הכוח משחית. לא בדיוק סנטימנט חדשני, בטח לא למי שגר במחוזותינו פה במזרח התיכון, ומקבל תצוגת תכלית של זה חדשות לבקרים. ובכל זאת, הכוח משחית, ועוצמה רבה נלווית לאקסיומה הזו כשהיא מוצגת לנו באופן המשכנע, עתיר התנופה והאנרגיה השלילית הממגנטת שבו הציגה אותה העונה השלישית של "בית הדרקון" - דרמת הפנטזיה של HBO שהגיעה לסיומה אמש בפרק מפואר שכולו דם, אש ותמרות עשן.
"בית הדרקון", עונה 3 - טריילר
(באדיבות HBO)
זהו למעשה הרעיון המניע של הסדרה כולה - בדיוק כפי שהיה הרעיון המניע של סדרת-האם המיתולוגית שלה, "משחקי הכס". כולם נלחמים על כס הברזל רק כדי לגלות בהגיעם אליו, אחרי שאמות המידה המוסריות שלהם הושחתו מעבר לזיהוי (אם בכלל היו להם כאלה מלכתחילה, ובעולם האלים והקודר של ווסטרוז, זהו לא דבר נפוץ), שלא נותר להם דבר מעבר למורשת הזוועות שהביאה אותם לטופ. זהו גם המסע שעברה ראינירה טארגריין (אמה ד'ארסי) במהלך שלושת עונותיה של "בית הדרקון": מצעירה מלאת חיים שעוד אוחזת באידיאלים ובאנושיות של מי שטרם חווה את העולם כפי שהוא באמת, לנסיכה גולה ולמודת-סבל שנלחמת בעור שיניה על הירושה שהובטחה לה, ועד למונרכית עיוורת מזעם ותחושת נקם שמבינה, לא ברור אם לגמרי לדאבונה, שהדרך לשלטון המוחלט, לניצחון המוחלט, עוברת בנהרות של דם. עם תום עונתה השלישית של הסדרה, כבר ברור שהתחזית העגומה של אליסנט (אוליביה קוק) התגשמה: ראינירה תבצע זוועות על מנת לבצר את שלטונה. כי אין דרך אחרת. אין.
וגם שאיפותיהם של רבים מגיבוריה האחרים של "בית הדרקון" הביאו אותם למסלול דומה. דיימון (מאט סמית'), דודה/מאהבה של ראינירה ושר צבאה, חוטף מכות רצח מאביר מגודל במהלך הקרב האפי על טאמבלטון, ולרגע קט - כשהוא מתאושש, נעמד על רגליו ומביט בטבח המתחולל סביבו, בהוראתו - נראה רמז כלשהו של חרטה, של הבנת הסבל המיותר שגזר על תושבי העיר, והחיילים הלוחמים בשם שאיפות שאינם שלהם. רגע לאחר מכן הוא שוב על רגליו, משסף חיילי הייטאואר, כי ההצגה חייבת להימשך. עכשיו כבר מאוחר מכדי להפסיק.
וישנו את איאמונד טארגריין (איוואן מיטשל) - הילד שהושפל והפך לאדם שמוכן להקריב את משפחתו, את הממלכה ואת עצמו כדי לא לאבד את העמדה שהשיג. לאן הובילו אותו שאיפותיו לכוח ורצונו בנקמה? לגלות בטירה מטה לנפול, עם מכשפה בת 100 שמחזיקה אותו בחיים למטרותיה, אחרי שאמא שלו - אמא שלו! - נשלחה על מנת לחסל אותו. האם איאמונד בחר נכון, במהלך דרכו?
War - What is it good for. מתוך "בית הדרקון"
(צילום: באדיבות HBO)
לאלו אתם יכולים לצרף את סר קריסטון קול (פביאן פרנקל) שטיפס לפסגה רק כדי למצוא את עצמו בר-מינן עם חץ בעין, את לורד אורמונד הייטאואר (ג'יימס נורטון) המגלומן שסגר את העונה עם סכין ברקטום כשהוא עטוף בלהבות אש, את סר אוטו הייטאואר (ריס איפנס) שאיבד את ראשו עוד בתחילתה, ועוד ועוד. גם מי שדומה כי מצא מחדש את אונו, עוצמתו ותאוותו לשררה - המלך המודח אאיגון טארגריין השני (טום גלין-קארני) - כבר שילם את המחיר על שאיפותיו, והפך לנכה עם כוויות שמכסות את גופו. ובגלל שביסודו הוא אוויל משריש ובטלן חלש-אופי, אתם יכולים להיות בטוחים בכך שזה יקרה שוב, גם אחרי שמצא מחדש את המוג'ו שלו. לראייה: הדביל לא הורה לדרקון שלו סאנפייר לשרוף את איאמונד עד עפר אחרי שמצא אותו מסתתר בטירת הארנהול.
באופן טרגי, אך כזה שלגמרי תואם את רוחה חסרת-התקווה של יצירתו של ג'ורג' ר.ר מרטין, גם התמימים - אלו שלא מבלים את זמנם ברדיפה עיקשת אחר ניצחון ושררה - משלמים את המחיר על מעשיהם של אלו שכן. למשל הנסיכה הזכה והעדינה הליינה טארגריין (פיה סבן), שאיתרע מזלה להיוולד בתקופה כה אכזרית, מוקפת בטיפוסים כה אכזריים, למשפחה ש"לא מתפקדת" מהווה עבורה מחמאה של ממש. אחרי ביקור אחד יותר מדי של ראינירה האובססיבית, ובהיעדר אמה אליסנט שיצאה את מעלה-המלך כדי לרצוח את בנה, הליינה ההריונית מחליטה שדי, נמאס לה. הרי הילד, אם ייוולד, רק יהפוך לכלי משחק נוסף בידיה של ראינירה, או כל שליט אחר שזקוק לפיונים מלכותיים. להליינה נמאס שמנווטים את חייה ובחירותיה - ובחירתה האחרונה היא לקופוץ מהחלון ולהשתפד על הזיזים של הגדר מתחת. לפחות אז, ברגעיה האחרונים, השיבה לעצמה את השליטה שנלקחה ממנה במהלך כל חייה.
הקרב על טאמבלטון היה מנקודות השיא של עונה חזקה ומשובחת, שנהנתה מכמה סצנות קרב עצומות אחרות, ולגמרי הציבה תחרות ראויה לקרבות המיתיים של סדרת-האם. אומנם הסיקוונס נעדר אימג'ים אייקוניים כמו זה של ג'ון סנואו (קיט הרינגטון) עומד בדד מול חייליו השועטים של רמזי בולטון (איוואן רהאון) במהלך "קרב הממזרים", או זה שבו דאינריז טארגריין (אמיליה קלארק), רכובה על הדרקון שלה דרוגון, מגיחה מהעננים ומעלה באש את צבאם של הבתים טארלי ולאניסטר. ועדיין - במהלך הקרב על טאמבלטון היו כמה רגעים בלתי-נשכחים של כאוס ברוטלי, מצולם ומוגש בקולנועיות עוצרת-נשימה, ואשרינו שאנו חיים בתקופה שבה ניתן לקבל מחזות אפיים שכאלה על המסך הקטן. אנחנו חיים בשנגרילה של חובבי הפנטזיה, ובאמת שאי אפשר להתענג על זה מספיק. מה שכן, הצבת ילדי טאמבלטון על הביצורים כמגן אנושי העלתה כמה רפרנסים לא נעימים עבור הצופה הישראלי. אורמונד, באמת שהגיעה לך הסכין ההיא, במיקום ההוא.
אחריי, חברים! אה, כולם מתו? אז ביי, אלך לבד! מתוך "בית הדרקון"
(צילום: באדיבות HBO)
וכן, היו גם בעיות. העונה השלישית לקתה, כמו קודמותיה, באינפלציה של דמויות ועלילה, שמקשים על כל גיבוריה/נבליה (האמת היא שאין הבדל משמעותי ביניהם) לקבל את מנת הפיתוח לה הם זקוקים. בעונה שמקדישה פרק שלם לתלאות הבירוקרטיות של ראינירה בימיה הראשונים על כס הברזל, פשוט אין די זמן לעשות צדק עם כל היתר, גם אם חלק מהפרקים נמתחים מעבר לנקודת 60 הדקות. וכן, הפרק הזה - מכובד ואמיץ ככל שהיה הניסיון לחרוג מהפורמט - מזכיר שלא כל הפרקים היו אחידים ברמתם, ספציפית אלו שבהם נרשמה יותר פטפטת על חשבון האקשן.
בתמונה: בחור שזקוק לפרוקטולוג. ומומחה כוויות. ובעל אוב. מתוך "בית הדרקון"
(צילום: באדיבות HBO)
ועדיין, אלו בעיות קטנות אל מול העונה הסוחפת הזו, שעלתה לאין ערוך על קודמתה המדשדשת והמעט-משמימה. הכוח אולי משחית - אבל ייתכן שהאקסיומה הזו אולי איננה כל כך אקסיומטית, אחרי הכל. מיומה הראשון "בית הדרקון" נהנתה מתקציבי ענק, מנגנון שיווק משומן של HBO ואנשי המקצוע הטובים ביותר בעסק, וכעת אנו רואים כיצד הכוח הזה מנוצל לטובה. טובת הצופים, זאת אומרת, שכן העונה השלישית הייתה מהדברים הטובים ביותר שעלו על המסכים בשנה האחרונה והמעט-שחונה טלוויזיונית. כמו ש"האודיסאה" ו"ספיידרמן: יום חדש" הוכיחו וממשיכים להוכיח על המסך הגדול, הקהל צמא לאירועים; יצירות שאתה מצפה להן, סופר את הדקות עד להגעתן, ומפנה עבורן את הלו"ז. העונה השלישית הדגימה ש"בית הדרקון" סוף-סוף הגיעה לנקודה הזו, וכעת ניתן לשפוט אותה לפי הפרמטרים המחמירים של "משחקי הכס". מזל טוב, ותביאו כבר את עונה ארבע, אנחנו בלחץ.
