הפרק הראשון של "העיתון", סדרת טלוויזיה שמטרתה להצחיק, מכאיב מאוד לכל מי שעבד, עובד, או סתם גדל על עיתונות מודפסת. היוצרים, גרג דניאלס (יוצר "המשרד") ומייקל קומאן, לא הולכים על ביצים ולא מנסים לייפות את המציאות. העיתונות המודפסת בארצות הברית איכשהו מחזיקה בקושי את השמש שלא תשקע, והעיתונות המודפסת המקומית, שדורות של אמריקאים - בעיקר בערים קטנות - גדלו עליה, כבר לא מצליחה לעשות אפילו את זה.
"העיתון" – טריילר
(צילום: באדיבות פיקוק)
"כשעושים יצירה שהסגנון שלה מוקומנטרי", אומר קומאן, "חשוב מאוד להתחיל עם בסיס של מציאות. כן, אנחנו מודעים היטב למצב התעשייה וחשוב לוודא מההתחלה שגם הצופים יבינו איפה הדברים עומדים עכשיו. זה כמו לערוך את השולחן לפני ארוחה. מאידך, זו גם סדרה על אופטימיות ותקווה, ולכן היא עובדת יותר טוב כשמבינים את נקודת הפתיחה".
הבנת נקודת הפתיחה חשובה גם כשמגיעים ליחס שמקבלת הסדרה "העיתון", כי בהיותה ספין-אוף של "המשרד", היא סוחבת איתה צל גדול מאוד. יש לה הרבה רגעים מצוינים, היא הייתה עומדת לא רע בפני עצמה ויוצריה מעדיפים לא להשוות אותה לסדרתם הקודמת - אבל גם הם יודעים שזה בלתי אפשרי. הגרסה האמריקנית של "המשרד" שודרה לראשונה ב-NBC בשנת 2005, ולמרות שהסתיימה ב-2013, היא מעולם לא עזבה את הטלוויזיה. אפשר לראות אותה בסינדיקציה ובסטרימינג, ועם הזמן היא הפכה לאחד הסיטקומים האהובים בהיסטוריה.
גרג דניאלס העביר את "המשרד" מאנגליה לארצות הברית, במה שנחשב כקונצנזוס של העיבוד האמריקני הטוב ביותר לסדרה בריטית - עם כל הכבוד ל"בית הקלפים" - גם כי היא מצאה לעצמה זהות נפרדת מהמקור הבריטי. "המשרד" גם הטיסה קריירות באופן ששמור רק לסדרות טלוויזיה גדולות באמת: סטיב קארל, ג׳ון קרסינסקי, מינדי קיילינג, אלי קמפר וראשידה ג'ונס הפכו כולם למשהו שנע בין כוכבי-על הוליוודיים לסתם שחקנים עסוקים מאוד. עם כל הבגאז' הזה צריכה "העיתון" להתמודד - וזה לא קל.
הגרסה האמריקאית של "המשרד" התרחשה בעיר מעמד הפועלים סקרנטון, פנסילבניה (המקום שבו נולד וגדל הנשיא לשעבר ג'ו ביידן), בחברת מוצרי הנייר Dunder Mifflin. אחרי "המשרד" עשה דניאלס עם מייקל שור את "מחלקת גנים ונוף" הנהדרת, שנבנתה על אותו קונספט והתרחשה בעיר פיקטיבית באינדיאנה. וכשרצה עוד סדרה בסגנון, חבר למייקל קומאן - שיצר עם נתן פילדר את Nathan for You - והם חזרו לעוד עיר מעמד פועלים אמיתית במערב התיכון, טולדו שבאוהיו.
המשרד הפעם הוא מערכת עיתון מקומי בשם The Toledo Truth Teller, ששייכת לאותו תאגיד בבעלותו הייתה חברת Dunder Mifflin. כשהצוות הדוקומנטרי שליווה את "המשרד" חוזר לסקרנטון ומגלה ש-Dunder Mifflin כבר לא שם, הוא נוסע לטולדו כדי לעקוב אחרי העיתון.
The Toledo Truth Teller, כמו מרבית העיתונים המקומיים בארה"ב היום, הוא בקושי צל של עברו המפואר. הוא נמק בפינה נשכחת של משרד גדול לייצור נייר טואלט, עם צוות מצומצם מאוד של אנשים שהם בכלל לא עיתונאים. בפרק הראשון מתחוללת שריפת ענק בבניין ממול ואף אחד מהם אפילו לא שם לב אליה, התקציב אפסי והעיתון מלא בידיעות סינדיקציה וסיכומי בינה מלאכותית עם אחוזי דיוק מפוקפקים. הם מפרסמים בעיתון כתבה קבועה שחוזרת על עצמה ובה פשוט מדפיסים את שמותיהם של אנשים שגרים בעיר, בתקווה שאלה ירכשו עותק מהעיתון וימסגרו אותו.
כל זה משתנה כשיום אחד מגיע עורך חדש בשם נד סמפסון (דונל גליסון המצוין, שמוכר מ"מלחמת הכוכבים", "הארי פוטר", "אקס מכינה" ו"שרברבי הבית הלבן") - עם עיניים בוערות מאידיאלים של שליחות עיתונאית, ואופי שהוא 180 מעלות הפוך ממייקל סקוט של סטיב קארל או דייויד ברנט של ריקי ג'רווייס בגירסה הבריטית המקורית של "המשרד".
דמות אחת מ"המשרד" שכן חוזרת היא זו של אוסקר מרטינז (אוסקר נונייז), רואה החשבון לשעבר של Dunder Mifflin, שכעת משמש כרואה החשבון של The Toledo Truth Teller. הוא לא מאמין שאותו צוות הדוקומנטרי חזר שוב לעקוב אחריו בעבודה, ובכל פעם שהם מצלמים אותו הוא מקלל כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בחומרים האלה בסרט.
4 צפייה בגלריה
בפרימיירה של "העיתון", מימין לשמאל: גרג דניאלס, פירלנה איגבוקווה (יו"ר אולפני יוניברסל) ומייקל קומאן
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
נד מחליט שהוא יעשה מהאנשים האלה עיתונאים ומהמקום הזה עיתון, זו קרקע קומית פוריה במיוחד.
דניאלס: "נכון. עיתונות מקומית היא תעשייה חשובה מאוד ובאמריקה והיא בדעיכה. לא רצינו לחזור על אותו סיפור של 'המשרד', שבו היה בוס חסר-יכולת ומייאש. חיפשנו מישהו שיעורר השראה, אבל גם הוא עצמו לא איזה עיתונאי מנוסה. אולי נד סמפסון בכלל יוביל אותם לקפיצה מהצוק. הניסיון להפוך את האנשים האלה לעיתונאים חוקרים בפרק זמן קצר, בלי הכשרה, הוא אכן קומי. אבל אנחנו גם מקווים שאנשים יבינו את חשיבות העיתונים. סוג כזה של נוסטלגיה או רגש נותן לסדרה לב".
מהבחינה הזו "העיתון", שמשודרת בארץ ב-yes, מרגישה פחות כמו "המשרד" הצינית ויותר כמו "מחלקת גנים ונוף". יש אופטימיות ב"העיתון", והיא בסופו של דבר עוסקת באנשים שעובדים יחד כדי לנסות לשרת את הקהילה, אבל דניאלס לא מסכים ש"המשרד" הייתה צינית. "הסרט התיעודי ב'המשרד' הראה הרבה מקרים של התנהגות חסרת-רגישות בקרב אנשים שעבדו יחד, דווקא במטרה לגרום לאנשים להיות רגישים והוגנים יותר אחד כלפי השני. אז אני חושב שזו גם הייתה סדרה אופטימית במובן מסוים, אבל אנחנו לא עושים טלוויזיה כדי לגרום לצופים להתייסר בענייני מוסר, אנחנו רק רוצים להצחיק".
קולמן: "בשבילי, המשתנה העיקרי כאן זה הצוות הדוקומנטרי. אז הם סיקרו מקום עבודה אחד, עכשיו הם מסקרים מקום אחר לגמרי, והם רוצים להראות סוג אחר של עבודה, כזו שיכולה לתת מטרה בחיים. עבודה שלמרות שהיא מאוד קשה, את לא רוצה לעזוב אותה".
מקום העבודה היום שונה לגמרי ממה שהיה אפילו רק לפני עשר שנים, שלא לדבר על 20 שנה. זה השפיע על הכתיבה שלכם? יש דברים שאי אפשר להגיד יותר?
דניאלס: "אם זה אותו צוות סרט תיעודי, אז יש להם את אותה מערכת ערכים. אני חושב שאנחנו פשוט ממשיכים קדימה ולא מנסים לחשוב יותר מדי על אם אפשר לספר את אותן בדיחות, שממילא לא רצינו לחזור עליהן".
קולמן: "אנחנו עוקבים אחרי סיפור בסדרה הזאת קצת יותר מאשר שאנחנו רק בוחנים מוסכמות תרבותיות. האמת היא שהכי קשה היה להחליט איזה פסקול ילווה את מקום העבודה הזה ביחס ל'משרד', כי היום כבר לא שומעים טלפונים מצלצלים ואין יותר מדפסות. אז נשארנו עם הרעש של האנשים שעובדים באגף המכירות של חברת נייר טואלט שצמוד לעיתון, ומנסים למכור נייר טואלט".
