לא ברור אם זאת החלטת ליהוק מודעת או סתם צירוף מקרים, ואני חלילה לא מנסה להגיש לאיזה שד את מנת הקפאין השלישית שלו הבוקר, אבל איכשהו העונה החדשה של "מחוברים", שעלתה אתמול ב-HOT, היא עונה שאבישי בן חיים היה כנראה מאבחן כ"עונת ישראל השנייה", אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, ווינק ווינק.
"מחוברים"
( באדיבות HOT וקודה תקשורת)
כמובן שאין הכוונה למוצא העדתי של המלוהקים; מהסיבה הפשוטה: ישראל השנייה היא כבר מזמן לא עניין עדתי אלא חברתי נטו. היא מצביעה על סוג מסוים של העדפות וקודים חברתיים ורגשיים. לאיש לא אכפת שאורטל עמר, בן אל תבורי, אמילי דמארי, עינב בובליל ומשה כורסיה (שהוא אולי קצת פחות מובהק מהאחרים) הם צאצאים גנטיים של יוצאי עדות המזרח.
מה כן? אם אסתכן בלחטוא בהכללה גסה, פחות איפוק, פחות אירוניה, פחות ריחוק אינטלקטואלי, יותר משפחה, יותר כבוד, יותר עלבון, יותר רגשות על ווליום גבוה. הפרפורמנס שלהם יותר מוחצן. הדיבור שלהם פחות מפותל. במובן מסוים אפשר להניח אפילו שמדובר בתרופת-נגד של יוצרי "מחוברים" למחלה המכחידה של הריאליטי, להלן היעדר אותנטיות.
כמו לא מעט פורמטים מזן דוקו-ריאליטי, גם "מחוברים" סובלת מחרב הפיפיות של הצלחתה. בד בבד עם הפיכתה, ובצדק, למוסד טלוויזיוני, אנשים למדו איך "עושים מחוברים". הם יודעים מה עובד, כולם יודעים איך הם נראים כשהם בוכים. לא פעם הם מגיעים עם נרטיב מוכן מהבית שהם במקרה הכינותי מראש או פשוט מנסים לתמרן את הנרטיב לטובת הצרכים האסטרטגיים שלהם - לא במקרה המדד לפופולריות הוא מספר העוקבים שנוספו למאן דהוא בעקבות התוכנית.
אנשים למדו איך "עושים מחוברים". מתוך "מחוברים"
(צילום: באדיבות HOT וקודה תקשורת)
המאמץ הזה לנהל את הסיפור מרחיק את הפורמט מהרגעים האמיתיים, אנחנו מקבלים אינסטגרם בגרסה המורחבת - והקסם אובד. אנחנו מתחילים לפענח את האנשים שאנחנו צופים בהם דרך הדימוי שהם מנסים ליצור או זה שהם מנסים להתחמק ממנו, ולא באולד פאשן וואי - דרך דברים שקורים להם בחיים והתגובות הבלתי-מסוננות שלהם. אני יכולה רק לשער השערה פרועה שזאת דרכם של היוצרים לעקוף את הקוד הבורגני-אשכנזי המודע לעצמו ובמקומו להזליף פנימה קצת חום מזרחי. לא בטוח שזה נכון - הטיפוס המסוגר מסתתר מאחורי עצמו, הטיפוס המוחצן מסתתר מאחורי סטריאוטיפ לא מעודן. אבל ארבעה פרקים (שנשלחו לביקורת) הם בסך הכל קצה של עונה, הכל עוד יכול להשתנות והנבואה ניתנה אתם יודעים למי.
אבל מספיק עם השיח המפלג הזה, נכון? כולנו אחים ולעונה החדשה של "מחוברים" יש עוגנים מעניינים הרבה יותר. מי שהתחילה את דרכה כתוכנית על חיים של אנשים יחסית מוכרים הפכה עם הזמן לתוכנית על נרטיבים ציבוריים או מבט אל אחורי הקלעים של פרשיות מפורסמות. מעין פוסט מורטם רגשי של גיא פינס. אורטל עמר ובן אל תבורי מספקים חלון הצצה אל החיים שאחרי השערורייה שהיו מעורבים בה, עם חשיפת הקלטות המריבה בגירושים שלהם, והצופה יכול לעקוב אחרי תהליך ההפשרה של הסקנדל הזה וההורות המשותפת שהם מנהלים.
החיים אחרי השערורייה. אורטל עמר, מתוך "מחוברים"
(צילום: באדיבות HOT וקודה תקשורת)
למזלה של "מחוברים" מבצבצים ממנה עוד רבדים: נדמה שהציר של העונה הזאת הוא העיסוק בחופש. עינב בובליל מצאה את עצמה עובדת קשה כדי שיהיה לה כסף והיא לא תהיה תלויה כלכלית באף גבר, כמו אמא שלה בצעירותה, אבל עכשיו מרחף מעל העצמאות שלה איום אחר - בעלה, אלי בניסטי, מתחרד והיא חרדה מהיום בו היא תתבקש לבחור בין אורח החיים החילוני-מסורתי שלה ובין הזוגיות שלהם. בינתיים הוא "מסכים" שהיא תסע לחו"ל ו"מאשר" לה סגנון לבוש מסוים, אבל מחלחלת אליה ההכרה שהכוח הכלכלי שהשכילה לצבור לא בהכרח יגן עליה ממלתעות הפטריארכיה.
בן אל תבורי, אדם שמאמין בהרבה דברים אבל חולצות אינן אחד מהם, לא יודע איך להכין לבן שלו קופסת אוכל לבית הספר, או יותר נכון הוא מוכה אימה מהרעיון שיעשה את זה לא נכון. הוא רוצה להיות אבא אבל ייקח את הצאצא לבית הספר "אם זה יהיה בוייב" שלו. הוא רוצה להיות אבא אבל עדיין מתקשה לשחרר את החופש להישאר ילד בעצמו, להשתבלל ולהתבלבל. אורטל, גרושתו, רוצה מאוד עוד ילד אבל צריכה להחליט אם היא מביאה אותו עם תבורי או אולי עם ליאור דיין (היי, ליאור דיין חזר!).
משה כורסיה, היוצר המוזיקלי שגדל בבית חרדי, מתנדנד בין הדת לחילוניות, בין ירושלים לתל אביב. אפילו החברים השבאבניקים שלו מהזיץ, הפרחחים הפרועים של הדת, כבר רוצים לראות אותו עם אשה וילדים. אבל כורסיה, כנראה הדמות הכי מעניינת וכנה בעונה הזאת, מספר שבית הגידול שהתבגר בו יצר אצלו חרדה מנשים ועכשיו קשה לו ליצור קשר עמוק ונקי עם אישה. הוא מתמודד עם התובענות הפטריאכלית מהצד השני שלה - הגבר שלא מעוניין למלא את התפקידים הגבריים שהחברה מנסה להלביש עליו.
אמילי דמארי היא מצד אחד הסמל הכי מובהק של חופש - האשה שהתה 471 יום בשבי החמאס עד שיצאה לחופשי. אבל נדמה שהיא לוהקה פחות בגלל האישיות שלה ויותר בגלל המטען הלאומי שהיא מביאה איתה. הפורמט של "מחוברים", שמבוסס על אינטימיות יומיומית, מרגיש קצת צר על המשמעות העצומה שהיא מייצגת. לפחות הפרקים הראשונים צולמו בתקופה שחלק מהחטופים עוד היו בשבי ברצועה, ואנחנו צופים בדמארי דרך הזיכרונות האישיים והלאומיים שלנו, אין דרך אחרת לעשות את זה. דמארי מספרת שיש עוד דברים שהיא לא יכולה או לא מוכנה לספר, והזמן יגיד אם "מחוברים" היא הפלטפורמה המתאימה לתכנים מהסוג הזה.
סמל של חופש. אמילי דמארי, מתוך "מחוברים"
(צילום: באדיבות HOT וקודה תקשורת)
קשה לדעת אם זאת תהיה עונה מעניינת. אף אחד מהמתועדים לא וורבלי במיוחד או מסוגל לתווך לצופה גם רגעים טריוויאליים כמסקרנים ועמוקים. "מחוברים" לא ניזונה מסערות במובן הסקנדלי של המילה, הכוח שלה הוא דווקא בזיקוק של דרמה מהשגרה, מהיומיום הרגשי, מהשחיקה ומההתמודדות הארוכה ולא-פעם מתסכלת עם האתגרים הכי רגילים. יכול להיות שמרוב מצלמות שנוכחות בחיים שלנו כבר שכחנו איך נראית "רגילות", ויכול להיות ש"מחוברים" תצליח לעשות את המופלא מכל ולהזכיר לנו איך זה מרגיש, לחיות רגיל.
