עד שנות ה-60 העיסוק הקולנועי והטלוויזיוני בזהות היהודית-אמריקאית, ובעיקר באופן בו היא מגולמת במשפחה היהודית, היה מוגבל למדי. העיבוד ל"היה שלום קולומבוס" (1969) של פיליפ רות פתח שני עשורים שבהם לא מעט יוצרי קולנוע יהודיים (ולעיתים גם לא יהודיים) עסקו בזהות זו. עיבודים קולנועיים לסופר מרדכי ריצ'לר ("המרוץ לצמרת של דודי קרביץ") ולמחזות של ניל סיימון ("יומן חוף ברייטון"), עבודות של במאי קולנוע יהודיים כמו איילין מיי ("אשת החלומות"), ג'ואן מיקלין סילבר ("רחוב הסטר") וכמובן - וודי אלן ב"חנה ואחיותיה" ו"ימי הרדיו".
"שבת מכה" - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
כל אלו ביססו את דימוי "המשפחה היהודית" כמקור לא אכזב לחטטנות, מניפולציות רגשיות, ויכוחים בעצימות גבוהה, וכמקום מרבצה של האם המסרסת. בין לבין עולים קווי השבר של הזהות היהודית-אמריקאית: השואה וההגירה, המסורת מול סכנת ההתבוללות, רדיפה אחר הצלחה כלכלית מול אי-סיפוק רגשי ורוחני. בעשורים האחרונים נכנס גם האלמנט הטעון של הזהות היהודית מול הזהות הישראלית – נושא שהעיסוק בו עשוי להתעצם בשנים הקרובות בדרכים המעידות על השבר ההולך וגדל.
המשפחה היהודית לא נעלמה לחלוטין מהקולנוע, אבל החל משנות ה-90 נדמה שקומדיות טלוויזיוניות לקחו את הבכורה. דוגמאות בולטות הן משפחת בלות' הסוציופתית ב"משפחה בהפרעה", "הגולדברגים" הסמי-ביוגרפית והמתונה יחסית, היהודים העשירים של לוס אנג'לס ב"תרגיע" של לארי דיוויד, הסדקים בזהות היהודית במשפחת רוז ב"שיט'ס קריק", משפחת פפרמן שאביה מחליט לצאת מהארון הטרנסג'נדרי ב"טרנספרנט", ומשפחת רוקלוב ב"רק לא זה" שעושה חיים לא קלים לגויה שרוצה להתחתן עם הבן הרבי.
פה ושם יוצרי קולנוע בולטים כמו האחים כהן ("יהודי טוב"), נואה באומבך ("סיפורי מאירוביץ'") וסטיבן ספילברג ("הפייבלמנים") חוזרים למשפחות אלו, אבל מעניין גם לבחון את העיסוק בזהות ובמשפחה היהודית בעבודתם של יוצרי קולנוע עצמאיים. "שבעה בייבי" (2021) של אמה זליגמן הציב גיבורה צעירה הלכודה בדינמיקות משפחתיות במהלך שבעה. כעת עולה למסכים קומדיה קטנה נוספת שגם נושאת בשמה את יהדותה ואת "האישית לוחצת" המשפחתית - "שבת מכה" (Bad Shabbos).
הסרט, שעלילתו עוסקת בארוחת קבלת שבת שמשתבשת באופן קיצוני, עשוי לשעשע צופים עם חיבה עזה למשפחות יהודיות-אמריקאיות דיס-פונקציונליות. החיבה העזה נדרשת כדי להתעלם ממגרעותיו הבולטות. חרף משכו הצנוע (84 דק') תחושתי הייתה שהוא ממצה את עצמו זמן לא מבוטל לפני סופו.
4 צפייה בגלריה
ארוחת קבלת שבת שמשתבשת באופן קיצוני. מתוך הסרט "שבת מכה"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הבמאי הוא דניאל רובינס שכתב את התסריט יחד זאק וינר. הסרט מתחיל בליל שישי באפר ווסט של מנהטן, כשזוג יהודים זקנים מטיילים עם הכלבים. הטיול נקטע בנפילה פתאומית של חפץ כבד משקל, ואולי גוף אדם, בסמוך לשניים. משם העלילה קופצת כמה שעות לאחור כדי להציג את ה"איך הגענו עד הלום". הפתיחה מרמזת על סוג הדברים שלא יעבדו בסרט. אירוע חסר פואנטה, שבו אפילו לא ברור מה קרה, ושאמור לעורר את העניין של הצופים לקראת הבאות.
אנו פוגשים את הילדים הבוגרים שאמורים להגיע לארוחת השבת של משפחת גלפנד. דיוויד (ג'ון באס) שמגיע עם מג (מייגן לית'רס) - ארוסתו השיקסע-בתהליכי-גיור. היא כבר פגשה כמה פעמים את הוריו של דייויד - האמא אלן (קירה סדג'וויק) – שלא טורחת להסוות את דעתה על היהודייה סוג ב' שהיא עומדת לקבל ככלתה. האב ריצ'ארד (דיוויד פיימר) השוחר טוב אך המאוד לא אסרטיבי, שעולמו הרוחני מעוצב באמצעות עצות מפוקפקות בספרי עזרה עצמית. הארוחה היא אירוע טעון במיוחד בגלל שזו עומדת להיות הפגישה הראשונה בין הורי החתן והורי הכלה. האחרונים גרים במידווסט, ועושים את הדרך מוויסקונסין. האבא ג'ון (ג'ון בדפורד לויד) והאמא בת' (קתרין קרטין) הם נוצרים שמרנים נטולי כל הכרות עם הטקסים והאופי של "המשפחה היהודית". פשוט זה לא הולך להיות. בעוד ההורים של הכלה מתעכבים ארוחת השבת עומדת לצאת משליטה.
הבת השנייה למשפחת גלפנד היא אבי (מילנה ויינטראוב) שמגיעה עם החבר מזה זמן רב בנג'מין (אשלי צוקרמן). חילופי הדברים המתוחים ביניהם מבהירים שהם מתקרבים לסיומה של מערכת היחסים ביניהם. הצופים גם מקבלים התראה לגבי העימות שעשוי להתפתח בין בנג'מין ואדם (תיאו טפליץ) בן הזקונים של משפחת גלפנד. אדם הוא טיפוס גבולי שמסתגר בחדרו, מחליף קשרים חברתיים באימוני כושר נמרצים אך לא יעילים. בעודו לובש גופייה עם סמל צה"ל הוא מפנטז על עתידו בקומנדו הישראלי. לדמות זו יש פוטנציאל לעיסוק בקו השבר המתעצם בימים אלו בין יהדות אמריקאית וישראליות, אך הסרט לא ישתמש בכך ליותר מאשר פאנץ' קומי אחד או שניים. הסרט לועס סטריאוטיפים מוכרים היטב, במקום לפתח פוטנציאל שיש בו למידה של מקוריות ורלוונטיות.
זמן קצר לאחר ההתכנסות מתחולל אירוע קיצוני שאותו לא אסגיר. אירוע זה עשוי לסבך לפחות אחד מבני המשפחה בהאשמות פליליות חמורות. המשך העלילה יעסוק באופן בו הדבר מתגלה בהדרגה על ידי בני המשפחה, אופני התגובה שאמורים להקצין את תכונות היסוד של הדמויות, והפעולות הגבוליות מבחינה מוסרית שיבוצעו. לא מדובר כאן על מפגן סוציופתי נוסח משפחת בלות' (ב"משפחה בהפרעה"), אלא על אמירות ופעולות שאמורות להישאר בגבול הסביר של סיטואציה קיצונית. בשלב מסוים יופיעו גם הורי הכלה, ואז הדברים יוקצנו כשיהיה ניסיון להסתיר את מה שקרה קודם.
4 צפייה בגלריה
גם תרומתן של דמויות המשנה לא מצדיקה את הצפייה בסרט. מתוך הסרט "שבת מכה"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הסיטואציה העלילתית מוגבלת מבחינה מרחבית לדירה של משפחת גלפנד. זה סרט שבנקל היה יכול להיות הצגת תיאטרון, ואולי אף עדיף אם הוא היה הצגה. כך רגעים הלוקים בחוסר סבירות היו מעוגנים בתוך המגבלות היחסיות של במת התיאטרון, ופחות ניכרות כקולנוע מוגבל. דרמטית המטרה היא לדחוף את הסיטואציה לקצה ובכך לסחוט יותר צחוקים. אם זה עובד כנראה שהצופים אמורים לצחוק בתדירות ובעוצמה רבים יותר ככול שמתקדמים. עבורי המגמה הייתה הפוכה. הרגשתי שיש מיצוי של הסיטואציה, בוודאי ביכולתה גם להאיר את הדמויות בזהותן היהודית. מהתחלה עם פוטנציאל "שבת מכה" מדרדר לפארסה בינונית.
כמה צחוקים מושגים במהלך הסרט באמצעות נוכחותו של ג'ורדן, השוער האפרו-אמריקאי של הבניין (המגולם ע"י קליף "מת'וד מן" סמית מהוו-טאנג קלאן). מסתבר שלג'ורדן יש נפש פילושמית ויחסים מאוד חמים עם משפחת גלפנד. האופן שבו הוא הופך להיות מעורב בסיטואציה מותח את גבולות הסבירות מעבר לקצה אך מהווה נקודת אור קומית. תרומתו ניכרת במיוחד בסוג הבדיחות שעשוי לשעשע קהל ישראלי. גם תרומתה של דמות משנה זו אינה מצדיקה את הצפייה בסרט.
