בעידן שבו בתי הקולנוע הפכו לסופרמרקטים של סרטים והאולמות, נוחים ומשוכללים ככל שיהיו, אינם אלא שכפול חסר-השראה – נעים להיזכר בתקופה אחרת, שבה בתי קולנוע היו היכלות והצפייה בסרט הייתה סוג של טקס. את זה בדיוק עושה סרטה של טלי אוחיון, "קולנוע אסתר – מהעיר הלבנה עד דור הנטפליקס" שמביא את סיפורו של אחד המבנים, ובתי הקולנוע, האייקוניים של העיר תל אביב.
"קולנוע אסתר - מהעיר הלבנה עד דור הנטפליקס" - טריילר
(קרדיט: באדיבות HOT ונמרוד בנצור)
אין תל אביבי שלא ביקר בקולנוע אסתר, שלא טיפס במעלה המדרגות המתעגלות הרחבות שהובילו מקומה לקומה עד לאולם הקולנוע הענק. בעידן שבו נמוגו לגמרי הוויטרינות שבהן הופיעו תמונות מתוך הסרט המוצג ואלה שיוקרנו בקרוב – קולנוע אסתר סיפק טור ארוך של כאלה בקומות המובילות אל האולם, ואני זוכר איך הייתי נעצר לידן כמו מול ספר קודש ובולע במבטי את התמונות. קולנוע אסתר זכור לי מילדותי כמקום בו צפיתי ב"הניצוץ" של קובריק, בסרטיו של צ'ארלס ברונסון, ב"שותפות מוזרה", מותחן נשכח אך אפקטיבי בכיכובם של אליוט גולד וכריסטופר פלאמר, ובעוד סרטים ששמותיהם התנוססו בגדול על לוח עץ מעל הכניסה לבית הקולנוע.
הצפייה בסרטה של אוחיון, שישודר הערב (ג') ב-HOT8, היא על כן בראש ובראשונה חווייה נוסטלגית המחזירה אותנו לימים שבהם גברים היו גברים וקולנוע היה קולנוע, הטובים ניצחו את הרעים, ובכניסה לאולם עמד סדרן קשיש שקרע את ספח הביקורת מהכרטיס ולא סרק את הברקוד. הוא מחזיר אותנו לימים שבהם בתל אביב היו כ-50 בתי קולנוע, ולא השניים שנותרו בה היום (רב-חן ולב), ולכל אחד מהם הייתה אישיות משל עצמו. הוא גם מחזיר אותנו אל שנות הזוהר של הקולנוע עצמו שהחלו להתעמעם בשנות ה-80.
קולנוע אסתר, מטעים הסרט היפה הזה, לא היה עוד קולנוע. הוא היה סיפור אהבה. זהו סיפורם של משה נתנאל, סוחר מראשי הקהילה היהודית בעדן שבתימן, ואסתר שהייתה צעירה ממנו בשבע שנים וסירבה להינשא לבן דודה כפי שדרשה משפחתה. השניים ניהלו שם ביניהם רומן סודי שהתבסס על חליפת מכתבים חשאית. לימים, כאשר יעלו לארץ, יבנה נתנאל את קולנוע כיכר דיזנגוף ובהמשך יקרא לו על שם אשתו. קולנוע שהוא מונומנט לאהבתם. את המבנה המפואר, אחד מהיכלות הקולנוע הראשונים של תל אביב (קדמו לו אלנבי ומוגרבי), שנפתח בשנת 1937 עם הקרנת "שלגיה ושבעת הגמדים" (לתשומת לב הקוראת גל גדות), תכנן האדריכל יהודה מגידוביץ'. הוא שילב חזית באוהאוס שחיפתה על חלל פנים בסגנון ארט-דקו, והתאפיין באותו גרם מדרגות מונומנטלי, חלונות מעוגלים, ופואייה רחב-ידיים. הבניין עצמו היה כמו המשך ישיר של כיכר דיזנגוף, ובצדק מציין אחד המרואיינים בסרט שהוא לא היה סתם מונומנט, אלא מונומנט פמיניסטי – קולנוע הקרוי על שמה של אישה בכיכר הקרויה על שם צינה, אשת ראש העיר מאיר דיזנגוף.
אוחיון, בתבונה, ממקמת את סיפורו של קולנוע אסתר בהקשר תרבותי רחב יותר. דימוי של חוגה הנעה בין עשורים מאפשר למקם את משמעותו של הקולנוע נוכח התפתחויות חברתיות ותרבותיות. מבקר הקולנוע נחמן אינגבר דן באופן שבו ענה הקולנוע על צרכיהם של מהגרים בורגנים בשנות ה-30 שרצו לצפות בסרטים בתנאים אירופאיים; היסטוריון הקולנוע הישראלי דוד שליט מדבר על היותו חלק ממרכז חיי התרבות של תל אביב שהתכנס בדיזנגוף וברחובות הסמוכים לו (תיאטראות הקאמרי ואוהל, בתי הקפה רוול וכסית, בתי הקולנוע תל אביב, חן והוד, דירותיהם של גדולי שחקני התיאטרון). ימי זוהרו של בית הקולנוע היו ימי הזוהר של הכיכר (שתכננה ז'ניה אוורבוך) וסביבותיה. מרואיין מרכזי הוא נכדם של משה ואסתר, דני גולדשמיד, בנם של מנהלי הקולנוע מתי ותקווה, שמספר את ההיסטוריה המשפחתית שהחלה עוד בתימן, ומציג בגאווה כמה מכרזות הסרטים הבולטים שהוצגו בו: "בן חור", "חלף עם הרוח", "12 הנועזים", "יצרים", "וודסטוק", וכן, גם את "האזרח קיין" שהתארח בו לזמן קצר.
3 צפייה בגלריה
היסטוריה שהתחילה בתימן. מתוך "קולנוע אסתר - מהעיר הלבנה עד דור הנטפליקס"
(צילום: באדיבות HOT8)
קולנוע אסתר הוא עתה בית מלון, אחרי שעבר שיפוץ נרחב ונפתח מחדש בתחילת המאה הנוכחית. בלובי אפשר עדיין למצוא את מקרנת הפילם הישנה, ובין קומותיו עדיין נמתחות הוויטרינות ובהן מודעות מסרטים שהוצגו בו. כאשר אוחיון מצלמת את גולדשמיד משוטט בחלל הענק, קשה שלא להיזכר במלון אחר, זה מתוך הסרט "הניצוץ" שהוצג כאמור באסתר, שגם הוא נרדף על ידי עברו, אם כי בצורה שונה בתכלית. כל פינה במלון סינמה של היום ספוגה בנוסטלגיה, ולרגע אפשר לדמות את ההמונים עולים שוב במדרגות בדרכם לצפות בסרט.
3 צפייה בגלריה
הכל ספוג נוסטלגיה. מתוך "קולנוע אסתר – מהעיר הלבנה עד דור הנטפליקס"
(קרדיט איור: אבי עופר, באדיבות HOT8)
הזדמנתי מספר פעמים למלון שהיה פעם קולנוע אסתר – האם יש עוד בעולם קולנוע שהפך לבית מלון ששמר כך על עברו? – אך מעולם לא ביקרתי בחדריו. מעניין, אני תוהה, איך זה לישון בחדר שממוקם עכשיו באותה שורה שבה ישבתי לפני עשרות שנים ובהיתי קרוע-עיניים במסך הענק שמשני צדיו אלומות אור. לפני שנים ראיינה אותי אוחיון לסרט, אך למרבה הצער ההקלטה נמחקה. כשצפיתי בו עכשיו, נדמה לי שרק טוב יצא מזה. כל כך נהניתי להאזין לאינגבר, שליט וגולדשמיד, עד שכל מה שהיה לי להגיד אז – נדמה לי עתה מיותר. הסרט על קולנוע אסתר הוא קצת "סינמה פרדיסו" – שלהם ושלי. אין היום בתי קולנוע כאלה, אין היום רחוב דיזנגוף של פעם, אף כי, למרבה המזל, הכיכר שהוגבהה בשנות ה-70 בצעד טיפשי, חזרה בינתיים אל פני הקרקע וחשפה את חזיתו היפה של הקולנוע. גם אין שמות כאלה לבתי קולנוע – רק פלאנט, סינמה סיטי ומובילנד. סרטה של אוחיון מלא בתשוקה, אהבה ונוסטלגיה לקולנוע של פעם ולימים שבהם ההליכה ברחוב דיזנגוף הייתה כלשעצמה חוויה. צפו בו.
