות.
איזו הנאה מציעים סרטי "יעד סופי"? אלו לא סרטי אימה – כי הסיטואציות לא ממש מפחידות ואין בהן מפלצת בעלת נוכחות. המוות אינו ג'ייסון וורהיס עם מסיכת ההוקי-קרח והמצ'טה, או פרדי קרוגר מצולק-הפנים עם כפפות סכיני הציפורניים שלו. בסרט הראשון בסדרת "יעד סופי" היה צל חולף בפריים שסימן את נוכחות המוות, אבל הרעיון נזנח בסרטים הבאים. מה שנותר הם כל מיני סימנים, למשל מוזיקה שמתנגנת או פריט תפאורה, שבקונטקסט אחר היו תמימים לחלוטין. כאן יש להם נוכחות אירונית שמסמנת לצופים שמתקרב רגע הביצוע.
סרטי "יעד סופי" גם אינם סרטי מתח, כי המוות של הדמויות מובטח ובלתי-נמנע. אלא אם כן מדובר במתח שנובע מהציפייה לקראת ריטוש יצירתי. אלו קומדיות מקאבריות שההנאה מהן תלויה באי-ההצלחה של הדמויות לחמוק ממותן, והסיפוק מכך שהבלתי-נמנע מתרחש. קומדיה שחורה שמתבססת על ההכרה המקאברית שהחיים של כולנו, ובפרט של גיבורי סרטי הסדרה, תלויים על זיז קטן של מקריות. בסופו של דבר אנו לא יותר מ"בובות בשר" שלכודות בתוך מכונת רוב-גולדברג קטלנית. הבורג שהשתחרר מהמקבילים המדורגים יעוף לקורת ההתעמלות, ואז יינעץ בכף הרגל של המתעמלת, וכשהיא תיפול היא תפיל את אבקת הטאלק, שמאוורר יעיף - וכך הלאה וכך הלאה. אל תתעמלו. אל תלכו לטיפול בדיקור סיני. אל תעשו טיפול בלייזר להסרת משקפיים (עצות בעקבות הסרט החמישי בסדרה). יודעים מה? עדיף בכלל לא לצאת מהבית ורק לראות סרטוני טיקטוק של אנשים נחבלים, מועדים ומתגלצ'ים בדרכים לא-צפויות.
אבל כנראה שיש דבר אחר שהמוות לא מצליח לנצח – את הרעיון של זיכיון הוליוודי. לאחר 14 שנות הפסקה הסדרה חוזרת לפרק השישי. "יעד סופי: קשר דם" (Final Destination: BloodLines). בעקבות הקונספט של הסדרה המבטיח תחלופה של דמויות מפרק לפרק, אין הכרח לצפות בסרטים הקודמים. "קשר דם" לא מנסה להקנות לסרט עומק שלא היה בפרקים הקודמים. הקונספט הוא מה שהוא ואין כל סיבה לחרוג ממנו. בכל זאת, בפרמטרים מוגבלים אלו, זהו סרט מוצלח ואולי אפילו המוצלח בסדרה. מי שאהב את הפרקים הקודמים ייהנה, ומי שלא צפה בהם - אבל חובב מיתות משונות – מוזמן לשקול לצפות בפרק השישי כבידור לא-מחייב.
בהתאם למתכונת המוכרת, הסרט נפתח ב-1968 באירוע שיתפתח לסיטואציה אסונית. חנוכה של מסעדה מפוארת הממוקמת בראש מגדל "סקיי וויו" הצר והגבוה. לאירוע המפואר מצליח להשתחל הזוג פול קמבל (מקס לויד-ג'ונס) והחברה שלו אייריס (ברק בסינגר). לפול יש תוכניות לנצל את האירוע החגיגי והנוף המרשים כדי לקדם את הקשר לשלב הבא. גם לאייריס יש דבר חשוב שהיא שוקלת לחלוק עם פול. אפשר לנחש לאן זה הולך להתפתח, במיוחד לאור האופטימיות היתרה של השלמת הבנייה כמה חודשים לפני המועד. מדובר במהלך שתופס לא מעט דקות, והוא מוצג בפירוט מרשים. גם אם תקציב הסרט לא הספיק להביא את האפקטים לדרגת ליטוש אופטימלית, זו עדיין סצנת החיזיון-לקראת-אסון המרשימה בסדרה. אני מבטיח שרגע ההימחצות למוות של ילד מעצבן במיוחד תגרום לקהל באולם להריע.
אבל הפעם יש טוויסט קטן במתכונת המוכרת. הדמות שתוביל את העלילה היא לא זו שזכתה לראיית הנולד המקורית אלא הנכדה שלה סטפני רייס (קייטלין סנטה חואנה). סטודנטית מצטיינת שמתדרדרת בלימודיה בגלל חלומות חוזרים לגבי האירוע שבו הסבתא שלה נכחה. היא מבינה שאין ברירה אלא לחזור לבית המשפחה ולנסות לברר את הדברים. מסתבר שהסבתא חייה חיים מבודדים הרחק ממשפחתה ושני צאצאיה, כמי שהבינה את הסיסטמה הנחושה של המוות, ושינתה את כל חייה כדי לנסות ולדחות את הבלתי-נמנע. גם דרלין (ריה קילשטדט), האמא של סטפני ושל אחיה הצעיר צ'ארלי (תיאו בריונס), נטשה אותם ואת האבא מרטי (טינפו לי) לפני שנים רבות כחלק מאותו אפקט מתמשך של המנטליות ההישרדותית של הסבתא.
ישנו גם צד שני למשפחה, הדוד הווארד (אלכס זהרה) שנרתע מכל מחשבה על יצירת קשר מחודש עם הסבתא, אשתו ברנדה (אפריל טלק) ובני הדודים אריק (אריק הרמון), ג'וליה (אנה לור) ובובי (אוון פטריק ג'וינר). הניסיון של סטפני להבין את החזיונות ולפגוש את הסבתא המסתורית מניע תהליך שעומד לצמצם באופן ניכר את גודלה של המשפחה. הרעיון החדש של הסרט הוא שהמוות לא מטפל רק במי שהצליח לחמוק ממנו, אלא גם מחסל את הצאצאים שנולדו לאותו אדם לפני שהספיק למות.
בגלל שמדובר על קשרים משפחתיים, יש נפח רגשי קצת יותר משמעותי בהשוואה לדמויות הצעירים בסרטים הקודמים. כמובן שלא צריך להגזים – אנחנו עדיין מצפים למותם של בני המשפחה. בנוסף ישנה דמות שחזרה ברוב סרטי הסדרה ושיש לה הבנה עמוקה של מנגנון ההתחשבנות של המוות. בעל בית הלוויות וויליאם בלדוורת' (טוני טוד) הופיע בפרקים 2-1 ו-5-4 וכאן הוא חוזר ומעניק את תובנותיו הפסימיות לבני משפחת קמפבל-רייס המבוהלים.
4 צפייה בגלריה
תנצב"ה, מר בלדוורת'. טוני טוד, מתוך "יעד סופי: קשר דם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
השחקן טוני טוד מת בנובמבר שעבר מסרטן קיבה, והופעתו הכחושה בסרט לא מסתירה את מצבו הבריאותי המתדרדר. בלב ההומור המקאברי והריטוש היצירתי מתקיימת תזכורת לא מכוונת לכך שגם היכולת להתבדר מהמוות אינה יותר מהסחת-דעת מול הבלתי-נמנע.
